למה פורצות מלחמות אזרחים?

גילוי נאות – מלחמות אזרחים זה לא מרחב המחקר והידע העמוק שלי. הפוסט הזה מבוסס על הספר How Civil Wars Start: And How to Stop Them, של Barbara F. Walter ועל מאמרים שמביאים תימוכין לנתונים בפוסט. קחו זאת באופן העשרתי, ולא כמשהו אקדמי עמוק.
מספר מלחמות האזרחים עלה באופן מפתיע בקורלציה להתרחבות הדמוקרטיות בעולם, עד העשור האחרון שבו יש ירידה דמוקרטית ועלייה במלחמות האזרחים. קורלציה כמובן לא מעידה על סיבתיות. בסוף המאה ה-19 כמעט ולא היו מלחמות אזרחים בעולם, בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היו כ-50. כעת אנחנו נמצאים בפיק חדש של מלחמות אזרחים פעילות.

מלחמות אזרחים במאה ה-21 לא דומות לאלה של המאה ה-19, שהיו מלחמות שדומות למלחמות בין מדינות. היום מרבית מלחמות האזרחים הן בין קבוצות אתניות או דתיות שונות, באמצעות מליציות ולוחמי גרילה. בדרך כלל לוקח למליציות האלה מספר שנים טובות לפני שהן צוברות כוח: לזאפאטיסטה במקסיקו לקח 3 שנים להגיע ל-12 חברים, לקבוצה של 30 טאמיליים לקח 6 שנים עד שהפכו לנמרים הטאמיליים, אל קעידה היו במדבריות מאלי שנים לפני שהפכו למשהו.

אינדיקטור ראשון שמעיד שגובר הסיכוי לפריצתה של מלחמת אזרחים הוא מדינות שנמצאות בסטטוס של "אנוקרטיות" (מונח של חוקר בשם טד רוברט משנות ה-70) לפי מדד דמוקרטיה של Polity Project במכון המכונה The Center for Systemic Peace שנותן ציון דמוקרטי למדינות שנע בין 10 ל-10-. אנוקרטיות שנמצאות סביב ה-0 הן בעלות סיכוי כפול לחוסר יציבות לעומת אוטוקרטיות ויותר מפי שלוש מאשר דמוקרטיות.
כאשר מדינה בסטטוס של אנוקרטיה יש בדרך כלל לאזרחים יש אלמנטים של שלטון דמוקרטי, למשל יכולות להיות להם זכויות בחירה מלאות, אבל למנהיגים יש עדיין סמכויות גדולות בזמן שמנגנוני הבקרה וריסון הכוח חלשים.

שינוי מהיר לכיוון דמוקרטיה של 6 נקודות או יותר במדד גורם כמעט תמיד לחוסר יציבות, ומגדיל את האפשרות לפריצתה של מלחמת אזרחים בתוך שנתיים מהתחלת הרפורמות. עיראק נפלה למלחמת אזרחים מיד אחרי שארה"ב ניסתה לעשות בה דמוקרטיזציה, בזמן שמרבית המומחים ניסו להזהיר את ממשל בוש שזה מה שעלול להתרחש. הסרבים יצאו למלחמה נגד קרואטיה מיד אחרי שיוגוסלביה התחילה בדמוקטיזציה בשנת 91. ספרד נפלה למלחמת אזרחים מספר שנים אחרי הבחירות הדמוקרטיות הראשונות ב-1931. גם הטבח של ההוטו בטוטסי ברואנדה התרחש התרחש אחרי סימנים של דמוקרטיזציה.

המעבר המהיר לדמוקרטיזציה יוצר ציפיות אצל אזרחים שחווים אכזבה מהירה, כיוון ששום שלטון לא יכול לספק את הסחורה במהירות:
בעיראק אחרי שמאליקי נבחר מיד התחילו לבוא אליו בטענות לגבי מים, מזון וכסף. סחורה שהוא לא יכול היה לספק, לאור המצב של המדינה.
בגיאורגיה אחרי קריסת ברה"מ נערכו בחירות דמוקרטיות ראשונות ב-1991 שבהן זכה זביאד גאמסאחורדיה. מיד אחרי שנבחר יריביו הפוליטיים והמיעוטים האתניים האשימו אותו בכך שהוא אוטוקרט. קבוצות חמושות של האופוזיציה עשו ניסיון הפיכה וזרקו אותו מהשלטון. כעבור מספר חודשים היתה מלחמת אזרחים של הגיאורגים באוסטים והאווחזים שהיו מיעוטים והייצוג הפוליטי שלהם נחלש.

