לקחי מלחמת לבנון השניה – פרק א': המדינה הלבנונית

לפני חודשיים התפרסם הספר ״אש בלבנון 2006״ שמציג לקורא בעיקר את תהליך קבלת ההחלטות במטכ״ל, זה קצת מדהים שזה מתפרסם כל כך מוקדם אחרי המלחמה, אבל מה לנו כי נלין. הספר נורא משעמם לקורא ההדיוט, אבל מלחמת לבנון השניה התרחשה כאשר הייתי ״בוגר״. ראיתי דברים מיד ראשונה, כמובן שזאת זווית מוגבלת, אבל הייתי מעורב מאוד ולכן זה נוגע לי ישירות בבטן. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה אמרתי למפקד שלי, שאני חושב שאני לא תורם דבר נכון לעכשיו, כיוון שמפקד חיל האוויר לא מעוניין בחשיבה מערכתית או אסטרטגית ולכן אני מבקש ללכת לסייע ל-ד׳ ולעזור לו באחריות שיש לחיל אוויר לפגוע במערך הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה, לשמחתי הוא נעתר לבקשתי הלא פשוטה.
מאז המלחמה צמחתי והתפתחתי, והיום אני רואה דברים אחרת. בסדרת פוסטים אנסה לתאר כשלים וטעויות שעולים מתוך הספר בתהליך קבלת ההחלטות. המטרה, לנסות להשפיע על צורת החשיבה והדיון הבטחוני במדינת ישראל, מבלי לעסוק בנושאים מסווגים. חשוב לי לומר, איני סבור שזה עניין אישי למרות שהציטוטים אישיים. הדברים משקפים את תהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיים של מדינת ישראל גם היום. אני משוכנע שלו הייתי צועד במסלול פיקודי, הייתי אומר דברים דומים, רק שאיני מתאים לזה. ״לי זה גם היה קורה״. עוד חשוב לי לומר שהטענות שלי הם לא "אמת" או "נכונות מיסודן" אפשר לחלוק עליהן, כדאי שזה יהיה מנומק. כדי לא לעייף החלטתי לערוך סידרה של פוסטים קצרים וממוקדים – הפוסט הראשון בסדרה הוא על היכולת ללמוד לקחי עבר בנוגע למדינה הלבנונית.

האחריות של מדינת לבנון

כל מי שהיה מעמיק בהיסטוריה של לבנון היה יודע, שלא חשוב אם אומרים את זה המון פעמים – מדינת לבנון לא יכולה להיות אחריות לנעשה בשיטחה. ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, זבש״ו. זאת לא אמירה צינית, זה המבנה של המדינה הלבנונית, הוא כזה שבמכוון הבטיח שלא תהיה משילות, כדי שלא ניתן יהיה לפרק את הכוח של העדות השונות. זה מה שהוביל את לבנון לשתי מלחמות אזרחים, וזה מה שמביא לשיתוק מוחלט של המערכת הפוליטית הלבנונית בימים אלה. המערכת הלבנונית היא מערכת של נטרול הדדי של הכוח הפוליטי על בסיס עדתיות ומשפחות בעלות כוח שמעצבות את הפוליטיקה הלבנונית מזה עשרות שנים. מה שעצוב הוא שאלה הלקחים שישראל למדה במלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה), שהיא לא הבינה בכלל את מבנה המערכת שמולה. מה שעולה מדיוני המטכ״ל זה שרוב האלופים מעולם לא קראו, למדו, התבוננו וניסו להבין את הבעיה האסטרטגית שיש לצה"ל ומדינת ישראל בעימות צבאי מול חזבאללה בלבנון. לכן בדיונים הם יורים סיסמאות מנותקות ממציאות ותוך אמונה שהמילים באמת יסדרו את המציאות. למרבה הצער אסטרטגיה אינה משאלת לב.

