למה קשה לסיים מלחמות – קוריאה

מלחמת קוריאה היתה המלחמה הראשונה אחרי הסדר העולמי החדש שנוצר בסיום מלחמת העולם השניה. אחרי מלחמת העולם סיומן של מלחמות הפך להיות מורכב יותר, כיוון שיותר מלחמות מסתיימות בתיקו ולא מוכרעות, מלחמת קוריאה משקפת את תחילת המגמה הזאת. 124,000 מתוכם 9,000 אמריקאים נהרגו מהרגע שבו הדבר היחיד שהצדדים התווכחו עליו במו"מ היה האם לכפות על כל השבויים לחזור למדינות הקומוניסטיות (צפון קוריאה וסין) כדרישת הקומוניסטים או להתעקש על כך שהם יכולים לבחור כרצונם האם לחזור לארצם או להישאר בדרום.

בקצרה, איך זה התחיל – לקראת סיום מלחמת העולם, אחרי שסטאלין הסכים להפר את הסכם אי הלחימה עם יפן לבקשת טרומן, וארה"ב הטילה את פצצות האטום על יפן, פלשה ברה"מ לאיים הצפוניים של יפן (האיים הקורליים וסחלין), למנצ'וריה ולקוריאה. בקוריאה לסובייטים היו בעיות לוגיסטיות שעיכבו את ההתקדמות שלהם וארה"ב מיהרה לשלוח כוחות לחצי האי, שהיו חלק מתכנית הפלישה ליפן. השתיים חילקו את חצי האי בקו רוחב 38, וכך נמנע מהסובייטים נמל מים חמים בפוסאן. שני הצדדים ייצבו משטרים שנתונים למרותם: הסובייטים מינו עריץ בשם קים איל סון, והאמריקאים ניסו לייצב משטר תחת סיגמן רי. ההתארגנות של הצפון היתה מהירה יותר והמתיחות בקו ההפרדה בין הקוריאות גאתה לאורך השנים. המלחמה פרצה, ב-25 ביוני 1950, בהפתעה גמורה למרות שהיתה צפויה כפי שאמר המזכיר הראשון של שגריר ארה"ב בדרום קוריאה, Harold Joyce Noble:

"…Had lived so long on the edge of a volcano that they had become accustomed to it. We knew it would explode some day, but as day after day, month after month, and year after year passed and it did not blow up, we could hardly believe that tomorrow would be any different".

המתקפה הסינית נובמבר 1950

היום ידוע שסטאלין נתן לקים ומאו את הסכמתו לצאת למלחמה. יממה אחרי שפרצה, ב-26 ביוני, כונסה מועצת הבטחון שקראה להפסקת אש, למחרת ללא נוכחות סובייטית, שלא הטילה וטו, הוחלט לסייע לדרום עד להשגת הפסקת אש. ארה"ב שלחה כוחות וניסתה להפציץ מהאוויר, ב-1 ביולי נחת כוח ראשון ונשטף ע"י הצפון. הכוחות האמריקאים נדחקו לאזור פוסאן והצפון כמעט השלים את כיבוש האי. בספטמבר פלש מקארתור (מפקד כוח האו"ם, ומפקד הכוח האמריקאי בפאסיפי) לאינצ'ון בנחיתה נועזת והפך את המלחמה. האמריקאים התקדמו כמעט עד הילו (הגבול בין סין לצפון קוריאה). בנובמבר הסינים התערבו במלחמה לתדהמת האמריקאים (למרות שרמזו על כך במפורש), חוללו תפנית וכבשו שוב את סיאול בתחילת 1951. עד ינואר המלחמה שוב התהפכה והאמריקאים חצו את קו 38 צפונה. לקראת האביב התייצבה החזית בקרבת קו 38. מקארתור דחף להסלמה כדי לכבוש את חצי האי, ופוטר ע"י טרומן. האירוע חולל סערה פוליטית בארה"ב, אבל מכאן ועד סוף המלחמה, ביולי 1953, היה מבוי סתום.

אחד הקשיים לסיים מלחמות הוא פתיחת מו"מ. כל אחד מהצדדים חושש שזאת תיראה חולשה, שתוביל את היריב לנסות ללחוץ עליו לויתורים. בזמן מתקפת הצפון והמתקפה הסינית ארה"ב סירבה לפתוח במו"מ כיוון שלא מוכנה לקבל את הדרישה לפנות את טאיוואן ולצרף את סין לאו"ם על חשבונה. אבל בסוף 1950 ארה"ב כבר הבינה שהמלחמה תסתיים בהפסקת אש, כפי שבא לידי ביטוי בשיחות עם בעלות הברית (בעיקר בריטניה ואוסטרליה).

