הקונספציה

מאז ה-7/10 יש מילת קסם לכל מחלוקת: "קונספציה". היא אמורה לנצח בכל מחלוקת ולהוכיח שמי שאומר אותה צודק. ועדת אגרנט טבעה את המונח 'קונספציה' לגבי התנאים שיובילו למלחמה מול מדינות ערב שגיבשה חטיבת המחקר באמ"ן בשנת 1971: מצרים לא תצא למלחמה נגד ישראל לפני שתבנה יכולת אווירית לתקוף בעומק ישראל בעיקר כדי לשתק את חיל האוויר הישראל; סוריה לא תצא להתקפה רבתי על ישראל אלא בעת ובעונה אחת עם מצרים. קל להסכים בדיעבד שהקונספציה הזאת היתה שגויה, אבל ועדת אגרנט היתה החמצה רבתי בנוגע לדיון על האחריות לבטחון הלאומי של המדינה, והאופן שבו צריכה להתקיים הערכת מצב לאומית. סוגיות שהחלו להתברר רק שנים רבות אחרי בספרי ההיסטוריה.

הדיון על הקונספציה הוא גם דיון פוליטי, שהרי האמירה "אתה בקונספציה של ה-6/10", נועדה לבטל טענות שלא ניתן להתמודד איתן בנימוקים משכנעים, ולמכור טענה פוליטית אחרת במקום, על בסיס העקרון הדמגוגי השגוי: אם הטענה שלך לא נכונה אז הטענה שלי בטוח נכונה. רגע לפני שאנסה לנתח את הקונספציות שהובילו ל-7/10 אומר דבר מה נוסף (ולא מחדש), תמיד יש קונספציה. כל הערכת מצב מתבססת על קונספציה, שהיא מערך של הנחות עבודה גלויות וסמויות שעל בסיסן מתבצע הניתוח. מי שעושה הערכת מצב טובה, חושף את הנחות העבודה שלו, וכך יוכל לזהות שנדרש לתקן אותה (כי הנבואה ניתנה לשוטים). ממש בימים אלה תיקנתי הנחת עבודה מרכזית בהערכת מצב שהייתי שותף לה במלחמה, זה חלק מהמקצוע.
לכל בני האדם יש קונספציות, אבל בדרך כלל הן לא הופכות להיות קונספציה לאומית. ככל שיש ויכוח פתוח יותר, מה שדמוקרטיות מאפשרות, הסיכונים להתהוות קונספציות לאומיות קטנים יותר. כמובן שאין דרך למנוע לחלוטין היווצרות של קונספציות שעלולות להביא לנקודות כשל מערכתיות, המטרה לצמצם את הסיכוי שיקרו.
מהן לדעתי הקונספציות הלאומיות שהתנפצו ב-7/10:

הקפאון המדיני יציב והזמן משחק לטובת ישראל

מאז שבנימין נתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009 התבססה בישראל קונספציה שהמבוי הסתום מול הפלסטינים טוב לישראל, ואם לא "טוב" לישראל אז לכל הפחות אין אפשרות אמיתית אחרת. אני לא מתכוון להפוך את זה לדיון פוליטי על מדינה פלסטינית או על עתיד הכיבוש והשטחים, זה דיון אחר. הנקודה שאני רוצה לומר היא שכל המערכת הפוליטית התיישרה תחת הנרטיב הזה, כולל השמאל הישראלי מלבד פחות או יותר מר"ץ שלא עברה את אחוז החסימה. יאיר לפיד נזהר מדיון על הסוגיה, בוז'י הרצוג היה מוכן לשבת תחת נתניהו, בני גנץ לא אומר על זה דבר. המערכת הפוליטית בישראל (שבלי ספק הלכה ימינה בדיעותיה לגבי הסכסוך) ברחה מהדיון על הסוגיה הפלסטינית כיוון שזאת מחלוקת נפיצה פנימית, וחסרת תוחלת מדינית.

הקונספציה שהתקבעה בישראל היא שהסוגיה הפלסטינית "מתה" והיא לא מהווה עוד אילוץ על השיקולים הפוליטיים והמדיניים של ישראל. הסכמי אברהם היו החותמת "הסופית" לכך שגם עם העולם הערבי כבר אין מגבלות ואילוצים כתוצאה מהסוגיה הפלסטינית. כיוון שזה המצב והקונצנזוס הלאומי, אין תמריץ פוליטי להעלות את הנושא בצורה יזומה, אין צורך להניע תהליכים ומחשבות בעניין, כי מי שיעשה את זה יפסיד פוליטית. באופן די מדהים, המחלוקת הפוליטית הכי ארוכה ומשמעותית בתולדות המדינה נעלמה כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בישראל וממערכות הבחירות.

