20 שנה למלחמה בעיראק – לקחים אסטרטגיים
״ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, שכן גם אם ביכולתה להצביע על הכיוון הנכון, אין בידה לספק לנו מידע מפורט על הדרך. לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר.ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע… וזאת ע"י שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות של המין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב.” לידל הארט
לקראת סוף ספטמבר 2001, חודש וחצי אחרי שהוצבתי במחלקת מבצעים של חיל האוויר בתפקיד רמ"ד טק"ק (אחראי למענה ההתקפי נגד טק"ק בסוריה ועיראק), זימן מפקד חיל האוויר דיון בנוגע למשמעויות אסון התאומים 9/11. כיוון שלא היה לנו רע"ן באותם ימים וכיוון שהסוגיה עשויה להיות קשורה לתפקיד שלי, הצטרפתי למ"מ ראש הענף רס"ן תומר בר לדיון. לא אכחיש שלא היה לי מושג עדיין מה אני עושה, אני רק זוכר שדני חלוץ סיכם את הדיון בכך שחיל האוויר ייערך למלחמה בעיראק בהקדם כי בעיניו סביר שזה מה שצפוי לקרות. זה אכן מה שקרה. לסיפור הזה אין חשיבות כלקח, כי בדרך כלל אין מה ללמוד מהחלטות נכונות, הסיטואציה שבה הן התקבלו היא ייחודית, והן לא יחזרו על עצמן. אבל כדאי ללמוד מטעויות, וכאלה ארה"ב עשתה כשהחליטה להפיל את סדאם חוסיין בכל מחיר.
היבריס / שכרון כוח / אשלייה אסטרטגית
ארה"ב פלשה לעיראק בגלל שכרון כוח ותחושת שהיא כל יכולה. קריסת ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה הותירו את ארה"ב כמעצמת העל היחידה בעולם. כל העולם הכיר בכוחה הבלתי מוגבל. אבל גם מעצמת על לא יכולה לנהוג כפיל בחנות חרסינה, אבל זה בדיוק מה שארה"ב עשתה. היא כילתה את העליונות האסטרטגית שלה ואת הרגע החד קוטבי במלחמה מיותרת, יקרה ולא נדרשת במזרח התיכון. מלחמה שבסופה הסתיים הרגע החד הקוטבי, כשארה"ב יוצאת ממנו חלשה יותר.
ודאי תאמרו שזאת חוכמת בדיעבד, אני חושב שלא ממש, לראיה ערב הסעודית לא רצתה במלחמה הזאת, מתוך הבנה שחיסול סדאם חוסיין (שתקף את ערב הסעודית בטילים ב-91) יחזק את איראן ועלול להחליש את המזרח התיכון. אבל בעיני זה לא מה שחשוב, מה שחשוב ללמוד מהמלחמה הזאת, זה את מגבלות הכוח הצבאי, ואת שכרון הכוח של מנהיגים שכוח צבאי פותר בעיות. ברוב מוחלט של המקרים, כוח צבאי יכול לטפל בבעיות נקודתיות, אבל בעיות אסטרטגיות הן בעיות של מדיניות שרק חלק קטן יכול להיות מושג בהפעלת כוח צבאי.
ממשל בוש היה בהיבריס ותחושת נקם, בעקבות האכזבה שהיתה לבוש האב, על כך שמשטר סדאם לא נפל בסיום מלחמת המפרץ. היציאה למלחמה היתה לא רציונלית ולא במקרה. לא נעשה תכנון אסטרטגי למעט השאיפה להפיל את סדאם חוסיין. בוש אמר לבוב וודוורד ב-2002 "I'm not a textbook player. I'm a gut player". אחד מעוזריו אמר עליו שהוא ״פועל לפי האינסטינקטים ולא מעוניין לבחון את כל חלופות המדיניות והמשמעות של הדברים". היה שכנוע עמוק שאם ארה"ב תביא דמוקרטיה לעיראק, כולם יהיו שמחים מרוצים ויאמרו לארה"ב תודה. ארה"ב באמת האמינה שהעולם רואה את הכוונות הטובות שלה, כמו שהיא רואה אותן בעיני עצמה. כשארה"ב הורגת אזרחים זה למטרות טובות כמובן.
