פופוליזם: פרק ג' – למה זה קורה ומה עושים

בשני הפרקים הראשונים דיברתי על מה זה פופוליזם, וכיצד פופוליסטים מתנהגים כאשר הם מגיעים לשלטון. אנסה לענות גם לשאלות שנשאלתי על הפרקים הקודמים, ואתחיל בסוגיה שחשוב לחדד אותה: האם פוליטיקה במהותה אינה פופוליזם? קרי, האם לא כל הפוליטיקאים הם פופוליסטים, והשימוש במילה נועד רק כדי ליצור תיוג שלילי? הרי לא באמת נמצא פוליטיקאי שיודה שיתכן שהיריבים הפוליטיים שלו צודקים, גם לא נמצא פוליטיקאי שיסביר שהוא מעריך שהפחתת המס שהוא מציע לפני הבחירות תצליח, אבל בכוונתו לבדוק את זה כל פרק זמן, ולבטל אותה אם לא תעלה יפה. כל הפוליטיקאים הם נחרצים וחד משמעיים.

מה שמבדיל פוליטיקאים דמוקרטיים מפופוליסטים הוא שהראשונים יודעים שהם יכולים לטעות ולהיכשל, מבינים שזה חלק מהחיים הדמוקרטיים, ומקבלים את זה בהבנה. כמו דבריו של סמואל בקט "אם אי פעם ניסית, אם אי פעם נכשלת, אין דבר. נסה שוב, היכשל שוב, היכשל בצורה טובה יותר." תשאלו את מנחם בגין. פוליטיקאים דמוקרטיים יודעים שהם מייצגים רק חלק מעם, ולא את העם. מכאן שהם מבינים שהמשחק הפוליטי הוא גם משחק של פשרות ואיזון בין הבטחות והתחייבויות. הרדיפה שלנו אחרי כל הבטחת בחירות של פוליטיקאים ושאלות מוחלטות איך הוא מפר הבטחה כזאת הן קבלה של טרמינולוגיה פופוליסטית. נכון שלכל פוליטיקאי צריכים להיות קווים אדומים, שזה מספר עקרונות מועט אותם הוא לא יכול להפר, אבל מרבית הסוגיות חייבות להיות בעלות פשרה. תמיכה בעונש מוות היא עניין מוחלט (כשלעצמה היא אינה דיעה פופוליסטית), החמרת ענישה היא סוגיה למו"מ. פופוליסטים לא יכולים להתנהל בעולם תדמיתי של פשרה. כל מהלך שלהם הוא "המהלך הנכון" ורק הוא ובשלמותו. כל מהלך שלהם הוא "רצון העם" ולא רצון הציבור ששלח אותם לפרלמנט.
פוליטיקאים דמוקרטיים יקבלו שדיעות אחרות הן קבילות, פופוליסטים יעסקו רק בפוליטקאי היריב כיוון שדיעותיו לא חשובות לדיון, הן לא קבילות. דמוקרטיים הם לא "העם", פופוליסטים כן, ויותר מכך הם "העם האמיתי". הטרמינולוגיה של פופוליסטים, היא מובחנת וברורה. היקף השימוש בה, עושה הבחנה במידת הפופוליזם. כאשר הם בשלטון, המידה שבה הם מחוקקים בהתאם לזה, לטובתם או כנגד יריביהם, היא המדד. לסיכום חלק זה, נשאלתי האם פופוליזם הוא פאשיזם, והתשובה היא שפאשיזם הוא בהכרח פופוליסטי, אבל רוב הפופוליסטים אינם פאשיסטים.

