כינון יחסים עם האמירויות – דעתי והיפוכה, הכל קשור
אתמול טענתי שכינון היחסים עם איחוד האמירויות הוא מהלך משמח אבל לא פורץ דרך ואני רוצה לשנות את דעתי. הנכונות של מדינה ערבית לכונן יחסים עם ישראל בלי הסכם עם הפלסטינים הוא ארוע משמעותי, שכן מאז יוזמת השלום הערבית, שהוצגה בראשית האלף ה-3 לספירה, הנחת העבודה היתה שזה לא יקרה. הניתוח הכי בהיר מופיע בבלוג של גל ברגר, עדיף לקרוא אצלו. מצטרף להערכה שבעקבות האמירויות יהיו סוניות נוספות שיתנו פומבי ליחסים שמתקיימים בחשאי היום. כל אלו חשובות אבל לערב הסעודית תהיה חשיבות אחרת לחלוטין.
השאלה הגדולה היא מה המשמעות לגבי ישראל. האם הנחת העבודה, שאם ישראל תשכיל לעקוף את הפלסטינים ולכונן יחסים מעל הראש שלהם עם מרבית מדינות ערב הסוניות זה יוביל את הפלסטינים לויתור ולקבלת תנאיה של ישראל. בראייתי, חלק ניכר מהפרויקט ליצירת שקט בטחוני פלסטיני ממומן מכספי מדינות ערב. יותר מכך, רובו מממן את השחיתות והעריצות, ביו״ש ועזה, שבזכותו יש כתובת לטיפול בבעיות של רוב האוכלוסיה, ואלו גם הכלים העיקריים לצמצום הסכנה הבטחונית. כן, לישראל נוח יותר שחמאס אחראי לירי מעזה, מאשר לכבוש את עזה, והרבה יותר נוח שהרשות מטפלת בזבל והבטחון בחברון, רמאללה ועזה. המשמעות היא שיש מתח בין הרצון הישראלי להפסקת התלות של יחסיה עם מדינות ערב בסכסוך לבין הרצון שלנו שימשיכו לממן אותו ושהוא לא יפול על כתפינו. איני יודע האם ללא כסף ערבי תיוותר רשות פלסטינית, שתהיה מוכנה לעשות את העבודה השחורה, ואני רואה גם רבים שסבורים שעדיף לנו בלעדיה. רק שעוד לא הצלחתי להבין מה החלופה לזה למעט שליטה מחודשת של ישראל (או טרנספר – בהצלחה לכם, אני לא מצטרף). לתפיסתי, יכולת לקדם את הקשרים עם מדינות ערב בניתוק מהבעיה הפלסטינית מבורכת מצד אחד וחרב פיפיות מהצד השני.
מבחינה אזורית זה מבטא שינוי עמוק בגלל שילוב של מגמות עומק (בהמשך), אבל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הסטטוס קוו נותר על כנו, פשוט לא יהיה סיפוח. אין מו״מ, מדינה פלשתינית לא תוקם, ומכאן שהפרדה פיזית מהפלשתינים לא תתרחש. תכנית טראמפ, היא בסך הכל אוסף סעיפים לא ישים ולא מעשי.
מגמות העומק האזוריות הן: ההתחזקות של איראן, האביב הערבי, הירידה הגדולה בחשיבותו של הנפט הערבי, הלחץ שהפעיל ממשל טראמפ, והחולשה של ממשל טראמפ. העובדה שהאביב הערבי חולל טלטלה וערער את המשטרים הערביים ברורה, כך גם ההתחזקות האזורית של איראן. הסכם הגרעין ומגמת העזיבה של ארה"ב את האזור גם הן ברורות, המלחמות הכושלות בעיראק ואפגניסטן, שסייעו לאיראן וההחלטה להעביר את מרכז הכובד להתמודד מול עלייתה של סין ע"י יצירת בריתות אזוריות באסיה.
היחלשות כוחן הפוליטי של מדינות ערב, כתוצאה מהצניחה במחירי הנפט והפחתת התלות העולמית במזרח התיכון, מחייבות את שליטי ערב לאיחוד שורות למול העלייה בכוחה של איראן. אבל יותר מכל, הלחץ של ממשל טראמפ הוא שהוליד את השינוי המיוחל. לכאורה ניתן לראות בזה המחשה לכוחה של ארה"ב, אבל סימני החולשה ניכרים לכל עבר. למעשה החולשה הזאת היא שמאלצת את מדינות חצי האי ערב לצופף שורות ולהקרין כוח בעצמן. הן זקוקות לאמל"ח מתקדם (מארה"ב) כנגד איראן ולטכנולוגיות סייבר, חקלאות ובטחון מישראל. אגב, הן תצטרכנה לחזק את הקשרים גם עם סין, שהיא צרכנית הנפט העיקרית שלהן.
את המעגל ניתן לסגור בהחלטת מועצת הבטחון הלילה שדחתה את טיוטת ההצעה האמריקאית על הארכת אמברגו הנשק על איראן, ללא צורך בוטו רוסי וסיני. 2 מדינות בלבד תמכו בהחלטה (הרפובליקה הדומיניקנית היתה היחידה שהצטרפה לארה"ב), רוסיה וסין התנגדו, ו-11 נמנעו כולל כל בעלות בריתה של ארה"ב. זאת סטירה לארה"ב ולמדיניות החוץ שלה. עד אוקטובר ממשל טראמפ עוד ינסה לגייס מדינות לאמברגו, ויעסוק בהפעלת הדלת האחורית להסכם ממנו פרש, כדי להמשיך בסנקציות. אבל זה יהיה ללא החלטה במועצת הבטחון. המימוש יהיה הרבה יותר בעייתי וספק אם יחזיק. למאושרים, נסו לתאר מה היתרון באיראן ללא הסכם גרעין ואמברגו, בלי נכונות אמריקאית לתקוף.
סביר יותר שזה יאיץ את מרוץ החימוש האזורי, שיאיץ את הנכונות של מדינות נוספות לכונן יחסים רשמיים עם ישראל. את ניצניו אנחנו כבר רואים, בפרויקט הגרעין הסעודי. האם חלק מתעודת הכשרות שלו טמון בחידוש היחסים עם ישראל?
הכל קשור בהכל. רשימת הקשרים לעיל חלקית בהחלט, כדאי לנסות להתבונן בכינון היחסים עם האמירויות מזווית רחבה.