אבל זה לא עובד ככה, כשמפילים משטר, אנשים רבים מאבדים מכוחם. מתחילים מאבקי כוח פנימיים חדשים, כי אנשים רוצים להשיג כוח. אליטות מוכחדות נלחמות על כוחן מול אחרים. ארה"ב התנהלה בגסות ובלי לנסות להבין (הרבה יותר גרוע מהאופן שבו ישראל התנהלה במלחמת שלום הגליל, אבל הדמיון קיים). ודאי תשאלו מה הקשר לישראל, אז רק לאחרונה קיבלנו שלל דוגמאות מה קורה בשכרון כוח. שר האוצר קרא למחוק את חווארה והפך מיד לאישיות לא רצויה בארה"ב ואירופה. בטיסתו לארה"ב הוא פגש ישראלים וקיבל סטירה עם גב היד מהממשל. מי מכם שחושב שזה מצחיק, שימו לב שאתם לא בהיבריס או הכחשת מציאות. זה נכון גם לכל מיני סיפורים על הכרעת חמאס וחזבאללה, בין אם בדרך לטפל בבעיה האיראנית ובין אם בלי.
ישראל מסתכלת על כל הבעיות בצורה צבאית ו/או כוחנית: איראן, חמאס, חזבאללה, הפלסטינים ואפילו בנוגע לחברה הערבית והבדואים בנגב. זה נובע משכרון כוח והיבריס, ולאחרונה גם מתפיסות עולם משיחיות דתיות. רק שלנו אין את הלוקסוס לשגיאה אסטרטגית כמו ארה"ב.
כל בעלות הברית של ארה"ב אמרו לה שהמלחמה בעיראק היא טעות, בהסתכלות על ימים אלה כולם אמרו לה שהיא משוגעת. כשכולם אומרים את זה כדאי לעצור ולחשוב אולי הם צודקים.
לגיטימציה ומלחמת ברירה
אפילו ארה"ב הגדולה גילתה שלגיטימציה היא עניין חיוני. היציאה למלחמה בעיראק הביאה לאובדן אמון בארה"ב, והיתה תחילת הדרך לאיבוד המעמד העולמי שלה. בחלוף 20 שנה אפשר להיווכח כמה זה היה נכון. מסתבר ששכנוע עצמי והונאה עצמית לא עובדות, וזה לא עניין של הסברה. הסברה טובה לא מפצה על מדיניות גרועה. תוסיפו לזה את העובדה שהמלחמה בעיראק היתה מלחמת ברירה, בשונה לחלוטין מהמלחמה באפגניסטן. מלחמת ברירה תהפוך למחלוקת פוליטית ומדינית ככל שיחלוף הזמן. מישהו רוצה לדבר על תקיפה יזומה באיראן?
מניפולציה של תהליך קבלת ההחלטות הפוליטי
ממשל בוש החליט שהוא רוצה לצאת למלחמה בעיראק בכל מחיר. לטובת זה הוא גייס את כל יכולות השכנוע והמניפולציה: ״ציר הרשע״, ״המלחמה בטרור״ ועוד. זה עבד. יותר מ-70% מהציבור בארה״ב תמך ביציאה למלחמה בעיראק. רוב מוחלט של הקונגרס והסנאט תמכו בפלישה. שנה לאחר מכן פרסם הוושינגטון פוסט תחקיר שהראה שרק 6 סנטורים מתוך ה-100 ועוד מספר ספור של חברי קונגרס קראו את דו״ח המודיעין המלא שקיבלו לפני ההצבעה, ואילו היתר קראו לכל היותר את התקציר בן 5 עמודים, וזה לפני שהחליטו להוציא את מדינתם למלחמה יזומה שמנוגדת לדין הבינלאומי.
הכשלון הגדול של ארה״ב היה תהליך קבלת ההחלטות הפגום מהיסוד. לכאורה זה כשל פוליטי מבני, אבל דווקא בימים אלה אפשר להבין שפוליטיקאים חייבים ריסון והגבלה ע״י מנגנונים מקצועיים שיוכלו להציג בפניהם דיעות עצמאיות.