ההבדל אם כן בין דמוקרטיה לפופוליזם הוא ש:
הראשונה מאפשרת לרוב לייצג ולפעול בעבור מה שרוב הציבור לכאורה רוצה בכל סוגיה אד הוק (או הכי קרוב לזה) ובכך ליצור ויכוחים מתמידים; השני יוצר מצג שלא ניתן לערער על אף החלטה של הממשלה, כי זה רצון העם.
בראשונה הרוב מתחלף כתלות בסוגיות השונות; בשניה יש הומוגוניות ואחדות סביב כל החלטה של האיש.
בראשונה יש חשיבות לדיעות השונות של האנשים ומכאן שהאופוזיציה ודיעותיה הם לגיטימיים באותה מידה (כיוון שהרוב לא בהכרח צודק); בשניה עצם הפקפוק והביקורת של האופוזיציה הוא לא מוסרי.
הכי חשוב, בראשונה שום רוב, גם לא רוב מהמם, אינו "רצון העם" (אלא רק רצון הרוב), כי גם הפרלמנט לא מדבר בשם "העם" (רק מייצג אותו); בשניה בדיוק ההיפך, רצון והחלטות המנהיג הם "רצון העם".

במילים פשוטות – דמוקרטיה זאת מערכת שבה אתה יודע שאתה יכול להפסיד, אבל אתה גם יודע שלא תמיד תפסיד.

אז אם פופוליסטים הם בצורה כל כך ברורה אנטי דמוקרטים ואנטי פלורליסטים, למה שאנשים יתמכו בהם? במבחן התוצאה פופוליסטים מצליחים נהנים מתמיכה אישית רבה של מיליוני אזרחים. האם יש בדמוקרטיות כל כך הרבה אנטי דמוקרטיים? מה מסביר את המשיכה לפופוליזם?

יש כמה הסברים אפשריים, והם לא בהכרח מחליפים אחד את השני. הסבר פשוט הוא, שלמרבית הציבור יותר קל להזדהות עם אדם מאשר לעסוק ברעיונות. גם ככה אנחנו חיים בעולם מורכב, תחת שטף של מידע ונמאס לנו להתלבט כל הזמן כי זאת מלאכה מעייפת. עדיף לשים את מבטחנו באדם, שיהיה "צודק תמיד" ותעזבו אותנו באמא שלכם. אכן, פופוליסטים הם כריזמטיים "זכרי אלפא".

מולר, שסיפרו הוא בסיס עיקרי לסידרת הפוסטים הזאת, מנסה לתת הסבר מורכב יותר. פופוליזם רוכב על נקודות התורפה של דמוקרטיה, מה שמכונה "Broken promises of Democracy". ההבטחה הכי בסיסית של דמוקרטיה היא שהעם ישלוט, במציאות גם כותבי החוקה האמריקאית ממש לא התכוונו שהעם ישלוט. אפילו בימיה של אתונה, שם זה היה הכי קרוב לשלטון העם באמת (גברים כמובן, אבל בוא נודה… טוב לא), זה לא היה מושלם. במציאות של ימינו, העם ממש לא שולט. במציאות של הדמוקרטיה המערבית נבחרי הציבור פעמים רבות לא מייצגים את האינטרס של הציבור (גם לא זה ששלח אותם) בין אם בגלל האילוצים הפוליטיים, אבל פעמים רבות בגלל האילוצים האישיים. עולם התוכן הוא כל כך מורכב, שיש פקידים, רשויות, משפטנים, ובירוקרטיה ממשלתית רבה. כל אלה הם גורמים שניתן "להאשים" אותם בכשלונות.

פופוליסטים פותרים את הבעיה הזאת. הם מבטיחים לעם שרצונותיו יתגשמו, כי הם מייצגים את העם (האמיתי). התיאור שלהם את המציאות הוא של כל העם כישות הומוגונית ואחידה. יכול להיות רק שיפוט אחד אפשרי לכל סוגיה (שלהם) ולכן ניתן להגשים את ההבטחה הדמוקרטית שהעם ישלוט. הם רוכבים על נקודת התסכול והאכזבה של האזרחים מהדמוקרטיות, שנובעת מכך שהעם לא שולט. ככל שבציבור רחב יותר יש תסכולים מהקשיים של הדמוקרטיה, אותם לא ניתן להשוות באותה נקודת זמן לחלופה הגרועה יותר, דיקטטורה, הסיכוי של פופוליסטים להיות פופולריים ולרכוב על גל הצלחה גדול יותר.

