הסברים ברוסית – סיכום יום הקרב בסוריה

יש בדיחה ידועה, על אחד שבא לבנק לבקש הלוואה, למרות שהיה במינוס גדול. הפקיד אמר לו שאי אפשר לאשר לו את ההלוואה בגלל זה. למחרת הוא הגיע שוב וזכה לאותה התשובה. כך, במשך שבוע. אחרי שבוע הוא ביקש מהפקיד לדבר עם המנהל, נכנס לחדר, המנהל מוציא אלה, נותן לו בומבה ואומר לו ״לא ניתן לך הלוואה!״. בדרך החוצה, עם עין נפוחה, הוא פוגש את הפקיד וזה אומר לו ״אמרתי לך שאי אפשר לתת לך הלוואה״. האיש משיב לו ״אתה אמרת, הוא הסביר״.

מאז משבר האליושין (הרבה לפני, אבל לצורך העניין האליושין הוא תחילת ההסבר), הרוסים מסבירים לנו שהם מתכוונים שנפסיק את התקיפות בסוריה. עוד לפני כן הם רמזו (אמרו) לנו שיש על מה לדבר בנוגע להסכם הפרדה משופר. ישראל דחתה את זה על הסף וסיפרה לעצמה סיפור שהרוסים גם לא רוצים את איראן בסוריה ולכן התקיפות של ישראל טובות גם לפוטין.

אני סבור שפוטין מתואם עם איראן והברית ביניהם חזקה, כולל בנוגע לנעשה בסוריה, אבל גם אם חושבים ההיפך, קשה להסביר כיצד התקיפות של ישראל, הן לא בעיה חמורה לרוסים. מטרתו של הפרויקט הרוסי הוא שיקום סוריה והחזרתה למרכז העולם הערבי, כדי שזו תהיה העוגן להרחבת השפעתה של מוסקבה במזרח התיכון, אותו ארה״ב עזבה. יש סיבות אסטרטגיות נוספות, אבל על כך הרחבתי בפעמים אחרות. תקיפות ישראליות לא מאפשרות את הקרנת העוצמה הדרושה של אסאד, בדרך חזרה למרכז הבמה האזורית.

לרוסים, בשונה מאיתנו, יש סבלנות. הם רצי מרתון, לא ספרינטרים. הם מנהלים תהליך בהדרגה ובמתינות. משבר האליושין היה נקודת מפתח בתהליך בן כמה שנים. מאז המשבר פוטין לא פגש את נתניהו, והסכים לקבל משלחת צבאית רק כאשר החל מבצע ׳מגן צפוני׳ כיוון שזה נוגע ללבנון. הרוסים למדו היטב את הפוליטיקה בישראל ומבינים שהתקיפות בסוריה הן גם כלי פוליטי במשחק הפנימי. לכן גם את סיום התקיפות באופן רשמי צריך לעשות בהדרגה.

את מערכת הטק״א (טילי קרקע-אוויר) 300-S הם הביאו לסוריה כהצהרה מדינית, מאז הם מודיעים שהיא מבצעית ושהיא לא מבצעית לסירוגין. זה כי הרוסים מכירים אותנו ויודעים שאנחנו עלולים לתקוף אותה, והרוסים מעדיפים חיכוך מבוקר ולא אלימות. הם רוצים למנוע מאיתנו את הרעיון לתקוף כדי שלא יאלצו ״להיות אלימים״, כמו שעשו לארדואן. לקפל דיקטטור כמו ארדואן יותר פשוט מאשר דמוקרטיה כמו ישראל.

לפני פחות מחודש ישראל חזרה לתקוף בסוריה, אבל רק במרחב דמשק, כדי להימנע (לכאורה) מחיכוך עם הרוסים. זה נועד כדי לגשש מה המצב, תוך לקיחת מינימום סיכונים. בפועל, זה הקרין את חולשה וחוסר בטחון. אחרי התקיפה הראשונה הרוסים הודיעו שישראל סיכנה מטוסים אזרחיים. אחרי השניה שבכוונתם לשפץ את נמל התעופה הבינ״ל של דמשק. אחרי אירועי יום ראשון הם שלחו את הסורים לאו״ם לרמוז שנתב״ג הוא המקבילה לדמשק בינ״ל, ולמחרת הודיעו שישראל צריכה להפסיק לתקוף. עוד באותו יום ראשון האיראנים ירו על החרמון, מה שהוביל לתגובה של ישראל בלילה. כיוון שהרוסים המתינו 48 שעות כדי לכלכל את הצעד הבא, בישראל בחרו להצהיר ש״עשינו מארב לאיראנים״ ושהרוסים בשתיקתם מקבלים את התקיפה, כיוון שהאינטרסים שלהם רק בצפון סוריה. זה משקף את הגישה הישראלית לראות כל תקרית כנצחון או אסון, שמתגברת בתקופת בחירות. מה שמוביל לניסיון לתקוף את נתניהו על כך שהתגובות הרוסיות הן בגלל סיום מדיניות העמימות. בעיני, הסיבה לכך היא התנגשות אינטרסים עם הרוסים, הדיבורים נובעים מצורך פוליטי, אבל לא בגללם יש התנגשות אינטרסים.

ההתעלמות המוחלטת בישראל מהחולשה וההתפוררות של מדיניות החוץ של ממשל טראמפ מדאיגה, בעיקר כי היא משקפת את העובדה שבישראל הכל הפך בעד או נגד ביבי, ואין אפשרות לנהל דיון על המצב. אנחנו לא יכולים לחזק את ארה״ב, אבל חשוב שנהנה מודעים כמה היא מחזקת אותנו. החיבה בישראל לטראמפ היא נושא אחר, אבל החודשים האחרונים מראים כמה פוטין לא סופר את טראמפ והיחס לישראל הוא המחשה לכך. ישראל היא כלי להראות לאזור שהאמריקאים שחקן חלש. המדינות הערביות פותחות מחדש שגרירויות בדמשק, והרוסים יקבלו ביקורים מכל המדינות הסוניות באזור. אמנם טראמפ ממשיך את מדיניות אובמה בנוגע לירידת העניין באזור, אבל בשונה מאובמה לטראמפ אין כמעט מדיניות חוץ למעט בנושא סחר בילטרלי, והוא אינו מסוגל לקשר בין סוגיות (לדוגמא, בין הסכם הסחר עם דרום קוריאה למערכות התראה מטילים שמוצבות בה). כך, שתי התקיפות של טראמפ בסוריה לא היו בסיס לקידום מדיניות ואינטרסים אמריקאיים, וכך ההודעה על היציאה היתה גחמה אישית מנוגדת לדעת הממשל שלו, ולא מהלך במדיניות כוללת. אחרי שנתיים העולם הבין והפסיק להתרשם מהשגעון.

האינטרס הרוסי הוא שיקום מעמדה של סוריה כעוגן להשפעתה במזרח התיכון. לישראל אין גב אסטרטגי להתעמת עם האינטרס הזה, ולכן התקיפות של ישראל תיפסקנה. השאלה היחידה היא כמה הרוסים יצטרכו להסביר.