למה קשה לסיים מלחמות – אפגניסטן – פרק א' בוש

הרבה זמן חלף מאז כתבתי פוסט על סיום מלחמות. לאור פרסום של מסמך חדשים רבים בנוגע למלחמה באפגניסטן, הגיע העת המתאימה לסדרה של פוסטים על הקשיים לסיים מלחמות. הפרק הראשון יעסוק בשבע השנים של ממשל בוש. שרשרת הפוסטים הזאת מבוססת ברובה על מסמכים שפורסמו בספר The Afghanistan Papers: A Secret of the War. חשוב לי לציין, זה לא תיאור היסטורי של המלחמה, לכן זה תמציתי ולא מספר את כל הסיפור.

מדינות משקיעות המון זמן תכנון והכנות לפתיחת מלחמה, עשרות מונים יותר מאשר מה הן רוצות שיקרה בסופן והאם זה יכול להתממש. עיקר הספרות עוסקת בפתיחת מלחמות ויש מעט מאוד ספרים על תכנון הסיום שלהן. ריאן קרוקר, שהיה שגריר ארה"ב בעיראק ואפגניסטן תיאר את התפיסה של ראמספלד "הג'וב שלנו זה להרוג אנשים רעים, אז נלך ונהרוג אותם, למי אכפת מה יקרה אחר כך, זאת בעיה שלהם. אם אחרי עשור וחצי נצטרך לעשות את זה שוב, נוכל לעשות את זה, אבל אנחנו לא הולכים לבנות מדינה". שנתיים בתוך המלחמה כתב דונלד ראמספלד למזכיר המודיעין שלו "I have no visibility into who the bad guys are in Afghanistan".

Afghans stand near an unexploded ordinance piece seen in the damaged Afghan village of Kilichokar near Kandahar in this image taken from TV Thursday Nov. 1, 2001. Members of the international press were escorted to the village by the Taliban who said that the village was targeted in US air raids 10 days ago. The image was made while journalists were on a Taliban sponsored tour of the area. (AP)

כאשר נפתחה המלחמה ב-7 באוקטובר 2001, בוש הגדיר שני יעדים: לשבש את יכולתו של אל-קעידה לעשות שימוש באפגניסטן כבסיס למבצעי טרור ולתקוף את היכולות הצבאיות של הטליבאן. אבל מעולם לא הוגדר מה התנאים שיאפשרו להכריז שזה הושג. בעצם אחרי כמה ימים הוא "כאילו" אמר מה התנאים "אנשים שואלים אותי כמה זמן זה יקח, הקרב הזה יקח כמה שנדרש בשביל לעשות צדק לאל-קעידה". בוש התחייב, שהלקחים מוייטנאם נלמדו, ואין כוונה לבנות מדינה מתפקדת. אבל בפועל, אחרי שהמתקפה על אל-קעידה הצליחה והוא נפוץ לכל עבר, הצבא עבר לרדוף אחרי הטליבאן כדי למוטט את משטרו, זה קרה מוקדם מהצפוי ואף אחד לא היה מוכן למצב הזה. זה הוביל לחשש שיתחולל כיאוס, ומכאן הדרך לניסיון לבנות "מדינה יציבה, ממשל סטייל אמריקה, עם בחירות דמוקרטיות, ובית משפט עליון עצמאי ומתפקד, מערכת אכיפת חוק נגד שחיתות, מערכת חינוך ציבורית ושילוב של נשים" היתה קצרה. למרות שבוש התחייב במפורש ש"החיילים שלנו לא נדרשים לעסוק בבנין מדינה, התפקיד שלהם הוא לנצח", הוא שינה בהדרגה את היעדים, אבל הסתיר את זה מהציבור. בוש אמנם הצהיר "שלום אמיתי יושג רק כשניתן לאפגנים את היכולת להגשים את השאיפות שלהם", אבל לא אמר מה זה אומר.
בעיה מספר 1: הקושי לעמוד בציפיות של הציבור מול הבטחות פוליטיות שהן שחור ולבן. הקושי נובע פעמים רבות מכך שנימוקים של סודיות מונעים דיון ציבורי פתוח, ובעזרתם פוליטיקאים מסתירים לאורך זמן קשיים עד שזה מתפוצץ.
בעיה מספר 2: הרבה יותר קל לדבר על נצחון מאשר לדבר על מה זה אומר.