אבל מדוע נוצר פער כל כך גדול בין הציפיות של הציבור לבין המציאות בדמוקרטיה. ההסבר המוביל (לדעתי) היום הוא כשלונן של המפלגות. מפלגות מתווכות בין הציבור לפוליטיקה הגדולה. אמור להיות בהן ויכוחים אידיאולוגיים, חוסר הסכמות ובירור מחלוקות. זה מגדיל את ההשתתפות של חלק ניכר מהציבור בעשייה הפוליטית ונותן לו תחושת השפעה. בסופו של יום, מפלגות מייצגות את הפיצול בעם (אחרת לא יבחרו בהן), המערכת המפלגתית שבה מפלגות מוצאות מכנים משותפים מייצגת איחוד. המחקר מראה במפורש (בגרף המצורף) שבמדינות בהן יש חוסר אמון במפלגות ומפלגות חלשות גדל הסיכוי של עליית פופוליסטים לשלטון. פופוליסטים משתלטים גם על המפלגה בתוכה הם נמצאים והופכים אותה למשהו אחד, בדיוק כמו האופן שבו הם מתארים את העם. מי שלא יתיישר מאחורי הדיעה האחת, שלהם, לא יכול להיות חלק מהמפלגה, או ייענש ולא יקבל תפקיד כדי שיתיישר בעתיד. פופוליסטים הם כמו פיקוס, ככל שהם צומחים, מרחיבים את השורשים למרחקים ומגדלים יותר ענפים, שום דבר, גם לא דשא, לא יכול לצמוח מתחתם.

מה אפשר או צריך לעשות?

ראשית, אסור להתעלם מהם או למצוא דרכים להוציא פופוליסטים מחוץ לחוק, כל עוד הם לא גולשים לאלימות או תמיכה בכזאת. כאשר ניקולא סרקוזי טען כנגד מפלגת "החזית הקדמית" ("Front National") שהיא לא מייצגת את הערכים האמיתיים של צרפת הוא חטא פעמיים. פעם אחת כאשר נתן לגיטימציה לטרמינולוגיה הפופוליסטית, שמותר לדבר על מהם הערכים "האמיתיים" ומהם לא. פעם אחרת, שכאשר אימץ מדיניות שבה דגלה המפלגה בנוגע להגירה הוא הפך את עצמו ומפלגתו לכזאת. מכאן, שצריך להתמודד עם הרעיונות הפוליטיים של פופוליסטים, ולא להוציא אותם אל מחוץ לדיון. להיפך צריך לנסות להכריח אותם לדבר על הרעיונות עצמם והמשמעות שלהם, כיוון שככל שנאפשר להם להיות יותר עמומים ומעורפלים, מרחב התמרון הרעיוני שלהם יהיה רחב יותר, למרות שלא יהיה בו תוכן ממשי. הרי פופוליסטים לא מוכנים להתמודד עם התוצאות והטעויות של מעשיהם.

שנית, האתגר הגדול של יריבים פוליטיים לפופוליסטיים בשלטון הוא כיצד להיחלץ מהתיוג הלא לגיטימי של מי ששייך לחלק שאינו העם האמיתי. פופוליסטים יעצבו את השיח סביב "אני או הם", "העם אמיתי" מול "אויבי האומה". יריביהם הפוליטיים צריכים לעצב קמפיין שפורץ את העוגנים שהפופוליסטים הניחו לדיבייט הפוליטי. אסור להם להיגרר לשיח שבו הם אומרים "אבל גם אנחנו חלק מהעם האמיתי", הם צריכים להיחלץ מעמדת ההתנצלות ולפרוץ את הגבולות שפופוליסטים הניחו. איך עושים את זה? בהצלחה לקמפיינרים, שיווק זה לא התחום שלי.