כאשר קיבל ג׳ים מאטיס את הפיקוד על דיביזיית הנחתים הראשונה בקיץ 2002 ונאמר לו שהוא מכין אותה למלחמה בעיראק, הוא הוציא ספרים והתחיל ללמוד, החל ממערכות מלחמה במסופוטמיה (״מסע הרבבה״). במקביל מינה 6 קציני מודיעין שילמדו את מפקדי הדיביזיות העיראקיות ״שמרתי את תמונת הגנרלים האלה במגירת השולחן שלי, כדי שאתמקד בהם ולא במספר הטנקים בדיביזיות שלהם. בכל עימות אתה צריך להכיר את האויב שלך״. בישראל נהוגה השיטה, שגם אם מעולם לא קראת משהו רציני בעניין, אתה מביע בנחרצות את הגישה שלך איך מנצחים במלחמה, על סמך אמונה דתית. בקרב אנשי חיל אוויר זה בולט במיוחד, מרביתם הם מטיפים אדוקים של דואה – שהפצצה אסטרטגית של תשתיות לאומיות היא הפתרון לכל הבעיות. אמנם, אצלנו יש בטחון שוטף שמאלץ עיסוק שוטף במודיעין על אויבים ידועים מראש ועל מדינות האויב מסביב, אבל היכרות צבאית/מודיעינית עם "אויב" אינה היכרות מספקת לקומה האסטרטגית, לפחות לא בעיני. היה מצופה, שבגלל שברור עם מי צפויים להילחם ניתן יהיה להשקיע זמן בלימוד. הערכת המצב שנערכה ביום החטיפה מעידה על כך:

שקדי "…אחריות לבנון לחטיפה, להדגיש שמדינת לבנון היא שתקפה את ישראל ולהכריז שהדרישות מופנות אליה; ישראל אינה נושאת ונותנת עם ארגון טרור, אלא עם מדינה….יש לרכז רשימת אפקטים שיש להשיג ומטרות שתקיפתן תשפיע על ממשלת לבנון"
אדם: "ההישג צריך להיות שממשלת לבנון תחזיר את החטופים".
נחושתן "…לשם כך יש עקרונית לפגוע בחזבאללה, שהוא הגורם שפגע בישראל, אולם פגיעה שכזאת משמעה שולי: הייתי אומר שחזבאללה תקע לנו פה בעיטה בביצים, זה נכון. הוא צריך לחטוף שתיים, אבל אין לו ביצים, אז לבנון צריכה לחטוף".
גרשון (פקע"ר) "התכלית צריכה לכלול מרכיב אחד: לעצב כללי משחק אחרים במרחב…יש לברר עם הדרג המדיני מה גבול הפעילות שהוא מוכן להתיר לצה"ל…ביום שאחרי המלחמה השלטון הלבנוני יהיה אחראי לכל הקורה בלבנון".
ידלין "…יש אפוא להטיל את האחריות על ממשלת לבנון, אולם הדבר אינו צריך להפחית כהוא זה מהנחתת מהלומות על חזבאללה בכל מקום אפשרי
חלוץ "…האירוע כנקודת מפנה בדו-שיח שבין מדינת ישראל ובין מדינת לבנון…יש להטיל את כל האונוס על ממשלת לבנון.

בפקודה שהופצה ע"י חטיבת המבצעים נוסח הרעיון האסטרטגי: "חריגה ממסגרת הציפיות של הממשלה הלבנונית וארגון חזבאללה באמצעות פעולה מיידית ורוחבה ובעוצמה גבוהה, ומוכנות לפעולה מתמשכת". אני מזועזע מכך שאפילו לא עלה בדעתי לשאול, מה הציפיות של ממשלת לבנון? הרי כיצד ניתן לחרוג מהציפיה של מישהו בלי להגדיר למה הוא מצפה, יותר מכך נדרש לשאול האם חריגה מציפיות גורמת ל"ציות" למה שאנחנו רוצים?
לא הייתי כשיר לשאול את השאלה הזאת, ואני חושב שגם אין לה תשובה. ממשלת לבנון לא רוצה כלום חוץ מזה שישראל תפסיק לירות. אהה, היא לא באמת רוצה שישראל תפרק את חזבאללה מנשקו, כיוון שבזכות זה ישראל לא פוגעת בלבנון. מצד שני, חלק מהכוחות הפוליטיים בתוך לבנון ישמחו אם ישראל תחליש את חזבאללה עבורם. מה רע לקבל כוח פוליטי בזכות מישהו אחר שנלחם עבורך?

