14 שנים למלחמת לבנון השניה – הלקחים שלי

ב-12 ביולי 2006 בבוקר ביצע חזבאללה פיגוע על גדר המערכת, לקח גופות של 2 חיילים וסיים את האירוע. למחרת התחילה מלחמת לבנון השניה.

ישראל יוצאת למלחמות בצהלות שמחה ותחושה של צדקת הדרך. אגב, מצחיק שהכותרות היו "מלחמה" ובראיה לאחור רבים אמרו שהם חשבו שזה יהיה מבצע של כמה ימים.

היום זה נראה רחוק אבל היו שהאמינו שישראל עומדת לסיים את הבעיה שנקראת חיזבאללה פעם אחת ולתמיד. אבל, לצערי ישראל לא יכולה לפתור את הבעיות אחת ולתמיד, בכוח צבאי, וגם לא בדרך אחרת. "אנחנו ננצח" לא יכולה להיות אסטרטגיה למלחמה בעידן הנוכחי. שלושה ימים לתוך מלחמת לבנון השניה, 81% מאזרחי ישראל היו בעד המשך המבצע עד סילוק חיזבאללה. חיזבאללה הוא חלק מלבנון, ישראל לא יכולה לסלק אותו, מבלי לחסל מיליון שיעים מזוקנים בלבנון. המשמעות היא שישראל חייבת לשאול את עצמה מה היא יכולה לקדם אסטרטגית כתוצאה ממלחמה, וכדי שזה יקרה צריך שתהיה לנו תפיסת בטחון שתאפשר לצה"ל לבנות תכניות לא בחלל ריק אלא מחוברות לתפיסת העולם של ממשלת ישראל. זאת מחלה ישראלית ואינה חדשה, אבל אפשר לראות כיצד היא באה לידי ביטוי בכל סוגיה בטחונית אחרת:

ישראל תוקפת במב"מ את הנוכחות האיראנית בסוריה, למרות שאין לנו קביעה מה ברצוננו להשיג בתקיפות האלה. כן, זה מבוסס על ההנחה שלי שתקיפות אוויריות לא יוציאו את איראן ולכן אמורה להיות לנו מטרה אסטרטגית ברת מימוש. ביום השני למלחמה, היתה כותרת העיתון "לנקות את לבנון מטילים", עדות מיד ראשונה היו כאלה שבאמת האמינו בזה. לשואלים, עיכוב והפרעה אינן מטרה אסטרטגית אלא אמצעי בדרך להשגת משהו. איני טוען שלא נכון לתקוף, כל עוד הסיכון בתקיפות נמוך מאוד, אני טוען שזה הופך את התקיפות לטקטיות ולא חלק מהתפיסה האסטרטגית של הממשלה.

גם מול חמאס אין לנו תפיסה אסטרטגית, בעצם יש לנו תפיסה כזאת להותיר את חמאס בשלטון ברצועה כיוון שזאת הדרך הנוחה והפשוטה ביותר להתמודד עם בעית רצועת עזה. אבל כיוון שאסור לגלות שזאת מדיניות הממשלה, צה"ל מכין תכניות מבצעיות לכיבוש רצועת עזה כי אולי "נגיע לזה, אם לא תהיה ברירה". אז זהו, שאם לא רוצים להגיע לזה, יש ברירה. ניתן למשל, לחתום על הסכם הקמת מדינת חמאס בעזה ולהכיר בהם רשמית, טוב אני לא מתכוון ברצינות, כי יש לזה מחירים של הכרה בטרור והתעצמות צבאית של חמאס (שקורים ממילא), וזה גם לא טוב עם התדמית של ימניים שמה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח. אם מדינת ישראל צריכה כתובת, גם אם הכתובת "רעה", אז בוא נעסוק במשמעויות של התפיסה הזאת, או לפחות נתווכח איתה, כמו בצלאל סמוטריץ' שטוען שישראל צריכה לכבוש את הרצועה ולהתיישב בה מחדש.

לקח מספר 1: הפעלת הצבא חייבת להיות מחוברת למדינאים, כיוון שצה"ל כבר לא פותר בעיות שהמדינאים לא רוצים לקבל. אולמרט אמר לצבא "תעשו כל מה שצריך". ובאמת התכוון לזה. יעדים שכוללים "הסרת האיום מהגבול הצפוני", "מניעת נוכחות איראנית בסוריה", "פתרון הבעיה של חמאס" אינם ריאלים, אנחנו צריכים להתמודד עם המציאות ולא עם משאלות הלב. צה"ל אגב, הפיק לקחים. כל הרמטכ"לים אחרי חלוץ, באו למדינאים עם חלופות ואמרו להם תבחרו. לא ניתן לכם לתלות אותנו אחרי הכשלונות, אנחנו נהיה תלויים זה לצד זה. תסתכלו עם גנץ ונתניהו ב'צוק איתן' ותבינו כמה זה חזק.

