דיקטטורים חלקלקים (Spin Dictators) פרק א': למה חל השינוי

בפרק השלישי של סדרת הפודקאסטים אצל טובי פולק על פופוליזם, דיברנו על השינוי שחל באופן שבו דיקטטורים שולטים, לרוב הפרקים היו מבוססים על פרסומים מוקדמים בבלוג. הפעם הפוך. אז הצטרפו אלי לפרק א' – למה יש היום יותר דיקטטורים חלקלקים ודיקטטורות רכות ופחות דיקטטורים של פחד. למקצרי הדרך מוזמנים להקשיב לפודקאסט.

אתחיל בהקדמה – לא ידעתי איך לתרגם לעברית את המונח SPIN DICTATOR, בפודקאסט קראתי לזה דיקטטורים רכים, אבל אני לא חושב שזה מינוח טוב. בגלגולים קודמים באנגלית זה כונה INFORMATIONAL AUTOCRATS על בסיס הטענה שהם מתבססים על סמך שליטה במידע ובתקשורת. אין לי תשובה טובה, אבל כרגע אני חושב שהמונח דיקטטורים חלקלק מדוייק יותר.

בהיסטוריה המודרנית יש 3 גלים משמעותיים של דמוקרטיות – הראשון בין מלחמות העולם; השני אחרי מלחמת העולם השניה וסיום הקולוניאליזם; השלישי עם תום המלחמה הקרה והדמוקרטיזציה של חלק ניכר ממדינות מזרח אירופה. בין לבין יש עוד מקרים נוספים כמובן. במקביל או בתגובה לגל הראשון התפתח גל דיקטטורי אידיאולוגי – פאשיסטי שהבולט שבו היו הנאצים וקומוניסטי של המהפכה הבולשביקית. הפאשיזם עלה בעשן מלחמת העולם השניה, ורק לאחרונה החל לבצבץ מחדש.

בתגובה לגל הדמוקרטיות השני, התפתח גל דיקטטורות חדש, כיוון ששליטים נאלצו להתמודד עם התופעה. הגל של שנות ה-50-60 היה גל של דיקטטורים שמבוססים על כוח והפחדה. קדאפי, שושלת קים, צ'אוצ'סקו, החונטה בארגנטינה, מנגיסטו היילה מאריאם באתיופיה, פול פוט, ואפילו מאו. החבר'ה הטובים האלה חיסלו ורצחו אלפים רבים, חלקם מאות אלפים, ומאו וסטאלין מיליונים, כדי להבטיח שלא ינסו לעשות נגדם הפיכה.

קדאפי נהג לשדר הוצאות להורג, טרוג'ילו (רפובליקה דומיניקנית) נהג להסיע גופות מסביב לארמון ולקיים טקסים פולחניים מסביבם, מאריאם שידר תמונות של עינויים. הפחדה ואיומים נועדו לצמצם את הסיכוי של מחאה והתקוממות, בגלל המחיר הצפוי מכל חוסר משמעת. הדיקטטורות של השנים האלה היו סגורות, אין בא ואין יוצא מהמדינה (בהכללה כמובן). תראו את צפון קוריאה כדוגמא. יותר ממחצית הדיקטטורים שעלו לשלטון עד סוף שנות ה-80 היו דיקטטורים של פחד. זה השתנה עם תום המלחמה הקרה. בשנות האלפיים פחות מ-10% מהדיקטטורים שעולים הם דיקטטורים של הפחדה.

השינוי הגדול חל בסוף שנות ה-80, דיקטטורים שעלו החל משנים אלו צמצמו את כמות הרציחות הפוליטיות שלהם, אם יותר מ-60% מהם רצחו יותר מ-10 אנשים בשנה, החל משנות ה-90 המספר צנח במידה ניכרת. הסיבה לכך לא היתה הירידה בהיקף המלחמות ובהיקף ההרג ממלחמות, כיוון שעד אמצע שנות ה-80 היתה עלייה בדיקטטורים של פחד.
אז מה הביא לכך שהיה שינוי באופן שבו דיקטטורים שינו את גישתם בצורה כל כך גורפת?