למעשה זה ההבדל הגדול בין חמאס בעזה למעמדו של חזבאללה בלבנון. חמאס באמת שולט ברצועה. חזבאללה לא באמת שולט בלבנון, ואין ממשל מרכזי בלבנון, שהיא מדינה כושלת. אגב, לחזבאללה חשוב לא להיות מי ששולט והאחריות כולה עליו, ובמקביל חשוב לו להיות גורם שלא ניתן יהיה לכפות עליו "סמכות" שלא בהסכמתו. הערכת מצב מחייבת ניתוח אמיתי של המציאות ולא של משאלות הלב. גם ב-82 לא היה ממשל מרכזי בלבנון, ישראל היתה צריכה לכבוש אותה, וגם אז להפעיל כוח קיצוני כדי להביא לסילוק אש״ף, רק כדי לגלות לתדהמתה שהנוצרים לא ששים להפוך לשלטון מרכזי שאוכף את מרותו, כנגד העדות האחרות. ישראל לא הבינה ב-82 את מאזן הכוחות העדתי בלבנון, דבר מלקחי 82 לא עלה בדיוני המטכ״ל.

ב-13.7 חלוץ מסכם בהערכת המצב: "… על צה"ל להמשיך להפעיל לחץ מתמשך, רצוף ומצטבר על חמאס [המלחמה התחילה בזמן מבצע ברצועה שבא אחרי חטיפת גלעד שליט], על חזבאללה ועל לבנון. אחת הדרכים המוחשיות ביותר ללחוץ על לבנון היא יצירת תחושה של סגר מוחלט על ידי הטלת סגר מהאוויר ומהים, וכן על ידי הטלת סגר יבשתי שינתקה מהעורק המזין, מסוריה. לפיכך, אחת המשימות של אמ"ן היא לאתר את שיירות הסיוע העוברות מסוריה ללבנון, כדי לתקוף אותן במועד המתאים [על הסוגיה הזאת ארחיב בפוסטים בהמשך]. היעד הוא להניע את ממשלת לבנון לנקוט עמדה – להחליט אם היא בצד זה של הגדר או בצד השני. לשם כך יש ללחוץ עליה. אפשר לעשות זאת על ידי פגיעה בתשתיות…"
איך אפשר להעלות על הדעת ש"ממשלת לבנון" תהיה ביחד עם ישראל כנגד חזבאללה, זה פשוט חוסר הבנה אסטרטגי.

כוחות שמירת שלום של האו"ם זה טוב

לקינוח, עדות לחוסר ההבנה של חלוץ:
ביום הפתיחה אומר לו ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי "מפקדת יוניפי"ל ביקשה לאפשר לה להתפנות מנקורה לארץ". חלוץ "שיישארו שם ויבצעו את תפקידם… הם חיילים, לא?" "אתה לא מכיר שכוחות או"ם עוזבים ברגע שיש לחץ?" חלוץ "בשביל מה צריך אותם כשהם נעלמים ברגע משבר?"
אז זהו, שיוניפי"ל לא נלחמים בעבור אחד מהצדדים, התפקיד שלהם נועד לצמצם את הסיכוי שעימות יפרוץ, מעצבן ככל שזה יישמע.

לסיכום דעתי: למרבה הצער המדינה הלבנונית לא תאכוף את הריבונות שלה על חזבאללה בכוח. תקיפת תשתיות של לבנון לא תפתור לישראל בעיות בזמן מלחמה, לא תביא להפסקת המלחמה, למעט אם יעצרו את ישראל, ולא תשפר את המציאות ביום שאחרי. היא תעניק לנו תחושת כוח ונקמה, ותיתן הכשר לתקוף תשתיות לאומית של ישראל בתגובה. יותר מכך, במציאות אין הרבה מטרות תשתית לאומית בלבנון. אין בלבנון בית זיקוק, יש מספר מועט של תחנות חשמל, אין מפעלים, ויש גשרים ומחלפים. העיסוק האובססיבי בתשתיות לאומית הוא למעשה גפרור חד פעמי, קטן למדי. ככה לבנון מדינה קורסת, הגדלת הכיאוס היא לא אינטרס ישראלי. זה נכון שישראל נורא רוצה כתובת, אבל עם כל הצער שבדבר הכתובת למלחמה בלבנון היא חזבאללה, והאינטרסים שלו ושל בעלי הברית שלו – איראן ואסד.

בפרק הבא, ארחיב על סוגית התשתיות הלאומית