לקחי מלחמת לבנון השניה – פרק ד': מתי לסיים?
איני יודע אם זה נשמע מוזר, אבל ההחלטה לחתור לסיום מלחמה היא אחת ההחלטות הכי קשות למנהיג. הסיבה לכך, היא שההחלטה הזאת משקפת שהקברניט לא מאמין שהצבא יוכל עוד לספק לו את הנצחון המיוחל, או לחילופין שהצבא לא יוכל להשיג עבורו הישגים נוספים שישפרו את מצבו במו"מ. תמצית הקושי הזה מגולמת באמירה של אולמרט בזמן התייעצות שנערכה ב-22 ביולי (היום העשירי) "אני לא רואה איך הצבא מייצר לי את הנצחון שאני צריך". לשאלת עמוס גלעד מה יהיה אותו נצחון השיב "החלה של 1559 או וריאציה של 1559".
במבנה של מדינת ישראל לרמטכ"ל יש תפקיד ייחודי, הוא כמעט לבדו המגשר בין החלטות הממשלה להנחיות הצבאיות. לא ארחיב על זה בפוסט הנוכחי. מכאן, שהמעמסה הנפשית של לקבוע מתי הצבא לא יכול היה לספק את הנצחון שהמדינאים רוצים (ספק אם נצחון כזה היה אפשרי), או שהוא בעצמו רוצה להשיג, הוטלה על הכתפיים של חלוץ. כצפוי זה היה רווי סתירות לאורך כל המלחמה. לשאלה, מה מידת ההשפעה של הסתירות שאביא להלן על המלחמה, קשה לתת תשובה ברורה על סמך תמלילים בלבד. אשאיר זאת לעצמי לשנה הקרובה.
ביום הראשון של המלחמה (13.7) המליץ ראש אמ"ן, ידלין, לחלוץ למנות צוות שיתכנן את מנגנון הסיום. חלוץ בתגובה ענה ש:"מנגנון הסיום הוא בעוד שבועיים, תעזבו עכשיו את מנגנון הסיום. כל פעם, אנחנו עוד לא מתחילים ואנחנו כבר רצים לסיים. סבלנות, עם הפלסטינים זה ייקח עוד שנים, ועם הלבנונים אני רוצה להאמין שזה ייקח כמה שבועות, כי אם לא – לא נשיג את מה שאנחנו מתכוונים". בעיני יש הבדל גדול בין מנגנון הסיום, קרי האופן שבו המלחמה תבוא אל סופה, לבין מתי נכון יהיה לקדם זאת. אבל לגופו של עניין, אני למד שחלוץ חשב שאם ישראל תפציץ את ה(אין) מדינה הלבנונית מספר שבועות, ניתן יהיה להשיג מעין כניעה שיביא לפירוק חזבאללה מנשקו. הבעיה לדעתי היתה שלתפיסת העולם הזאת לא היתה אחיזה במציאות, וגם לא היתה לגביה הבנה משותפת במטכ"ל.
באותו יום בצהרים אמר: "אנחנו רחוקים מרחק גדול מנקודת הסיום. גם אני רוצה שזה יסתיים מהר, לדעתי זה לא יסתיים מהר. דרך אגב, למדינת ישראל אין אינטרס שזה יסתיים מהר, בניגוד למה שאתם חושבים. לדעתי, יש לנו אינטרס שזה יימשך מספיק זמן, אבל בלי שייגרם לנו נזק גדול. השאלה היא אם יודעים לקיים את המשוואה הזאת. לדעתי, זה קשה מאוד, זאת הבעיה. אבל אני לא רואה אינטרס שזה ייגמר מחר. למה? כי אחד הדברים הכי חזקים בהקשה הלבנוני הוא להבהיר להם מחירי הפסד. מחירי הפסד לא רואים בשבוע, מחיר הפסד רואים כשכלכלה נפגעת.
בערבו של היום הראשון למלחמה, נערכה הערכת מצב בהשתתפות ראש הממשלה ושר הבטחון. אולמרט התייחס בסיום הדיון ואמר ש"הממשלה אינה מגבילה את צה"ל באשר לפרק הזמן של המבצע, ולא לשום מרכיב מהותי. לאורך כל המלחמה, אולמרט חזר ואמר דברים דומים ובעיני זה אחד הלקחים המשמעותיים של מלחמת לבנון השניה: הדרג המדיני צריך להגדיר, להגביל, לדרוש, להכתיב ולעצב את ניהול המלחמה. המחשבה של המדינאים שאם הם יאשרו לצה"ל את מה שהוא מבקש, או אמירות בסגנון "לפי המלצת מערכת הבטחון" נועדו אמנם להעברת האחריות לצה"ל, אבל בסוף המלחמה מי שצריך להגיש את הדין וחשבון לציבור זאת הממשלה והעומד בראשה. זה לא ייחודי לאולמרט, הפוסט הזה הוא על המלחמה שהוא ניהל. אגב, בתקיפת הכור בסוריה וב'עופרת יצוקה' הוא ניהל את זה אחרת לגמרי. ב-2006 המשקולת של קחו את הזמן, עשו בו כרצונכם, היתה כבדה על כתפי הצבא.