מעבר מעולם תעשייתי לעולם פוסט תעשייתי

סביבת העבודה מודרנית יותר, מתקדמת, מבוססת על אוטומציה ופחות על כוח אדם זול. אפילו בסין יש עליה בשכר העובדים. במקביל יש עלייה במקצועות נותני שירותים (ולא מדובר על מזון וניקיון): רופאים, מהנדסים, ארכיטקטים, עיתונאים, מעצבים, בדרנים ועוד. גם במקצועות האלה יש עלייה ניכרת במודרניזציה ובהתקדמות. לשם הדוגמא ב-2015 כשליש מכוח העבודה בארה"ב היה כזה. זה מייצר דילמה לדיקטטורים, מאו וסטאלין יכלו לכפות על אזרחים עבודות כפייה במפעלים. היום זה לא ישפר את התוצר של המדינות שלהם (כל אחת מסיבות שונות). היום נדרשים עובדים יותר מוכשרים וחושבים.

חינוך – אם בעבר הספיק חינוך יסודי כדי להיות עובד מתפקד וראוי המצב השתנה. היום כדי להיות תחרותי בשוק הגלובלי גם בדיקטטורות נדרש חינוך מתקדם. ברוס בואנו דה מסקוויטה ואלאסטייר סמית' הסבירו בספרם המדריך לדיקטטור מדוע דיקטטורים של פחד מונעים חינוך מהאזרחים, אזרחים חושבים מסוכנים לדיקטטור. אבל העולם המודרני מחייב לפעול אחרת ולכן דיקטטורים נאלצו להתאים את עצמם. ב-1950 במדינות לא דמוקרטיות לא היו כמעט בוגרי תואר אקדמי, ב-2010 כ-6% מהאזרחים מעל גיל 15 החזיקו בתואר. בחלק מהדיקטטורות השיעור היה גבוה ממוצע הדמוקרטיות, 9.5% ואפילו יותר מדמוקרטיות עשירות שבן השיעור הוא 14.6%. בסינגפור כ-30% בעלי תואר, ב-1950 היו בה רק 2%.

השיפור בהשכלה, בחינוך ובשכר הביא לכך שגם הציבור בדיקטטורות מתחיל לחפש יכולת להגשמה עצמית וביטוי עצמי, כיוון שלא כולם עוסקים בעבודות כפייים או כפועלים פשוטים שחושבים רק על שרידות. זה מייצר אתגר לדיקטטורים.

גלובליזציה – מסחר, כלכלה ומידע

הכלכלה העולמית שינתה פניה בעשורים האחרונים גם לאור ההשפעה של האינטרנט, אבל לא רק. זה התעצם בסיום המלחמה הקרה. בסיום מלחמת העולם השניה הדיקטטורה החציונית ייצאה כ-10% מהתוצרת שלה, והוציאה רק כ-8% על ייבוא. במחצית העשור הראשון של ה-2000 היצוא של הדיקטטורה החציונית היה 43% ו-1/3 מהתוצר שלה היה מיובא. ב-2019 עבדו כ-82 מיליון אנשים במדינות חוץ רבות מהן דיקטטורות.

המסחר הדיגיטלי כולל שירותים שניתנים ONLINE – ביטוח, ראית חשבון, ועוד צמח ב-7-8% כל שנה בעשור שלפני 2017 והגיע ל-2.7 טריליון דולר כמחצית מהמסחר העולמי. זה כולל שירותים רבים שניתנים גם בדיקטטורות.

תקשורת – רדיו וטלוויזיה אלה ערוצים שבהם יש גוף שידור אחד לרבים. העולם האינטרנטי הוא עולם של רבים לרבים. זה מגדיל במידה ניכרת את אפשרויות המידע והתוכן של אזרחים גם בדיקטטורות. ל-CNN היו ב-1992 53 מיליון צופים ב-83 מדינות (באמצעות שידורי לווין), ב-2007 היא הגיעה ל-260 מיליון בתי אב. דיקטטורים הבינו שהם חייבים למצוא פתרון שמתאים יותר לעולם חדש, כיוון שהם לא יכלו לצנזר את כל המידע, בהינתן שהמדינה שלהם חייבת להיות פתוחה לעולם החיצוני לטובת מסחר והשכלה. כשמתחתנים בצפון קוריאה מקבלים דירה שבה יש רמקול עם שידורי רדיו שלא ניתן להפסיק, זה לא יכול לעבוד בדיקטטורות מודרניות.