President George W. Bush explained America's plans in the war at the Virginia Military Institute in Lexington, Va., April 17 photo by Tina Hager

חצי שנה לתוך המלחמה תמונת המצב נראתה אופטימית הרבה מעבר לציפיות, מרבית המדינה היתה בשליטה, אל-קעידא נפוץ למערות טורה בורא ופקיסטאן וגם שלטון הטליבאן נראה אפיזודה רחוקה, בארה"ב התחילו לדבר על נצחון ובוש נשא נאום אופטימי במכללה הצבאית בוירג'יניה ובו הבטיח שארה"ב תימנע ממה שקרה למעצמות כל קודמות באפגניסטן (בריטניה וברה"מ) ש"פלישתן היתה בתחילה הצלחה מסחררת, שבעקבותיה באו שנים ארוכות של סבל וכשלון מוחלק. אנחנו לא נחזור על אותה טעות!". באותו היום ממש, כתב ראמפסלד "אולי אני לא סבלני, בעצם אני יודע שאני כזה, אבל לעולם לא נוכל להוציא את הצבא מאפגנסיטן, אלא אם ננסה למצוא דרך להביא ליציבות, שהיא הכרחית עבורנו כדי לצאת. הצילו!". סטפן הדלי שהיה היועץ לבטחון לאומי של בוש אמר במבט לאחור "אמרנו שלא נבנה מדינה, אבל לא היתה לנו שום דרך להבטיח שאל-קעידה לא יחזור בלי זה. אין לנו מודל לפוסט סכסוך. אין לי שום בטחון שאם היינו צריכים לעשות את זה שוב היינו עושים את זה טוב יותר". באוגוסט 2002 ממשל בוש היה משוכנע שהמלחמה נגמרה.
בעיה מספר 3 ואולי השיטתית ביותר, "דילמת המחויבות": אין דרך להבטיח את שימור היציבות ו/או הבטחון אחרי סיום המלחמה שלא בכוח הצבא שנכנס במטרה להבטיח את היציבות. (עכשיו תחשבו על פלישה לעזה)

Gen. Tommy Franks, outgoing head of the United States Central Command and new Commander Gen. John P. Abizaid salute the colors during change of command ceremonies Monday, July 7, 2003, in Tampa, Fla. CentCom controls the U.S. military in Iraq, Afghanistan and the Middle East. (AP Photo/Chris O'Meara)

חשיבה צבאית מול חשיבה מדינית. בראיון על ההיסטוריה של המלחמה אמר טומי פרנקס שכאשר נדרש לתת סקירה על תמונת המצב במלחמה והוא אמר "כמה מתקפות אפשר יהיה להוציא כנגד ארה"ב מאדמת אפגניסטן? אפס. עזבו אותי באמא שלכם חבר'ה, פתרנו את הבעיה. אבל, יצרנו בעיה חדשה, שבה התפוצץ עלינו כל העוני והתחלואים שהתפתחו באפגניסטן על פני מאות שנים. האם היינו צריכים להגדיר פתרון לזה כיעד? זה לא התפקיד שלי לקבוע. שמחתי כל כך הרבה פעמים שהנשיא לא שאל אותי את זה, כי מה שהייתי עונה לו, שזה לא התפקיד שלי לענות על זה, אלא שלו".
בעיה מספר 4: בפתיחת מלחמה הצבא תופס את המקום העיקרי בחדר הדיונים כיוון שעיקר הדיונים הם על התכניות הצבאית והיקף הכוחות שנדרש, כאשר רוצים להביא את המלחמה יש קושי לעשות זאת כאשר אם לא מזיזים את הצבא הצידה משתי סיבות: חתירה לסיום משקפת חוסר אמון בצבא או ששיקולים כיצד לסיים הם לא שיקולים צבאיים.