בעיני הקונספציה הזאת דומה לקונספציה שהיתה לפני מלחמת יום הכיפורים, גם אז מדינת ישראל חשבה שקפאון משרת אותה. האופוריה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים אחזה בקונצנזוס ש"'אין שלום בלי שארם א-שייח", או כדברי דיין ""טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

הקונספציה הזאת אינה מחדל או רשלנות של גורם שנושא באחריות. זאת קונספציה שנובעת מקונצנזוס ציבורי, וחוסר יכולת של המערכת הפוליטית לנתח ואפילו לא לדון בבעיה אסטרטגית שחונה לפיתחה של ישראל. בשני המקרים ישראל חשבה על "הרתעה" ובפועל התקשתה לנתח את האינטרסים של היריבים – סאדאת לא היה יכול לשרוד עם המשך הסטטוס קוו; חמאס והפלסטינים לא היו יכולים "לשרוד" עם המשך המגמה השלילית שישראל תפסה כסטטוס קוו.

תפיסת ההגנה

לפני מלחמת יום הכיפורים היתה מחלוקת בצה"ל מה תפיסת ההגנה הנכונה לאורך התעלה – האם מעוזים/תעוזים או הגנה ניידת. בר לב הכריע בעד הגנה נייחת מתוך תפיסה שאסור לאבד סנטימטר גם בפתיחת המלחמה. בדיעבד ברור שתפיסת ההגנה של צה"ל היתה קונספציה שגויה כיוון שהיא התבססה על הנחות עבודה מקלות – התרעה מוקדמת, היקף המתקפה. כשצה"ל ערך משחק מלחמה בין מלחמת ההתשה ליום הכיפורים ('איל הברזל') שהתרחיש שלו היה חצייה של התעלה ע"י 5-6 דיוויזיות מצריות, בר לב סירב לנהל אותו בטענה שהתרחיש לא סביר. אחרי שהתרצה, ציין לפרוטוקול שהדיון מתקיים למרות שהתרחיש לא סביר.

השאלה, האם בכלל התקיים דיון על תפיסת ההגנה סביב עזה. איני יודע לענות על זה. כיוון שיש מאפיינים דומים להגנה של צה"ל בעזה ובצפון מול חזבאללה, גם שם היה ידוע שכוח רדואן מתכוון לפלוש לגליל, כנראה שאם נערך דיון כזה גם הוא התבסס על הנחות מקלות. ברור לדעתי שב-7/10 קונספציית ההגנה מפני מתקפה בסד"כ גדול (של אוגדה לערך) קרסה, כמו שקרסה קונספציית ההגנה בתעלה וברמת הגולן ב-6/10. אני חושב שלצה"ל יש בעיה מבנית באופן שבו הוא מקיים הערכות מצב בסוגיות כאלה, אין לו תהליך שבו הוא מעגן הנחות עבודה מספר שנים קדימה ומקיים דיון כיצד צריך להתמודד עם תהליך בניין כוח של אויבים בסוגיות ספציפיות. הפיקוד והאוגדה המרחבית לא בנויים לקיים תהליכים כאלה. הבעיה היא מבנית ולא קשורה לקצינים שכיהנו לאורך השנים בתור מפקדי הפיקוד והאוגדות המרחביות, היא לא קשורה לכל מיני טענות שיש קצינים פחות התקפיים.

מדינת חמאס

אסטרטגיה של אשליות

כתבתי כבר על המדיניות דה פקטו של ממשלות נתניהו לחזק את חמאס לטובת החלשת הרשות הפלסטינית, כדי שזו תהפוך לתלויה בישראל לקיומה וכך ימנע לחץ על ישראל לקיים מו"מ עם הפלסטינים. אבל הקונספציה המדינית היתה שישות מדינית בעזה (למרות שזה ארגון טרור) עדיפה לישראל כיוון שכתובת אחראית לכל הבעיות בעזה עדיפה על פני כל החלופות האחרות. יש טענה שבכל מקרה נתניהו לא היה מצליח להשיג קונצנזוס לאומי למלחמת מנע בעזה (הוא לא), וגם לא לגיטימציה בינ"ל למלחמה כזו (הוא לא). כאמור, אני מסכים לחלוטין עם הטענות האלה. אבל מלחמה היא מקרה קצה בסוף הדרך, בישראל לא הוכנה תשתית תפיסתית, מדינית, צבאית, וכל מה שנדרש לקמפיין ארוך שנים להשגת מטרה מדינית כזאת. נתניהו הגיב למבקר המדינה בדו"ח על 'צוק איתן' ש"לא הייתה כל חלופה מדינית ריאלית ביחס לרצועת עזה ולכן חלופה זו לא נדונה בקבינט….".