באינדונזיה, סוהארטו האוטוקרט אולץ לרדת מהבמה ב-1997 אחרי המשבר הכלכלי של אסיה. המחליף שלו, סגנו, האביבי הוביל במהירות רפורמות דמוקרטיות: מפלגות יכלו להתאגד, הצנזורה על התקשורת כמעט הוסרה לחלוטין, שוחררו אסירים פוליטיים והמדינה היתה לקראת בחירות חופשיות והוגנות. לא זאת ועוד, ב-27 בינואר הוא הכריז על נכונותו לתת עצמאות למזרח טימור. זה הוביל לסדרה של דרישות נוספות לעצמאות של מערב פפואה, ACEH (אצ'ה) והממשל הכריז על עצירת המו"מ לעצמאות. במהירות אינדונזיה היתה במלחמת אזרחים במספר חזיתות: מוסלמים מול נוצרים במאלוקו, בטימור, ובאצ'ה נגד הממשל.

לעומת זה מדינות שחוות תהליך דמוקרטיזציה איטי הסיכוי לחוסר יציבות פוחת. במקסיקו התהליך ארך כ-18 שנה החל מ-1982 ועד שבשנת 2000 האופוזיציה הצליחה לנצח בבחירות לנשיאות והשלטון הוחלף בצורה שקטה וללא אלימות.

חורף בלהבות – האוקראינים נלחמים על חירות

בכיוון ההפוך, דמוקרטיות שהופכות לאנוקרטיות, עדיין מוקדם לדעת האם זה יוביל למלחמות אזרחים, כיוון שדמוקרטיות שחוות רגרסיה זאת תופעה חדשה יחסית, ואף אחת מאלה לא חוותה מלחמת אזרחים, למעט אוקראינה, שמחאות ברחוב הביאו לבריחתו של ינוקוביץ' ב-2014, ולאחר מכן להתערבות רוסית שהביאה למלחמה של "מורדים" בשני חבלי הארץ שכעת יש בהם מלחמה בין מדינות.

פיצול פוליטי ולא פיצול אתני

ב-5 השנים שאחרי מלה"ע ה-2 כמחצית מלחמות האזרחים היו בין קבוצות אתניות, ומאז סיום המלחמה הקרה, 3 מכל 4 מלחמות הן כאלה. אבל כאשר המחקר על מלחמות אזרחים התקדם התברר שפיצול אתני בפני עצמו לא מגדיל את הסיכוי לפריצתן של מלחמות אזרחים. מה שהסתבר זה הסיכוי למלחמת אזרחים גובר במדינות שבהן קיים פיצול פוליטי בציון גבוה, שמבוסס על דת או אתניות ולא אידיאולוגיה. פיצול כזה מביא לכך שהתחרות הפוליטית נתפסת כמשחק סכום אפס בין השחקנים, המפלגות חותרות להגדלת כוחן (ולא רק הגדלת התמיכה בהן) על חשבון האחרים, מה שמוביל את האזרחים לדאוג לחברי הקבוצה אליה הם משתייכים יותר מאשר לטובת המדינה.
השילוב של פיצול פוליטי ואנוקרטיה הוא האינדיקטור הטוב ביותר לכך שקיים סיכוי גבול לפריצתו של משבר אלים פנימי.
כאשר חברי הקבוצה האתנית או הגזעית הם בעלי אותה דת, הסיכוי למשבר אלים אפילו גדול יותר, כפי שהיה בסרי לנקה, שבה הטאמיליים והשינהליזים מפוצלים לא רק אתנית אלא גם דתית, הינדים מול בודהיסטים ויש הפרדה גיאוגרפית בין ריכוזי האוכלוסיות.