פיצול מאמצים
ממשל בוש היה משוכנע שהוא ניצח את המלחמה באפגניסטן, יותר נכון שכנע את עצמו בזה. יש כמה סיבות לשכנוע הזה, אחת מהן, שהם נורא רצו לפלוש לעיראק. מרגע שארה"ב פלשה לעיראק, היא זנחה את אפגניסטן, וצמצמה את המשאבים שמוקדשים למלחמה שם. אפשר להתווכח על כל ההגיון בכל אחת מהמלחמות – אפגניסטן ועיראק – אבל השילוב של שתיהן הוא באמת ליגה אחרת של חוסר הגיון. האופן הלא הגיוני שבו רוסיה פתחה את המלחמה באוקראינה הצליח להתעלות על זה.
הלקח הוא ברור – צריך להימנע מפיצול מאמצים, וכדאי להכיר במציאות שבדרך כלל מי שיעשה זאת, ישלם מחיר בשתי הגזרות. כשישראל יצאה למלחמה לבנון השניה, זה היה תוך כדי מבצע בעזה. חלוץ הגדיר שלא משנים את המאמץ בעזה. אחרי כמה ימים אף אחד כבר לא דיבר על המבצע שקורה בעזה. לעומת זאת, אריאל שרון ידע להימנע מפיצול מאמצים בשעת לחץ קשה. כשישראל יצאה לחומת מגן, חזבאללה פתח באש מהצפון. לאורך ימים רבים ישראל נמנעה מתגובה משמעותית במטרה לשמור על ריכוז המאמץ בכיבוש הערים הפלסטיניות. שרון עמד בלחץ.
ישראל עלולה לעמוד בפני מציאות מורכבת בעימותים עתידיים, זאת יכולה להיות מלחמה רב זירתית: בזמן מלחמה בלבנון יש איום על ישראל גם מסוריה, עזה, איראן, עיראק ותימן. כל זה במקביל לנפיצות ביו"ש ובפנים. מי שלא ידע לשמור על פוקוס ויחליט שהוא גיבור גדול על כולם, יפסיד יותר. צריך לדעת לחטוף ולהבליג לפעמים, וצריך גם להיערך טוב בהגנה.
הטיית המודיעין
ממשל בוש היה צריך הצדקה למלחמה, וההצדקה הזאת הושגה בעזרת הטענה שסדאם חוסיין ממשיך להחזיק בנשק להשמדה המונית. הייתי שם, המודיעין היה משוכנע שלסדאם יש יכולת שיורית של נשק כימי, כולל יכולת לשגר טילים לישראל מזוודים בראשי נפץ כימיים. זאת לא היתה אמירה פוליטית שקרית, זאת באמת היתה ההערכה. ההערכה הזאת היתה שגויה לחלוטין. עבורי זה היה שיעור בהטלת ספק, הבנתי שאסור לקחת את המודיעין כמובן מאליו. אבל מזה אי אפשר ללמוד, בעיקר כי ברור שמודיעין לא יודע הכל.
רוברט ג'רוויס בסיפרו Why Inteligence Fail הסביר את התופעה שקרתה למודיעין לפני מלחמת המפרץ, תופעה שאני חושב שחשוב מאוד ללמוד ממנה. למודיעין היתה את הטיית הקברניט. ממשל בוש רצה שיהיה נשק להשמדה המונית בעיראק, מכאן שהצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) המודיעיני היה למצוא כזה. ואכן, היו ידיעות בנושא, אמנם מעט ידיעות אבל היו כאלה. כשזה מה שאתה מחפש, לכל ידיעה כזאת, יש משמעות גדולה בהרבה ממה שהיא היתה באמת.
יש לזה מספר דוגמאות גם עבור ישראל – המב"מ: ישראל מתגאה בכך שהתקיפות החוזרות ונשנות שלה במב"מ מנעו התייצבות של צבא איראני עצום ורב מימדים בגבולה עם סוריה. נעזוב את זה שאני לא סבור שזה היה אפשרי בכלל, ונשאל שאלה אחרת. האם בגלל שישראל מאוד רוצה להאמין שהתקיפות במב"מ הן הצלחה אסטרטגית (לכל השותפים יש סיבה טובה לרצות בזה, בלי ציניות, זה לא מסיבות אופורטוניסטיות), ייתכן שהידיעות המודיעיניות על הצלחת המב"מ זוכות להטייה על מידת ההצלחה שלו? אני סבור שכן. הרוסים בסוריה: לבנימין נתניהו היה חשוב להראות שהקשר שלו עם פוטין הוא בעל חשיבות אסטרטגית להמשך תקיפות המב"מ. כתוצאה מכך, ישראל בחרה להאמין שהאינטרס הרוסי סותר את האיראני, ושרוסיה תעזור לנו לסלק את האיראנים מסוריה. הציפיה ששודרה מהנהגת ישראל, חלחלה גם למודיעין, ישראל לקתה בקונספציה, וכתוצאה מכך יעדיה במב"מ היו לא ריאליים.