במרץ טרומן הצהיר שאם לא יהיה שינוי מפתיע בשדה הקרב, שסיכוייו נמוכים, ארה"ב לא תחולל מתקפה חדשה בקוריאה, וטיוטת הפסקת אש הועברה לידי בעלות הברית של ארה"ב. מקארתור קרא הטיוטה ונאם נאום לוחמני שבו איים על סין שהיא צפויה למתקפה קשה וקריסה. כעבור כשבועיים טרומן פיטר אותו, תוך שהוא מבטיח לבעלות הברית שזאת היתה הצהרה ללא סמכות. הפיטורים חוללו סערה פוליטית בתוך ארה"ב כולל דיבורים על הדחה של הנשיא ע"י הרפובליקנים. הסערה הקשתה על הגישושים כיצד לפתוח במו"מ, במשך יותר מחודשיים. לבסוף, הסובייטים היו אלו שעשו את הצעד הראשון, כאשר מאליק (השגריר באו"ם) התראיין לרדיו של האו"ם והעביר מסר מרוכך שנדרשות שיחות שביתת נשק, בלי שציין את סוגיית טאיוואן ואת המושב של סין באו"ם. בתגובה ארה"ב העבירה מסרים שהיא מוכנה לקדם שיחות, אבל רק על סוגיות צבאיות, בזמן שהיא מתלבטת כיצד נכון להתקדם.
הממשל בחן שתי חלופות: ניסיון של מפקד הכוח הצבאי ריידג'ווי (שהחליף את מקארתור) לדבר עם המפקדים בצד השני – החשש היה שזה ינוצל לתעמולה וישדר חולשה; נאום של טרומן שיציע שיחות לשביתת נשק צבאית – החשש היה שזה יחולל מהומה בדעת הקהל בתוך ארה"ב ויקשה על הסיכוי לסיום ומנגד שבעלות הברית יטענו שזה הורס את הנכונות של הקומוניסטים כיוון שזה מתחמק מהבעיות האסטרטגיות. הממשל בחר באפשרות הראשונה ורידג'ווי שידר מסר לקומוניסטים שהשיבו שהם מוכנים לפתוח בשיחות כעבור שבועיים בקאיסונג, בירת קוריאה בעבר, כיוון שהיתה דרומית לקו 38. רידג'ווי נעתר למרות שקיווה לערוך את השיחות במקום אחר.

Kaesong where the talks will take place
חיילי צפון קוריאה לפני פתיחת המו"מ בקאיסונג

שבועיים לקח כדי להחליט על מה דנים במו"מ ומה תהיה הסוגיה הראשונה עליה ידונו: קו הפסקת האש והאזור המפורז. המו"מ התפוצץ והתחדש וכעבור 5 חודשים הצליחו הצדדים להסכים שקו הפסקת האש יהיה הקו בו הכוחות נמצאים, בתנאי שעל יתר הסוגיות יצליחו לסכם תוך חודש. זה לא צלח ולכן המו"מ נמשך עוד כשנה וחצי כאשר המחלוקת לגבי חילופי השבויים היא שמונעת מהצדדים לסיים את המלחמה.

דעת הקהל ופוליטיקה פנימית –
מלחמת קוריאה היא דוגמא למורכבות וההפכפכות של דעת ולהשפעות של "פוזיציה" על הדיעה מה נכון יותר במלחמה. טרומן סבל מחוסר תמיכה ציבורית, והיתה לזה השפעה על החלטתו לגלות נחישות ולצאת למלחמה, למרות שארה"ב לא סימנה את קוריאה בתוך המרחב עליו היא מוכנה להגן. חשוב לציין כי השיקול העיקרי להתערבות בקוריאה היה החשש שזה יוביל להשתלטות קומוניסטית על אסיה ותחילתה של המלחמה הקרה.


פיטורי מקארתור חוללו מהומה פוליטית, שלובו בין היתר ע"י שימוע למקארתור בבית הנבחרים על מנת לנגח את הנשיא. הפופולריות של מקארתור היתה בשיא, אך תמונת המצב התהפכה אחרי חודשיים, כאשר נודע לציבור שנפתח מו"מ על הפסקת אש בקו 38, ללמדנו שכאשר חלופה מסויימת לא עומדת לפני הציבור, הוא יתמוך בזו שכן עומדת לפניו, או הרבה פעמים יודעים מה לא רוצים. במקרה הזה, לא רוצים את פיטורי מקארתור הפופולרי, גם אם לא מבינים את המשמעות.


