דיקטטורים חלקלקים – פרק ב' – 10 עקרונות הפעולה
בפרק הקודם הסברתי מדוע חל שינוי עולמי באופן שבו דיקטטורים שולטים במדינות שלהם, הפרק הזה יוקדש לעקרונות הפעולה של דיקטטורים חלקלקים, כדי שתוכלו לזהות אותם טוב יותר. דיקטטורים צריכים למצוא דרך כדי להישאר בשלטון, גם הם צריכים לגיטימציה. לכן, בגלל שבעשורים האחרונים קשה יותר להיות דיקטטור באמצעות הפחדה של הציבור, נאלצו הדיקטטורים לעשות התאמות בצורת השליטה שלהם בציבור. מרגע, שלא ניתן לקבל צייתנות של הציבור באמצעות החשש שלו להרים את קולו, נדרשת דרך אחרת לזכות בלגיטימציה.
עשרת עקרונות הפעולה שאני מציג כאן הם על דעתי בלבד.
חוק מספר 1 – עיסוק מתמיד בפופולריות
לכל מנהיג פוליטי, דמוקרט כדיקטטור, חשובה מאוד הפופולריות והתמיכה. כל המנהיגים מעוניינים להישאר בשלטון (גם דמוקרטים), וכולם מיישמים מדיניות שאמורה להפוך אותם לפופולריים. דיקטטורים חלקלקים עוסקים בפופולריות שלהם בצורה מוגזמת לעומת העשייה שלהם. מחקר שבדק את הפופולריות של מנהיגים ב-120 לאורך שנים מראה שדיקטטורים חלקלקים זוכים לפופולריות של 55% בממוצע לעומת 41% של מנהיגי דמוקרטיות. זה משקף גם יעדר שביעות רצון של אזרחים בדמוקרטיות, אבל זה נושא אחר שעליו כתבתי בעבר.
כלי מרכזי כדי להיות פופולרי זאת השליטה בתקשורת (זה אחד החוקים בהמשך), אבל מסתבר שיש לה קשר לתמיכה בדיקטטורים חלקלקים. במחקר שערכו גורייב וטרייסמן הם הניחו מודל כיצד ניתן לבחון את הקשר בין שליטה בתקשורת וצנזורה שלה, לעלייה בפופולריות של מנהיגים. באקוודור היתה עלייה של 23 נקודות בצנזורה על התקשורת לפי מדד פרידום האוס, בין 2007 ל-2014. המודל חזה שזה אמור להעניק לרפאל קוריאה 9% תמיכה בשביעות הרצון מתפקידו, וזאת העלייה שהוא זכה לפי הסקרים השנתיים של גאלופ. פוג'ימורי, שהיה מראשוני הדיקטטורים החלקלקים, ירד מהשלטון כאשר אחוזי שביעות הרצון ממנו צנחו בסוף שנות ה-90. זאת היתה אחת הבעיות המרכזיות של טראמפ ובולסונארו שהתקשו להשתלט על התקשורת ולכן לא הספיקו להינות ממה שדיקטטורים חלקלקים אחרים הצליחו להינות ממנו.
רבים מהדיקטטורים החלקלקים נהנו מתקופה כלכלית נוחה בשנים הראשונות לעלייתם לשלטון וכך יכלו להשלים את מהלכי ההשתלטות שלהם כאשר הפופולריות שלהם היא אותנטית ונובעת מעליה ברמת החיים במדינה – פוטין ברוסיה, ארדואן בטורקיה, צ'אבס בונצואלה. ככה הדיקטטורים יכולים לשמור על פופולריות גם כשהנתונים הופכים להיות פחות נוחים.
חוק מספר 2 – מראית עין של תקשורת חופשית
האב הרוחני של השתלטות על התקשורת ושמירה על מראית עין כאילו היא חופשית היה פוג'ימורי בפרו. בעשור ה-90 של המאה שעברה ביחד עם ולאדימורו מונטסינוס אותו הוא מינה לראש רשות המודיעין הלאומית. האסטרטגיה שלהם היתה "לדעת הכל, ולעצב את כל מה שאחרים יודעים". מונטסינוס אמר ש- "התמכרות למידע זה כמו התמכרות לסמים. אנחנו חיים על מידע". כמו תמיד פתרונות נולדים מתוך צורך, פרו היתה מדינה משכילה, 14% בעלי תואר אקדמי. אי אפשר היה להשתלט על כלי התקשורת בצורה פומבית ובוטה. היה הכרח לעשות את זה בלי שאנשים יבינו שזה מה שקורה, מאחורי הקלעים.