מה שאפשר ללמוד מזה, שהאופן שבו הקברניט שואל את השאלות למודיעין עלול להביא להטייה בתשובות שהוא יקבל. על זה ניתן להתגבר רק בתהליכי קבלת החלטות בריאים (אבל זה לפוסט אחר).
חוסר יכולת לחזות תופעות משניות
המלחמה בעיראק זעזע את המזרח התיכון והשפעותיה היו בסדר גודל היסטורי. פירוק הצבא העיראקי הביא להתפתחותו של דאע"ש (כן, כן, זה לא בגלל אובמה), הפירוק הזה נעשה ע"י השליח המיוחד של ג'ורג' בוש לעיראק, מעט אחרי כיבוש בגדד, בשכרון כוח וחוסר מחשבה באמת יוצאים מן הכלל. המלחמה בעיראק שינתה את המאזן האזורי, והעניקה לאיראן מתנה שלא ניתן להאמין שניתנה. היא הסירה את הגורם הכי משמעותי שאיים עליה ממזרח ואיזן את כוחה. עיראק השיעית ברובה היתה קרקע נוחה להתבססות איראנית שנמשכת עד היום. היא מאפשרת לאיראנים גשר יבשתי לסוריה ולבנון והגדילה את האיום של איראן על ערב הסעודיות והמפרציות. חוקרים רבים סבורים שהתפרקותה של עיראק היתה המחולל העיקרי להמשך תהליך התפרקותו של מדינות המזרח התיכון באביב הערבי, שטלטל את המשטרים של מרבית מדינות האזור. שתיים ממלחמות האזרחים הגדולות שהיו, בתימן וסוריה, הביאו להגדלה ניכרת של ההשפעה האיראנית באזור.
מה שכדאי ללמוד זה, שכאשר אתה חושב שאתה יוצא לסדר את העולם, אתה במקרה הטוב מתכנן את המהלך העיקרי, ולרוב בראייה אופטימית שזה יצליח. פעמים מעטות אתה מצליח לחזות תופעות מיידיות שעלולות לקרות, וכמעט תמיד נכשלים בחיזוי תופעות המשנה שצפויות להתרחש. הדוגמא הכי בולטת העכשווית, זאת ההפיכה המשטרית שמנסים להעביר. יוזמיה לא חלמו (לדעתי) שהיא תביא למחאה כל כך נרחבת, הם לא צפו את ההשלכות הכלכליות וגם לא את אלה הבטחוניות. כדור השלג של החודשיים האחרונים היה דמיוני למדי, גם אם היו כאלה שהזהירו. היוזמים בוודאי שלא ציפו לזה. זה נכון גם אם ינסו לטפל בבעיות החברה הערבית בצורה של כוח ואכיפה ולא בניסיון לפתרון רחב של הבעיות, כולל סיוע וניסיון לעזור לחברה.
המשמעות: כדאי להיזהר באשליות אופטימיות מה באמת ניתן לסדר בעזרת כוח, ולהגזים בניתוח של מה יכול להשתבש, כי לרוב זה ישתבש עוד יותר ממה שחשבתם. תשאלו את פוטין.
עיראק היום יותר חופשית, ויותר דמוקרטית ממה שהיתה לפני 20 שנה, ועדיין כיאוטית. המחיר היה של מאות אלפי אזרחים הרוגים, מלחמת אזרחים, עוני וסבל, ופירוק המסגרת המדינתית (חשמל, מים, רפואה ועוד). הכל בשם ״רצון טוב״ של ארה״ב לכפות את ערכיה בכוח צבאי.