סוגית חילופי השבויים התפוצצה במו"מ רק אחרי שהאמריקאים הבינו שכמחצית משבויי המלחמה (70,000), לא מעוניינים לחזור, הממשל היה בדילמה האם ניתן להחזיר אותם בכפייה. הציבור לא היה מודע לסוגיה, וההערכה בממשל היתה שאם הסוגיה תוצג בפני הציבור הרגשות ההומניים יגברו והלחץ לא יאפשר פשרה. בפברואר טרומן החליט סופית שלא להחזיר אסירים בכפייה, והציבור נחשף לזה לראשונה. תמיכה להחלטה הוא קיבל דווקא בקרב סנטורים מהקצה הימני, שראו בזה גישה קשוחה ונכונה, וגם התקשורת תמכה. לפני שמצטרפים לתמיכה כדאי להיזכר שהמשמעות היא דחיית החזרתם של האסירים האמריקאים בצפון קוריאה. במציאות הציבור היה מבולבל ולא חד משמעי. מחד, היתה תמיכה בהחלטה, חרף חוסר התמיכה הכללי בטרומן (שהודיע שלא ירוץ לכהונה שניה) . מנגד, כאשר השאלות כללו גם את האסירים האמריקאים, לפחות מחצית מהציבור היה מוכן להחזרת כל השבויים גם בכפייה על מנת להשיבם. ללמדנו, עד כמה ניתן לתמרן את דעת הקהל לכיוון שהשלטון רוצה, וכיצד האופן שבו שואלים את הדברים משפיע על התוצאות.

לפני סיום, מילה על חלופות.
אייזנהאוואר רץ בבחירות תחת הבטחה שהוא ישנה את המדיניות בקוריאה. בפועל אחרי שנבחר עמדו לפניו אותן 3 חלופות: להסלים את המלחמה ולהסתכן בעימות גלובלי (הרוסים כבר ערכו ניסוי גרעיני); להמשיך לדשדש במלחמה המוגבלת שהתפתחה; לסגת בצורה חד צדדית. הוא פסל את האפשרות השלישית על הסף ואימץ גם את מדיניות טרומן בנוגע למלחמה כולל לגבי החזרת אסירי המלחמה. בחלוף הזמן התסכול של אייזהאוואר גבר, ובמאי הוא התחיל לרמוז שיהיה מוכן להסלים את המלחמה ולעשות שימוש בנשק גרעיני. במשך שנים היתה הערכה שהאיום הביא את הקומוניסטים להתפשר. אבל בפועל היום יודעים שהסיבה העיקרית לויתור הקומוניסטי היה מותו של סטאלין ב-5 במרץ 1953, שהוביל לשינוי מיידי במדיניות הסובייטית למלחמה בקוריאה. ב-19 במרץ שלחה ברה"מ מזכר למאו וקים, שעליהם להביא לסיום מיידי של המלחמה. בסוף אותו חודש כבר הביעו הקומוניסטים נכונות להחלפה מיידית של האסירים הפצועים במטרה להגיע להסכם על הסוגיה. הסכם הפסקת האש נחתם ב-27 ביולי 1953, ונשמר עד היום.
חודש לפני כן, כאשר גילה נשיא דרום קוריאה סינגמן רי את פרטי ההסכם (אליו התנגד, כיוון שרצה בכיבוש כל קוריאה תחת משטרו), הוא פתח מספר מחנות אסירים על מנת להביא למשבר בשיחות. זאת היתה הפעם היחידה ב-8 שנות ממשל אייזנהאוואר שצוות הבית הלבן העיר את הנשיא בגלל משבר קריטי שפרץ. על התסכול מהמשבר שפרץ בדקה ה-90 כתב:

"I can't recall when there was ever a forty-eight hours when i felt more in need of help from someone more intelligent than I am"

לא ניסיתי לתאר כאן את ההיסטוריה של מלחמת קוריאה, אלא להציף מורכבויות שיש בסיום מלחמות. ניסיתי שלא לעוות את התמונה כתוצאה מכך.

טקס חתימת הסכם הפסקת האש בקוריאה 27 ביולי 1953

Weathersby, K., 1945. stalin, mao, and the end of the Korean war. Brothers in Arms: The Rise and Fall of the Sino-Soviet Alliance1963, pp.90-116.
Halliday, J. and Cumings, B., 1988. Korea: The unknown war. Pantheon.
Rose, G., 2011. How wars end: Why we always fight the last battle. Simon and Schuster.
Stueck, W., 1997. The Korean War: an international history (Vol. 68). Princeton University Press.
Noble, H.J., 1975. Embassy at war. University of Washington Press.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.