שלישית, פופוליסטים הם אנטי פלורליסטים. הטענה שפלורליזם זה דבר טוב אינה אקסיומה שניתן להתבסס עליה מול פופליסטים, כאשר הם בשלטון. הנה לדוגמא, חוק החרם הוא חוק אנטי פלורליסטי. ניתן להצדיק אותו תחת הטיעון שחופש הביטוי אינו מאפשר לפגוע באחרים. במרבית המקרים זאת דרכם של פופוליסטים למצוא דרכים להגביל את היריבים הפוליטיים, בסוגיות שבהן אפשר לצבור תמיכה ואהדה בציבור, כיוון שהן "קליטות" לאוזן של האזרח הפשוט. האתגר להתחרות בפופוליסטים בשלטון הוא לייצר טיעונים שמסבירים טוב יותר מדוע פלורליזם טוב ובריא יותר לחברה דמוקרטית.

תמה ולא נשלמה הסדרה על פופוליזם, לסיכום 7 עקרונות על פופוליזם כפי שמולר מביא אותם בסיכום סיפרו:

  1. פופוליזם הוא חלק טיבעי מדמוקרטיה מודרנית, ונמצא תמיד מאחורי סוגיית הייצוגיות. זאת דרך להתמודד עם האליטה ע"י הטענה של ייצוג העם האמיתי. לא היה פופוליזם ביוון העתיקה, אולי דמגוגים היו, כיוון שפופוליזם מתקיים רק בדמוקרטיה ייצוגית.
  2. לא כל מי שמבקר את האליטה הוא פופוליסט. פופוליסטים הם לא רק אנטי אליטיסטים אלא גם אנטי פלורליסטים, כיוון שהם טוענים שהם ורק הם מייצגים את העם (People). כל היריבים האחרים אינם לגיטימיים. מי שלא תומך בהם אינו חלק מהעם. באופוזיציה, הם יטענו בהכרח שהאליטה לא מוסרית ולגיטימית, בעוד שהעם כן. פופוליזם דורש הומוגניות.
  3. למרות שפופוליסטים טוענים שהם מייצגים את חוכמת ההמון, בחינה קפדנית תעלה שבפועל זה רק למראית עין וזה נועד להצדיק מדיניות ולא ההיפך. הציבור משתכנע בגלל הטוטליות של פופוליסטים וחוסר היכולת להעביר ביקורת על החלטות שלהם, כי הם מייצגים את "הרוב הדומם".
  4. פופוליסטים נוטים לקרוא לבחירות, לא כדי ליצור תחרות פוליטית, אלא כדי לקבל אישוש לכך שהם מייצגים את רצון העם. הם לא מנסים ליצור השתתפות רחבה יותר בפוליטיקה, כמו שדמוקרטים רוצים.
  5. כאשר הם שולטים, הם עושים זאת תחת הרעיון שרק הם מייצגים את העם. זה יוביל לאיוש תפקידים ממלכתיים ואנשי בירוקרטיה במשרות אמון וקליינטים של המנהיג, תוך דיכוי כל ניסיון של ביקורת אזרחית. הם מצדיקים זאת מוסרית בכך שזה מסייע למשול.
    כאשר הם ישכתבו חוקות, זה יתבצע חד צדדית, במה שנועד להגדיל את כוחם ולהבטיח את שלטונם ויוצדק ע"י העובדה שזה רצון העם.
  6. צריך לבקר פופוליסטים על מה שהם – סכנה לדמוקרטיה (ולא רק לליברליזם). אבל אסור להחרים אותם, אלא להתמודד עם טענותיהם עובדתית.
  7. פופוליזם לא מתקן את הפגמים של דמוקרטיה ליברלית במובן של קירוב העם להיות הריבון, למרות שזאת טענתו. אבל הוא מחייב את הדמוקרטיה לנסות להבין מהם הפגמים שלה ולמה הוא עולה. זה מחייב לפנות למצביעים שלו.
close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.