נגד מי נלחמים? ארה"ב יצאה למלחמה מוצדקת לחסל את אל-קעידה. תוך מספר חודשים נותרו באפגניסטן מעטים מאל-קעידה. במשך 19 וחצי שנה ארה"ב נלחמה באפגניסטן כנגד גורמים שלא היו מעורבים לחלוטין בפיגועי 9/11. אחרי הטליבאן יצאו לרדוף בגלל שמולה עומר סירב להסגיר את בין לאדן ובגלל שהיה קל למסגר אותם כאנשים קיצוניים ופנטיים דתיים. היתר היו מליציות אוזבקיות, פקיסטניות וצ'צ'ניות. יותר מכך, למרות שלמלחמה יצאו נגד אל-קעידה, עיקר הדיונים האסטרטגיים עסקו בטליבאן. תזכורת, ישראל איבדה את התמונה מי האויב במלחמת שלום הגליל וראתה בכולם כאלה. גם בשטחים כאשר עודדנו את הקמתו של חמאס, זה היה כי ראינו רק בעיות.
בעיה מספר 5: הרבה יותר קל לחפש אנשים רעים ולהסביר מה לא רוצים, מאשר לקיים דיון של פשרות מה אפשרי (מישהו רוצה לדבר על עזה?)

באוקטובר 2004 נערכו באפגניסטן בחירות דמוקרטיות ראשונות. המנצח הגדול שזכה ל-55% מהקולות היה חמיד קאראזי. זאת היתה נקודת השיא של המלחמה. ראמספלד אמר בתדריך בפנטגון "כולם אמרו שזה לא יעבוד באפגניסטן, כי הם לא עשו כזה דבר 500 שנה והטליבאן מתארגנים ועוד רגע ייכנסו חזרה ויחסלו את כולם. והנה האפגנים עשו בחירות, מדהים". כמה שבועות לפני זה נפגש תומאס האטסון דיפלומט אמריקאי עם קצין בצבא הבריטי באירוע כאשר עיתונאי הפריע להם ושאל אותם כמה זמן הם חושבים שהצבא יישאר באפגניסטן ושניהם ענו "תבדוק עם הנכדים שלנו". ארה"ב ראתה את כל הטליבאן אותו דבר, ומנעה את השתתפות אנשי הטליבאן בתהליך הפוליטי לקראת הבחירות, שנערך בבון בירת גרמניה. טליבאן לא היה ישות אחידה ולמעשה היו קבוצות פוליטיות בתוכו מתונות יותר שניתן היה לשאת ולתת איתן. הותרה של קבוצה פוליטית משמעותית מחוץ לתהליך הפוליטי, יוצרת מצב שבו אין לה מה להפסיד, וכאשר היא תצבור כוח מחדש, היא תנסה להשתלט על נתחים בחזרה. בהסתכלות לאחור בכירים רבים טוענים שזאת היתה טעות הרסנית להותיר בחוץ את הטליבאן. למי שמחפש אנלוגיה, לא יהיה פתרון כלשהו בתימן בלי החות'ים.
מי שסייע לטליבאן להשתקם היתה ממשלת פקיסטן, סוגיה ממנה התעלם לחלוטין ממשל בוש. אבל אין לזה קשר לסיום מלחמות.
בעיה מספר 6: דמוניזציה של אויבים מונעת יכולת לעשות ניתוח אסטרטגי קר, של האפשרויות הריאליות שניתן להשיג, ומביאה לשימוש במשאלות לב בתור אסטרטגיה.

אין כאן מטרה להשמיץ אנשים ולטעון שהם לא היו חכמים, המטרה שלי היא להציף בעיות מבניות שפוגעות בתהליכי קבלת החלטות, או להצביע על הבעיות שיש כתוצאה מהיעדר תהליך כזה. זה יכול לקרות לכולם. הבעיה המרכזית מכולן עבור בוש היתה שהמלחמה היתה שלו, וסיום שלה שאינו "נצחון" היה נרשם כהפסד שלו. בחלק ב' אסכם את תקופת אובמה

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.