דיקטטורות פרק ה': התבססות השלטון

השלטון בדיקטטורות מבסס את אחיזתו במדינה (ובציבור) ע"י מנגנונים של דיכוי והרתעה ומשחק עדין בין כמות הדיכוי הנדרשת להבטחת שרידותו למול החשש שאם לא יופעל כוח מספק, אח"כ יהיה צריך להפעיל יותר כוח. בשנים הראשונות להתבססות דיקטטורה מתבצעות ההפרות של זכויות אדם בהיקף רחב לעומת השנים בהן השלטון מבוסס ויציב. מהפכת התרבות של מאו בסין באה לאחר כשלון הקפיצה הגדולה קדימה, שבעקבותיה הוא נאלץ לכרות ברית עם ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג ולהתפטר מתפקיד מזכ"ל המפלגה (הוא נותר היו"ר). חזרתו לעמדת כוח מוחלטת והכרזה על מהפכת התרבות שהביאו למותם של מיליונים (אין מספרים מקובלים). גם דיקטטורות שנוסדו בדרכי שלום מבססות מנגנוני דיכוי והרתעה. לשם כך ברוב הדיקטטורות מוקמת משטרה חשאית, כך היה בטאיוואן, פיליפינים ודרום קוריאה בשנותיהן הלא דמוקרטיות אחרי מלה"ע ה-2. בעזרת משטרה חשאית ניתן לעקוב אחרי האזרחים, לקיים הרתעה נגד מנגנוני כוח שעלולים להיווצר, ולמנוע ביקורת ע"י פרסום מידע על האליטה השלטת.

ברוב הדיקטטורות, אחרי שהשלטון מתבסס הוא מעדיף לצמצם את האלימות ככל הניתן ולבסס את כוחו ע"י צמצום יכולתה של האופוזיציה להוות חלופה, למנוע חשיפת מידע שעלול להזיק לשלטון ולהקשות על קבוצות להתארגן בשלבים מוקדמים וכך למנוע מהן צבירה של כוח. רוב הדיקטטורות אינן צפון קוריאה, בהן אזרחים נמצאים במחנות ריכוז, והן גם לא עיראק של סדאם חוסיין בהן מחסלים אזרחים בהיקף גדול. נקודת האיזון היא הדילמה שעומדת בפני משטרים דיקטטורים בניהול היום יום, הסיבה העיקרית לכך היא כלכלית, דיכוי מחייב השקעה של כסף רב במנגנוני האלימות והאליטה השלטת מעדיפה להתעשר בשם המדינה. בנוסף, מנגנון משטרה חשאית חזק מדי, עלול לסכן את השליט כי הוא עלול להגביל את השליט.

השטאזי במזרח גרמניה הוא הדוגמא הקיצונית ביותר למשטרה חשאית. בשיא, הועסקו בשטאזי יותר מ-100000 אנשים, אחד לכל 66 אזרחים(!). השטאזי עקב אחרי שרים, הוועדה המתכננת, הצבא ואפילו אחרי גורמים בתוך השטאזי עצמו. בנוסף על השטאזי היה למפלגת השלטון יותר מ-44000 משרות של מעקב אחרי ביצוע ויישום של תכניות כלכליות ותפקוד של פקידים מטעם המפלגה. יותר מ-4000 אנשי שטאזי פתחו כל מכתב וחבילה בסניפי הדואר, 6000 האזינו לשיחות טלפון, 1800 טיפלו בתנועות מחתרתיות שכל אחד מהם החזיק לפחות 30 מקורות.
בצפון קוריאה יש לפי ההערכה איש משטרה חשאית אחד לכל 124 אזרחים (40 אם כוללים מקורות), אחריה המדינה עליה קיים מידע אמין מספיק היתה עיראק של סדאם חוסיין עם 1:5,000 וצ'אד בין השנים 1982-1990 בה היה היחס 1:10,000.

תפקיד המשטרה החשאית, לאתר יריבים פוטנציאליים מתוך קבוצת השלטון והצבא, ולרגל אחרי האופוזיציה. במידע ניתן יהיה לעשות שימוש, כתלות בצרכי השלטון. בעוד שתפקידו של הצבא בדיקטטורה להגן על המדינה מפני אויבים מבחוץ, ומורדים חמושים מבית במקרה של מלחמת אזרחים כמו בסוריה, אבל פעמים רבות הצבא לא יגן באלימות על המשטר נגד אזרחים. כך היה במצרים שבה בטחון הפנים נכשל בדיכוי המחאות ב'אביב הערבי' הכריח הצבא את מובארק להתפטר כיוון שלא היה מוכן לפעול באלימות מוגזמת כנגד האזרחים. בגיאורגיה, אדוארד שווארדנזה עמד בפני שבועות של הפגנות המונים רחבות, אבל התפטר רק אחרי שכל מנהלי המחלקות במשטרה הודיעו שהם לא מוכנים להגן עליו יותר. בהאיטי, בחודשים לפני נפילתו (ומותו) של פרנסואה דואבלייה המשטרה הפעילה אלימות, אסרה ורצחה מפגינים רבים אבל ראשי הצבא הודיעו שהם לא מוכנים לעשות זאת כאשר זה לא הספיק.
ברוב הדיקטטורות המשטרה החשאית כפופה לשליט ישירות. כדי שאסאד יוכל לייצב את המשטר ולהתבסס בבטחון בסוריה (שנמצאת בקצה המדכא של הדיקטטורות), הוא יהיה חייב משטרה חשאית כלשהי. כיוון שהרוסים לא יוכלו להיות שותפים לזה, האיראנים הם גורם חיוני כדי לאפשר למשטר אסאד לשלוט בסוריה.