גם למחרת, ביום השני למלחמה, היו גורמים שהציעו לחלוץ בהתייעצות בצהרים הציע אייזנקוט להקים צוות עם נציגים ממשרד ראש הממשלה, הבטחון ואג"ת כדי לבחון את מנגנון הסיום של המלחמה. בבוקר אותו יום המליצו לחלוץ אלופים אחרים לחשוב שהמלחמה עשויה להסתיים בתוך 72. חלוץ סיכם שיש לפעול כאילו לצה"ל יש רק 72 שעות, על אף שייתכן שיש לו הרבה יותר, והורה שלא לעסוק במצבי הסיום, הן מחשש שזה ידלוף והן מחשש שזה עלול לפגוע בהמשך הפעילות. קפלינסקי התווכח ואמר שזה יכול לשפר את התכנון כיצד להגיע אליהם, וחלוץ ענה שישראל רוצה ליישם את 1559 ו-425, ואין טעם לדון בזה.
מהדברים ניתן ללמוד שני לקחים חשובים: אחד, פתיחת מו"מ על סיום המלחמה עשויה להיתפס כחולשה ע"י היריב. אם אתה מוכן להגיע להפסקת אש, סימן שהגעת למקסימום. פרסום על כך יכול להחליש גם את הנכונות להמשיך להילחם מבית, כי חבל למות במבצע האחרון של המלחמה. הדילמה הזאת תוצף בהחלטה על מבצע התמרון ביומיים האחרונים של המלחמה, אבל לא אעסוק בזה בפוסט הזה. שני, אם אתה מנהל את המלחמה כספרינט של 72 שעות, אסור לך לחשוב שניתן יהיה להמשיך בספרינט הזה גם אחר כך. זאת עבודה בעיניים. כמעט בכל המבצעים האחרונים צה"ל פעל בצורה דומה – ספרינט מקסימלי כדי לתקוף כמה שיותר מטרות מוקדם ככל הניתן, ואז ניסיון להמשיך את אותו היקף תקיפות גם כאשר נגמרו המטרות האיכותיות והחימושים. פעם אחר פעם זה נכשל בראייתי. אני מכנה את האסטרטגיה הזאת "הפצץ וקווה לסיום". בלבנון השניה, חלוץ לא קיווה לסיום, אבל גם לא הבין שאין באמת מה להפציץ.
ב-15.7 חלוץ הדגיש שמגמתו היא לקצר את הלחימה ככל שאפשר. לפיכך הוא מעדיף מדיניות של העלאה מסיבית של הרף בעוצמת הפעולה, מהעלאה מדורגת בפרק זמן ארוך. לפי מספר ספרים שפורסמו על המלחמה ב-16.7 הציע סגן הרמטכ"ל קפלינסקי לחלוץ לסיים את המבצע, כיוון שהוא הגיע לשיא הגובה ויכול רק לרדת, או לצאת לתמרון קרקעי גדול. המלצתו היתה לסיים. אולמרט סיכם את ישיבת הממשלה שנערכה באותו הבוקר באמירה ש"אנחנו לא נסיים את הפעולה הזאת, אלא אם נסכל את האפשרות לקבל את אותה מכה בעתיד – זה היעד המרכזי שלנו, ביחד עם החזרת הילדים שלנו". יעד חסר סיכוי להשגה. הענקת הזמן לצה"ל המשיכה להיות בבסיס החשיבה הצבאית בדיונים הפנימיים. יומיים לאחר מכן נערך פורום בכירים לבחינת האסטרטגיה להמשך המערכה, האמירות של חלק מהדוברים רמזו לכך שהם מניחים שהזמן שנותר לסיום קצר. ובתגובה אמר חלוץ "חבר'ה, כולו עבר שבוע, יש לנו עוד חודש לפחות. עכשיו בואו נדבר מה עושים בשלושת השבועות הקרובים". ידלין הגיב "אם יש חודש, אין בעיה, הבעיה מה עושים אם יש עוד שבוע". "יש חודש".