גורם משמעותי שגורם לקבוצות מיעוט לפנות לאלימות הוא כאשר הן נזרקות מתוך המערכת הפוליטית ואין להן יכולת השפעה דרך הפוליטיקה. בפרט, כאשר הקבוצה הפוליטית חווה ירידה במעמד הפוליטי "שנמוך".
זה מה שקרה למורו במינדנאו בפיליפינים, שפעמיים חוו ירידה במעמדם הפוליטי, בזמן השלטון הקולוניאלי ואחר כך לאחר העצמאות של הפיליפינים. לפני כן, הם שלטו באזור מגוריהם, ואז הממשלה הפיליפינית עודדה הגירה קתולית לאי, הלאימה שטחים והעדיפה את הקתולים במשרות בשירות המדינה. זה מה שהוביל אותם לאלימות פוליטית.
כך היה גם לסרבים ביוגוסלביה שהיו הקבוצה האתנית הגדולה, כאשר הם הבינו שהפיצול של יוגוסלביה יוביל לפיחות במצבם הפוליטי בקרואטיה ובוסניה זה הוביל למלחמת אזרחים.
גם בעיראק הסונים הם אלה שאיבדו את מעמדם וכוחם הפוליטי לטובת הרוב השיעי, ולכן הם אלה שחוללו את האלימות. התהליך הואץ ברגע שארה"ב פיזרה את הצבא ואסרה על חברי מפלגת הבעת' לעבוד, וכך נותרו מאות אלפי סונים נטולי משרה וכסף.
כך גם האבחזים בגיאורגיה שנהנו מהגנה של השלטון הסובייטי, חששו שהם יאבדו לחלוטין את כוחם הפוליטי. כאשר פרצה מלחמת האזרחים הם היו 19% מהאוכלוסיה בחבל הארץ, בסוף המלחמה הם היו כמחצית האוכלוסיה.

הסבירות ש"ילידים" יתקוממו בצורה אלימה גבוה ביותר מפי 2 מאשר קהילות אחרות. קהילות מהגרים כמעט שלא מחוללות מלחמות אזרחים.

עוני וחוסר שיוויון הם לא אינדיקטורים טובים לחוסר יציבות, אבל הם קטליזטור כאשר תנאים אחרים מתקיימים. פערים כלכליים יוצרים תסכול אצל קבוצות מקופחות, ומאפשרים לגורמים פנימיים לגייס תמיכה בהקצנה פוליטית. פערים כלכליים מאפשרים גם לקבוצות רוב כוח גדול יותר לדכא את המיעוטים, זה מה שהיה למורו בפיליפינים, שלא יכלו להתמודד עם ההשכלה והיכולת הכלכלית של המהגרים הקתולים לאי.

אסונות טבע הם קטליזטור נוסף לפריצתן של מלחמות אזרחים במקומות שבהן הפיצול הפוליטי והתנאים מתאימים. מחקר מ-2016 הראה שמאז 1980 נמצאה קורלציה בין פריצתה של מלחמת אזרחים במדינות שבהן התקיימו התנאים הללו לאסון כמו בצורת, שטפונות או סופה.

אבדן תקווה

בני אדם וקבוצות יכולים לספוג הרבה מאוד השפלה ופיחות במעמדם בהדרגה, אבל אבדן התקווה לשינוי הוא זה שיכול לשבור את גב הגמל. הקתולים בצפון אירלנד חוו שנים רבות של מצב כזה, לאורך מאות שנים, אבל בפרט כאשר ב-1922 בריטניה הכירה בעצמאות של אירלנד (שהוכרזה שנה לפני כן), והותירה 6 מחוזות קתולים תחת חסותה בצפון אירלנד, תוך שהיא מוודאת שיש רוב של 2/3 פרוטסטנטים. לאורך כל השנים הארוכות הקתולים קופחו, הופלו והודרו מהסדר הפוליטי של צפון אירלנד. באמצע המאה כבר בשלו כל התנאים למלחמת אזרחים: דמוקרטיה חלקית, חלוקה פוליטית לפי זהות דתית והדרה של מיעוט דתי גדול מהמערכת.