נצחון ארה"ב במלחמה הקרה והסדר הליברלי

נפילת הגוש הסובייטי, שהביאה את גל הדמוקרטיזציה השלישי, ושינתה את הכלכלה העולמית, היתה רגע מכונן עולמי. עשור אחר כך דיקטטורים מרושעים כונו "ציר הרשע" ע"י ממשל בוש וחלקם הופלו על ידו במלחמות כושלות. השיח הגלובלי על זכויות אדם הפך להיות רחב הרבה יותר. הוקמו הרבה ארגונים (NGO's) שפעלו למען זכויות אדם ברחבי העולם. ב-1980 ה-NYT פרסם 595 כתבות של זכויות אדם, ב-2000 פורסמו כבר 1548 כתבות כאלה.

ארגוני זכויות אדם שהוקמו התחילו להביא עדויות על פגיעה בזכויות כאלה, וכתוצאה מכך החלו תביעות משפטיות כנגד דיקטטורים וחיילים. בשנות ה-70 עוד לא היו תביעות כאלה, ב-2007 כבר היו יותר מ-250 תביעות כאלה ברחבי העולם. בראשית שנות ה-2000 הוקם גם בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

הגלובליזציה של זכויות האדם הפכה את החיים של דיקטטורים לקשים יותר. זה נכון שסין מסוגלת להקים מחנות ריכוז (עבודה) בשיניאנג), אבל סין מעצמה, לא כל הדיקטטורים יכולים להרשות לעצמם לקחת את הסיכון. אפילו מובוטו האכזר בזאיר הבין שהוא צריך להשאיר פחות סימנים, ב-1990 הקונגרס חתך לו בסיוע 4 מיליון דולר בגלל עינויים בבתי הכלא. בסוף שנות ה-90 כ-80% מהסיוע הכלכלי של גופים בינלאומיים, מדינות והבנק העולמי לסייע כלכלית לדיקטטורות היה מותנה ברפורמות לצמצום שחיתות, פגיעה בזכויות אדם ושיפור "שלטון החוק" במדינה. כפי שהראיתי קודם לכן, מספר הרציחות הפוליטיות קטן החל משנות ה-90, כאשר דיקטטורים שינו את גישתם לנתינים. גם מספר האסירים הפוליטיים פחת אצל דיקטטורים חלקלקים לפחות מ-100 בשנה.

בחירות – כתוצאה מכך דיקטטורים התחילו לאפשר בחירות במדינות שלהם, כדי לעשות פרצוף דמוקרטי יותר, כדי לקבל סיוע חוץ וכדי שהם יוכלו לקיים מסחר עם העולם המערבי. בחירות שבהן גם יכלו לרוץ מפלגות אופוזיציה. אם ב-1960 בפחות מ-10% מהדיקטטורות היו בחירות שכללו אופוזיציה, ב-2010 בקרוב ל-60% מהן היו בחירות כאלה.

לסיכום, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת חל שינוי באופן שבו דיקטטורים שולטים, מהפחדה לחלקלקות (או רכות). דיקטטורים חלקלקים יש פחות מ-10 רציחות פוליטיות, פחות מ-100 אסירים פוליטיים, בחירות שבהן מפלגת אופוזיציה אחת יכולה להתמודד. על ההבדלים בין דיקטטורים של פחד לדיקטטורים חלקלקים אכתוב בפוסט הבא.

Barro, Robert J., and Jong Wha Lee. “A New Data Set of Educational Attainment in the World, 1950–2010.” Journal of Development Economics 104 (2013): 184–98.
Dobson, William J., The Dictator's Learning Curve: Inside the Global Battle for Democracy, 2012
Fariss, Christopher J, and Geoff Dancy. “Measuring the Impact of Human Rights: Conceptual and Methodological Debates.” Annual Review of Law and Social Science 13, no. 1 (2017): 273–94.
Guriev, S. M., and Daniel Treisman. Spin Dictators : the Changing Face of Tyranny in the 21st Century. Princeton ;: Princeton University Press, 2022.
Guriev, Sergei, and Daniel Treisman. “A Theory of Informational Autocracy.” Journal of Public Economics 186 (2020)
Inglehart, Ronald, and Christian Welzel. Modernization Cultural Change and Democracy : the Human Development Sequence. Cambridge University Press, 2005.
Levitsky, Steven, and Lucan Way. “International Linkage and Democratization.” Journal of Democracy 16, no. 3 (2005): 20–34.
Pinker, Steven The Better Angels of Our Nature: The Decline of Violence In History And Its Causes, Penguin 2011.

דיקטטורות – פרק א': למה בחירות?