לקח מספר 2: זה לא ויכוח בין שמאל ולימין. אחרי מלחמת לבנון השניה קמה מחאה פוליטית נגד ממשלת "השמאל" בראשות אולמרט. המחאה נמשכה אחרי מבצע 'עופרת יצוקה', כאשר נתניהו הבטיח שהוא יחסל את הבעיה אחת ולתמיד.
אבל מסתבר שאצל נתניהו לא השתנה שום דבר מהותי, ומבצע 'צוק איתן' סבל מאותן מחלות (שחלקן בראייתי החמירו) והתמיכה בממשלה לא פחתה. אזרחי ישראל צריכים לדרוש מהמנהיגים תשובות רציניות ולא דוגמות מופרכות.

לקח 3: מבחן ההרתעה. הרתעה אינה כלי שמסייע לדיון מה נכון לעשות ומה לא. בישראל היא משמשת צידוק ל"פעל חזק ככל יכולתך, כי ככל שהפטיש מכה יותר חזק, כך ההרתעה שמושגת גדולה יותר". בפועל, אי אפשר להסביר את חוסר המתאם בין מלחמת לבנון השניה לשלושת המבצעים הגדולים בעזה, ועשרות ימי הקרב שבאו אחרי 'צוק איתן', למעט אם מוכנים להודות שבסך הכל הפעלת כוח היא אמצעי להמשך המו"מ בין הצדדים. מכאן, שהאינטרסים של הצדדים הם שקובעים את חוקי המשחק. ישראל לא תוקפת בלבנון מאז המלחמה, כיוון שאנחנו יודעים שתקיפה כזאת עלולה להביא להסלמה שבה הדרג המדיני לא מעוניין. חיזבאללה לא תוקף על גבול הצפון מאותן סיבות, למעט בתגובה שהוא מעריך שישראל תכיל. ישראל לא מחסלת אנשי חיזבאללה במב"מ כי היא יודעת שחיזבאללה יגיב על כך, אבל לא במלחמה. וכן הלאה. הדיבורים על הרתעה הם עצלנות מחשבתית לדיון מורכב ברמה האסטרטגית שמחייב לעסוק במחלוקות אמיתיות.

לקח מספר 4: לצה"ל.
צה"ל מתכונן למלחמות שהמדינאים לא מתכוונים לממש. לאחר חטיפת החיילים, הלך הרמטכ"ל חלוץ לדרג המדיני עם תפיסת עולם שתקיפת מטרות תשתית לאומית בלבנון זאת התפיסה האסטרטגית הנכונה. מידיעה, התפיסה הזאת מעולם לא נדונה ברצינות בצה"ל, לא היה ניסיון לנתח כיצד יכולה להתפתח מלחמה אחר כך, מה היתרונות והחסרונות שלה, מתי ניתן יהיה להפעיל אותה ומתי היא לא תתאים ועוד. אל תשקרו לעצמכם שזה רק בגלל שהוא מחיל אוויר, או שבכלל הוא היה רמטכ"ל גרוע, או שהוא סתם שמאלני (אגב, חלוץ שנים היה מצביע ליכוד), הייתי וראיתי ולא כך הדבר. זאת מחלה אמיתית של צה"ל והיא נובעת משתי סיבות מרכזיות: על הראשונה דיברתי קודם לכן, היעדר דרג מדיני לדיאלוג אסטרטגי. השניה, צה"ל אוהב להכין תכניות בואקום אסטרטגי. זה יותר נוח וקל. מפעילים מהרגע הראשון את הצבא בכל הכוח, ובדרך כלל גם מפתיעים את האויב. העובדה שהממשלה לא רצתה בזה אפילו פעם אחת ב-38 השנים לא מפריעה לצה"ל. צה"ל מסרב להכין תכניות שיכולות להתאים למציאות האסטרטגית של ישראל, וגם לא מכיר בעובדה שהוא לא פותר למדינאים בעיות, אלא רק מכניס אותם לכאלה, כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.