כוחות משמר הרפובליקה / הנשיא – 63% מהדיקטטורים מקימים מחוץ לצבא כוח צבאי נוסף, שמטרתו לפצל את כוחו של הצבא ולהקטין את הסיכוי להיווצרותה של מרידה בתוך הצבא. היתרון בהקמה של כוח צבאי כזה הוא שמפקדיו יודעים שאם השלטון יפול הם יפלו איתו יחדיו. הרי לא יהיה שליט שיוכל לתת אמון בכוח של הדיקטטור הקודם. החלפה עיתית של מפקדים בכוחות משמר הרפובליקה היא אחד האמצעים כדי להבטיח הפיכה מצידם.

קידום אנשי אמון בצבא – הצבא מהווה את ההגנה האחרונה, אבל כיוון שרוב ההפיכות הן צבאיות, דיקטטורים חוששים מצבא מתקדם ומפותח. ערב הסעודית קנתה במשך שנים ציוד אמריקאי מתקדם אבל בכל מה שקשור ליכולת הביצוע הצבאית, הצבא הסעודי חלול. בתחילת שנות ה-60 הצבא הסעודי נכשל בעימות מול החות'ים וכאשר היה חשש מפני פלישה של סדאם חוסיין ב-1990, הסעודים נדרשו לארה"ב כדי להבטיח את בטחונם. זה כיוון שמשפחת סעוד העדיפה צבא חלש שלא יהווה סיכון להפיכה מבית. אבל כיוון שצבא הוא חיוני, דיקטטורים עושים שימוש בקידום ומינוי נאמנים בצבא. גם בחלק מהדמוקרטיות נעשה שימוש במינוי משרות אמון בדרגות הבכירות של שירותי הבטחון, אבל לא בזאת עסקינן. דיקטטורים לעיתים נוטים למנות מפקדים בכירים בצבא גם אם הם לא כשירים למלא את התפקיד, כיוון שזה מבטיח להם נאמנות אישית, ובהינתן שהאיומים החיצוניים לא משמעותיים לא מסכן את המדינה מפני אויב מבחוץ.

עולם מנגנוני הבטחון של דיקטטורות הוא "עולם רב מימדי" ומורכב משכבות רבות. ברוב הדיקטטורות השלטון מעדיף להימנע ככל הניתן מהפעלת כוח ודיכוי של אזרחים בגלל ההוצאה הכלכלית ובגלל שזה עלול להגדיל את המוטביציה למרוד ולהתאגד כנגד השלטון. למעט בדיקטטורות הקיצוניות ביותר כמו צפון קוריאה או לוב של קדאפי, שבהן כל שחרור האחיזה של השלטון באזרחים עלול להביא לנפילתו, המשחק הפוליטי בדיקטטורות הוא בעל מאפיינים חיצוניים דומים לדמוקרטיות, למעט העובדה שהשלטון יכול להגביל את יריביו ולהתאים את החוקים לשם כך, מבלי שתהיינה רשויות עצמאיות שיגבילו אותו (בתי משפט, מערכת אכיפת חוק עצמאית, ייעוץ משפטי ועוד). דיקטטורים כמו אורבאן יבטלו את החוק שמעניק להם סמכויות מלאות כדי לצמצם את התדמית הדיקטטורית ולהעניק מראית עין של שחרור ותקווה. בפוליטיקה של דיקטטורות יש מאבקי כוח ומשיכות ידיים כמו בדמוקרטיות, רק שאין מגבלות על חוקי המשחק הפוליטיים: מותר להפעיל אלימות נגד יריבים, להכניס אותם לכלא, לעקוב אחריהם גם אם הם לא עוברים על החוק וכו'. יש שיווי משקל ואיזונים בתוך האליטה השלטת, מבלי שהציבור הרחב יהיה חלק משמעותי מקבלת ההחלטות.

דיקטטורים בעידן הדיגיטלי נחשפו לסיכונים רבים יותר כפי שחווינו ב'אביב הערבי' למשל. הרשתות החברתיות אפשרו לציבור רחב לשתף ולהיחשף למידע שניתן היה למנוע לפני התפתחותו של האינטרנט. אבל העידן הזה מאחורינו, העולם הדיגיטלי מאפשר מעקב ושליטה טובים יותר באזרחים, תוך צמצום כלי הדיכוי הפומביים, ומבלי שהאזרחים יבינו שלמעשה הם מקבלים מידע מעובד על ידי המשטר, הם נעקבים על ידו מבלי שיידעו על כך והשלטון יכול להגיע אליהם בצורה מדוייקת יותר. (למתעניינים כלי המעקב של ישראל השטחים עברו מהפכה בעשור החולף, ומאפשרים ניטור ובקרה גבוהים לעומת העבר). זה הביא לכך שמאז תחילת המאה ה-21 משטרים דיקטטוריים שורדים פרק זמן ממושך לעומת המחצית השניה של המאה ה-20.

Greitens, S.C., 2016. Dictators and their secret police: Coercive institutions and state violence. Cambridge University Press.
Dragu, T. and Przeworski, A., 2019. Preventive repression: Two types of moral hazard. American Political Science Review113(1), pp.77-87.
Koehler, J.O., 2008. STASI: The untold story of the East German secret police. Hachette UK.
Geddes, B., Wright, J.G., Wright, J. and Frantz, E., 2018. How dictatorships work: Power, personalization, and collapse. Cambridge University Press.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.