מונטסינו בשם פוג'ימורי נתן שוחד לאנשי העסקים שהיו בבעלות של 6 מתוך 7 גופי התקשורת המרכזיים. הסכומים הגיעו ל-3 מיליון דולר בחודש בתמורה לקבלת סיקור חיובי, והסכמה מראש לכותרת הראשית ועיקרי חדשות שישודרו בערב, ובתמורה לצנזורה עצמית של הביקורת על הממשלה. בכל אחד מגופי התקשורת האלה נותרו גם כיסים של עיתונאים עצמאיים, וכך נשמרה מראית עין. אנחנו יודעים את זה כיוון שמונטסינו צילם את עצמו נותן שוחד לכל אחד מאנשי העסקים, לטובת יכולת "סחיטה" שלהם במידת הצורך.
אחרי פוגי'מורי נמצאו דרכים נוחות יותר להשתלט על התקשורת – הוגו צ'אבס שילש את הפרסום הממשלתי בתקשורת תוך 5 שנים. ויקטור אורבאן ריבע את הפרסום הממשלתי שהגיע ל-300 מיליון דולר בשנה, שרובו ככולו הלך לכלי תקשורת ימניים. אלה בתמורה הפסיקו לדווח על שחיתות ממשלתית ואכן הונגריה היא המושחתת באיחוד.
כל אלה היו מהלכים רכים לפני שמרבית הדיקטטורים החלקלקים הבטיחו שמקורביהם ישתלטו בדרכים שונות על תאגידי התקשורת במדינה. תהליך ההשתלטות על התקשורת הוא ארוך שנים והדרגתי, וככל שמשתלטים יותר יש רצון להשתלט עוד. כך ויקטור אורבאן וידא באמצעות 2 אנשי עסקים קרובים להשתלט על 18 המקומונים בהונגריה בין השנים 2016-2017, הרבה אחרי שכבר הבטיח את שלטונו. על דרכי ההשתלטות על התקשורת כתבתי כאן.
למרות השליטה בתקשורת, מראית העין של תקשורת חופשית נשמרת ולרוב השלטון משאיר אחד או שני כלי תקשורת עצמאיים, אבל מוחלשים כלכלית, כדי לחזק את מראית העין. במרבית המדינות שבהן שולטים דיקטטורים חלקלקים לא הורגים עיתונאים ולא מכניסים אותם לכלא. אמצעי הדיכוי כוללים קנסות, הכפשות אישיות, חשיפת פרטים מביעים, אבל יש שאיפה להימנע ממאסרים, בגלל הדו"חות העולמיים. הציון של חופש התקשורת בהונגריה נמוך, אבל לא נורא נמוך. אגב, של ישראל נמוך יותר (בגלל השטחים).
חוק מספר 3 – האדרה עצמית של עשייה
דיקטטורים חלקלקים אוהבים להאדיר מראית עין של עשייה. נאזארבייב הכריז אחרי שניצח בבחירות 2019 על תכנית "קזחסטן 2030", שכוללת "100 צעדים קונקרטיים ליישום 5 רפורמות מבניות (5 P): אנשים People; ארץ Planet; רווחה ושגשוג Prosperity; שלום Peace; שיתוף פעולה Partnership. פוג'ימורי נהג לכנות את עצמו המנהל של פרו. דיקטטורים חלקלקים עושים מופע ראווה על חנוכת כבישים, תקציבים, ושירותים למען הציבור כאילו זה מטוב ליבם ומכספם. הם מתייחסים לכספי הציבור כמו שייכים להם, והציבור צריך להוקיר להם תודה על שהם מפנים את כספי הציבור למען הציבור.