ב-1969 הגיע הנפץ – ב-12 באוגוסט, ביום שמציין את ההשתלטות הפרוטסטנטית על מרחב דרי ב-1689, התקיים המצעד השנתי של פרוטסטנטים במחוז בוגסייד הקתולי, שבו הם מראים לקתולים את מקומם. העניינים התהלטו והפכו ל-3 ימים של מהומות שבסופם הקתולים ספרו יותר מאלף פצועים, בתים שנשרפו ועוד. הבריטים שלחו את הצבא לפרק את השכונות בבלפסט מנישקן, וזה הוביל את ה-IRA לעבור למתקפה כעבור שנה. ב-30 בינואר, לבקשת המשטרה במרחב דרי הבריטים שוב שלחו את הצבא לבוגסייד, בזמן מחאה לא אלימה כנגד מאסר מנהלי של קתולים. הפעם, במה שידוע כ-Bloody Sunday, נהרגו 26 אזרחים לא חמושים. אבדן התקווה להשתלב ולחולל שינוי פוליטי הוא שהיה הטריגר לפרוץ מלחמת האזרחים.

מרגע שמהומות הופכות אלימות סיכויי ההצלחה שלהן פוחתים משמעותית. ככל שמדינה דמוקרטית יותר, למחאות יש סיכוי גבוה יותר להצליח בכלל ובפרט למחאות לא אלימות. אבל בשנים האחרונות גם בתחום הזה חל שינוי, אם בשנות ה-90 מחאות לא אלימות קידמו את יעדן הפוליטי ביותר מ-65% סיכוי הצלחה, בעשור החלוף זה ירד ל-34%. האם זה הסבר לגל מלחמות האזרחים שחל בסוף העשור?
חשוב לציין הפגנות בדיוק כמו בחירות הן לא גורם מסוכן והן לא מחולל של מלחמות אזרחים. ההיפך הוא נכון, שניהם הם גורמים ממתנים. מה שעלול להביא להסלמה ומלחמת אזרחים זה תגובות אלימות של "השלטון" במטרה לאכוף סדר בצורה שיוצאת מכלל לשליטה.

בטרם אני אומר הלל על חשיבותן של בחירות דמוקרטיות, והן אכן גורם ממתן, כיוון שאנשים עם תקווה פוליטית נוטים לפחות אלימות, כדאי לזכור שבחירות הן גם גורם מקטב ומפצל מטיבען, והמטבע האתני / דתי הוא מטבע נוח לרוץ עליו בתור טיקט פוליטי. אגב, כל המדינות שבהן היו בחירות דמוקרטיות (בטרם היו דמוקרטיה) ונפלו למלחמות אזרחים היו כולן בעלות משטר נשיאותי, שהמנצח לוקח את הכל.

לסיכום, התנאים הטובים ביותר לפריצתה של מלחמת אזרחים הוא כאשר במדינה יש פיצול פוליטי שמבוסס על אתניות או דת, היא חווה תהליך דמוקרטיזציה מהיר והופכת לאנוקרטיה, או לחילופין כאשר היא אנוקרטיה וקבוצת מיעוט מאבדת תקווה להשפיע פוליטית.

Barbara F. Walter, How Civil Wars Start: And How to Stop Them (2022)
Chenoweth, Erica, and Maria J. Stephan. Why Civil Resistance Works: The Strategic Logic of Nonviolent Conflict. New York: Columbia University Press, 2011
Regan, Patrick M., and Sam R. Bell. “Changing Lanes or Stuck in the Middle: Why Are Anocracies More Prone to Civil Wars?” Political research quarterly 63.4 (2010): 747–759. Web.
Fearon, James D, and David D Laitin. “Sons of the Soil, Migrants, and Civil War.” World development 39.2 (2011): 199–211. Web.
FEARON, J., & LAITIN, D. (2003). Ethnicity, Insurgency, and Civil War. American Political Science Review, 97(1), 75-90.
Cederman, Lars-Erik, Andreas Wimmer, and Brian Min. “Why Do Ethnic Groups Rebel? New Data and Analysis.” World politics 62.1 (2010): 87–119. Web.
Laitin, David D. “Immigrant Communities and Civil War.” The International migration review 43.1 (2009): 35–59. Web.
Schleussner, Carl-Friedrich et al. “Armed-Conflict Risks Enhanced by Climate-Related Disasters in Ethnically Fractionalized Countries.” Proceedings of the National Academy of Sciences – PNAS 113.33 (2016): 9216–9221. Web.