ב-20.7 נערכה פגישה בין אולמרט לחלוץ – אולמרט העלה שלוש שאלות: האם יש פעולה שתוכל ליצור מעין הכרעה במלחמה? מה מטרת הפעולות הקרקעיות המוגבלות? מה עמדת צה"ל לגבי פעולה קרקעית נרחבת? הוא אמר שלדעתו צה"ל "עני ביעדים קונקרטיים" (תחושה נכונה שחבל שלא באה לידי ביטוי), שאל מה ניתן לעשות כדי ליצור שובר שיוויון והציע שלוש דפ"אות: פינוי כל דרום לבנון ע"י פעולה קרקעית אדירה ורחבה (מעין פירוק חזבאללה מנשקו), אליה הוא מתנגד; כתישה טוטאלית של כל כוח הירי שלהם באמצעות פעולה אווירית מדוייקת; חיסול שדירת הפיקוד של חזבאללה. חלוץ השיב שלדעתו הלחץ כל בירות ודרום לבנון יאפשר לספק תמונות שידו של צה"ל על העליונה בתוך יומיים.
מהדברים עולה לקח שאמנם לא קשור לסיום המלחמה, אבל חשוב לזכור אותו – שתי החלופות האחרונות שאולמרט הציע, לא היו ברות מימוש. פשוט לא ניתן היה להשיגן, אבל ניתן היה לקוות לכך, אלמלא מקיימים הערכת מצב רצינית לניתוח המשמעויות העולות מהדברים. הערכת מצב שממנה יש נטיה קבועה לברוח. הרבה יותר קשה לדבר קונקרטית על משמעויות, וקל לדבר בסיסמאות.
יומיים לאחר מכן היה דיון בכירים שבו רח"ט אסטרטגית (אודי דקל) הציג את הבסיס לדיון, לפיו צריך לחתור להסדר לסיום הלחימה במקביל ללחימה, ולהתחיל את העיסוק בזה בהקדם. חלוץ סיכם שהדיון נערך בטרם עת, כיוון שזה מגלם הנחה סמויה שהמצב הנוכחי משקף את מירב ההישגים שניתן להשיג. הדיון האמיתי הוא על השאלה האם זה נכון. אם כן, אזי נכון לחתור להפסקת אש. אם לאו, נכון להמשיך במבצע כדי להשיג נכסים נוספים עבור הדרג המדיני, ולשם כך נדרשים לדעתו עוד שבוע עד עשרה ימים. הדיון הזה לא התקיים, ההנחה הסמויה של חלוץ היתה שניתן להשיג הישגים נוספים.
אני חושב שהנקודה מוצתה ולכן אעבור למלכוד 22 שליווה את החצי השני של המלחמה והדיונים על תמרון קרקעי רחב היקף. המלכוד בא לביטוי בדבריו של שר הבטחון בפורום השרים ב-26.7 "אם ראש הממשלה והצוות שנמצא כאן מסכימים שבעוד עשרה ימים יש לנו חבל מדיני, ובמקביל אנחנו מנצלים את הימים הללו לכתישה אווירית [אין לי מושג איזה כתישה אווירית היתה בנמצא] ויצירת נכסים, כך שבהפסקת האש נהיה במצב שידינו על העליונה, זה בסדר. אם לא, אי אפשר לכתוש אווירית חודשיים, עדיף ללכת לפעולה קרקעית כדי להרחיק את הקטיושות. אבל זה מותנה בכך שיש לנו מהלך מדיני".
בפועל, לצה"ל לא היתה יכולת לכתישה אווירית (כי אין באמת דבר כזה), ומלכוד 22 היה האם יש לנו מספיק זמן למהלך קרקעי רחב היקף, אז יש לנו מספיק זמן להמשיך לכתוש מהאוויר ולהכין אותו, ואם אין לנו מספיק זמן, אז צריך לכתוש מהאוויר כדי שזה ייראה שניצחנו למרות שניסינו את זה עד עכשיו וזה לא הצליח.
הלקח הוא שהססנות היא רעה חולה במלחמה, אבל אם להודות ביושר זה לקח שקשה ליישם, שהרי הערכת מצב אסטרטגית נועדה להכריע בין דילמות, ואם אין דילמות כפי שאני מציע, אז אין טעם לקיים הערכת מצב אסטרטגית.
לפני סיום חשוב לי לומר – בשונה מהפוסטים הקודמים שבהם עסקתי במה שבעיני העיד על חוסר כשירות של המטכ"ל בפוסט הזה אני מתאר סוגיות מבניות שקיימות תמיד, בכל מבצע ומלחמה. כאשר מחליטים לחתור לסיום המלחמה, זה מחליש את האמונה שניתן "לנצח", או שיש חשיבות גבוהה להמשך המלחמה. זאת נקודת תפנית בתפיסה של הקברניטים את המלחמה, וכל תפנית היא החלטה קשה בעלת משקל כבד.