מלחמה מול חמאס – במחשבה תחילה

הקונספציה הזאת התפוצצה דה פקטו, כיוון שישראל החליטה שהיא יוצאת למלחמה למיגור החמאס מבלי שהיתה לה תכנית ותשתית למלחמה כזאת. זאת לא בעיה של הצבא שלא היתה תכנית כזאת, לצבא יש סדר עדיפויות מה לתכנן. כיוון שלא היתה לנו תכנית כזאת, אני חושב שבחרנו במלחמה שלא ניתן היה להצליח בה, בלי קשר לכל הכשלים הניהוליים שאני טוען כנגד הממשלה בניהול המלחמה. אי אפשר לאלתר מלחמה לשינוי המציאות האסטרטגית בלי תשתית לאומית רחבה כיצד להוציא אותה לפועל.

חשוב לי לציין, יכול להיות שזאת היתה קונספציה טובה, ויכול להיות שיהיה מי שיבחר להמשיך בקונספציה הזאת גם בסיום מלחמת עזה. אני מצביע על כך שהממשלה הפכה את המדיניות הזאת ברגע, לדעתי בלי דיון רציני על ההיתכנות וההשלכות, כיוון שלא היה דיון רציני על המדיניות הקודמת.

איזה סוגיות הן לא "קונספציה"

מודיעין – הכשלון המודיעיני של ה-7/10 הוא נורא, ויכול להיות שהוא מבוסס על הנחות עבודה שגויות, אבל עד כמה שאני מצליח להבין בשלב זה, היו בו גם טעויות הערכה של בני אדם, טעויות שהן טבע החיים. בני אדם טועים, וצריך לקחת את זה כהנחה. חשוב לתחקר את השגיאות כמובן, וגודל הכשלון יביא להתפטרות האחראים (ראש אמ"ן כבר התפטר). אחרי שזה ייגמר נגלה שבני אדם עדיין יהיו אחראים על הערכות מודיעין והם יוכלו לטעות.
התגובה האיראנית לחיסול בדמשק – כל פעולה מבצעית כוללת סיכונים. אין לי מושג, אבל נניח שהמודיעין העריך שאיראן לא תגיב לתקיפה הזאת. זאת טעות הערכה (בני אדם כבר אמרתי), אבל כנראה שהיא לא מבוססת על קונספציה שלא חשוב מה ישראל תעשה, איראן לא תגיב על זה..
הכלה או התקפיות או … – אלה דרכי פעולה אפשריות למול סוגיה ספציפית. ניתן להחליט כל פעם לפי ההקשר. ההחלטה יכולה לנבוע מקונספציה אבל לא בהכרח. נניח אם מישהו חושב שישראל צריכה תמיד להבליג, כיוון שזה יביא לשלום, יכוך

קונספציה היא תפיסת יסוד שמושרשת במערכת והיא מניעה את כל תהליכי העבודה והחשיבה שלה, עד כדי אמונה יסודית שהיא מובנת מאליה. תמיד קיימות קונספציות, אבל מערכת נבחנת ביכולתה לזהות מוקדם שינוי שמחייב בחינה מחודשת של הקונספציה.

ניקולאס טאלב עיגן את המונח "אנטי שביר", ברבור שחור ועוד. מערכת שבירה היא מערכת שבה יש ריכוזיות גדולה, ניתוק מגירוי חיצוני והיעדר יתירות. שלושת הגורמים האלה אפיינו את המערכת של ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים ב-1973 וגם לפני מלחמת עזה שפרצה בשמחת תורה 2023. כמדומני שב-7/10 השבירות של ישראל היתה גדולה הרבה יותר מזו של 1973, התוצאות האסטרטגיות עד כאן משקפות את זה.

ישראל של נתניהו הרבה יותר ריכוזית מאשר בתקופת מפלגת העבודה בשיאה, על נתניהו אין כמעט אילוצים ומגבלות בתוך המפלגה, זה מעולם לא היה המצב אצל בן גוריון, שרת, אשכול וגולדה (גם רבין). סביבת קבלת ההחלטות שלו מנתקת אותו מגירויים חיצוניים, אפשר היה לזהות את זה בהפיכה המשטרית, אבל הדוגמא הכי בולטת היא שאפילו הצבא שהיה לאורך שנים רבות מרכז כוח משמעותי (מדי) בתהליכי קבלת החלטות לאומיים לא נתפס על-ידו כגורם התייעצות. בנוגע ליתירות, כאשר ישראל הפכה להיות תלויה לחלוטין בקבלת ההחלטות של נתניהו (וגם בצבא יש עליה בריכוזיות קבלת ההחלטות), היתירות שיש לטעויות וקונספציות קטנה יותר. לוקח זמן עד שמתגבשת חשיבה קבוצתית שמביאה קונספציה.