בעידן הדיגיטלי, דיקטטורים חלקלקים מפעילים מערכים של בלוגרים, בוטים, ותועמלנים מטעם כדי להאדיר כל נתון חיובי בצורה לא פרופורציונלית, יאשימו מישהו אחר (האופוזיציה מוציאה שם רע למדינה, העולם מתנהג לא יפה וכו') בכל נתון שלילי, ויבטיחו שכל הזמן נושא השיחה יהיה המנהיג. דיקטטורים חלקלקים דואגים לכך שידברו עליהם כל הזמן ושסדר היום התקשורתי יעסוק רק במה שהם רוצים. כל יום יש משהו חדש שקשור אליהם, או משהו שלילי לגבי יריביהם הפוליטיים (כמה טוב שיש אותה).
דיקטטורים חלקלקים מפיצים הרבה פייק ניוז ברשתות החברתיות כדי שציבור רחב לא יוכל לדעת למה להאמין, ויטיל ספק בכל ביקורת שתוטח בהם. בגלל שהם שולטים בסדר היום הם יכולים להקדים תרופה למכה. נזארבייב העריך שהמשקיפים של האופוזיציה יתקפו את טוהר הבחירות ב-2005 והחליט לתקוף את האופוזיציה שברשימות המועמדים שלה יש אי סדרים ובעיות. ככה לא ניתן היה לדעת מהי האמת. דיקטטורים חלקלקים "מקריבים" כלי תקשורת אחד או שניים להפצה מתמדת של פייק ניוז, וככה זה מכשיר את כלי התקשורת האחרים שגם נשלטים על-ידם, אבל נתפסים יותר אמינים.
המטרה של מופעי הרהב והשיוך העצמי הוא שיותר אזרחים יחשבו שהמצב טוב יותר בזכות שלטונו של הדיקטטור המכהן, גם כשיש נתונים גרועים וגם שאין באמת שיפור ברמת החיים של האזרחים. זה מגדיל את כמות האזרחים שסבורים את זה.
חוק מספר 4 – לעולם לא להפעיל אלימות גלויה
דיקטטורים חלקלקים ייאבדו את האמינות שלהם בבית ובעולם אם יתפסו מפעילים אלימות כנגד אזרחים, עיתונאים ויריבים פוליטיים. כאשר הם יצטרכו לפנות לאלימות הם יתחילו בתהליך הידרדרות ויהיו חייבים להפעיל יותר אלימות. זה התהליך שעובר על פוטין בשנים האחרונות – הוא נאלץ להפעיל אלימות פוליטית רבה יותר (החיסול של פריגוז'ין מראה שפוטין כבר חצה את הסף מזמן), לכלוא יריבים פוליטיים לתקופות ממושכות ולהפעיל צנזורה רבה יותר. אצל דיקטטורים חלקלקים יש פחות מ-10 רציחות פוליטיות בשנה, ופחות מ-100 אסירים פוליטיים
הדרך החילופית של דיקטטורים חלקלקים היא להטריד ולהתיש כלכלית את היריבים הפוליטיים. להאשים אותם בשחיתות, בהטרדה מינית וכדומה. האב הרוחני של הדיקטטורים החלקלקים הוא לי קיאון יו מסינגפור ששלט בין 1970-1990. הוא אפשר לאופוזיציה לרוץ לפרלמנט, אבל בין השנים 71-93 11 מראשי האופוזיציה פשטו את הרגל בגלל תביעות דיבה או ענייני מס. לי עצמו הודה בזה "אם החשבנו אותם כפוליטיקאי רציני, דאגנו שלא ישרדו זמן רב, ע"י הבאתם לפשיטת רגל".
דיקטטורים חלקלקים מכניסים יריבים לכלא לתקופות זמן קצרות על עילות בסיסיות כדי שזה לא ייתפס שהם מדכאים את האופוזיציה. לכן יש לכל היותר פחות מ-100 אסירים פוליטיים בדיקטטורים כאלה. לעומת אלפים רבים בדיקטטורות פחד. הכל כדי לאפשר לחוק מספר 5 להיראות אמין.
במקרה הצורך כאשר דיקטטורים חלקלקים צריכים לעשות שימוש באלימות הם ישתמשו בגורמים מטעם, באופן שניתן יהיה להכחיש את הקשר בינם לבין השליט, לפחות אצל התומכים של הדיקטטור.
חוק מספר 5 – מראית עין דמוקרטית: בחירות תחרותיות; זכויות מוגנות;
בחירות הן כלי חשוב מאוד לדיקטטורים חלקלקים לשווק דמוקרטיה. חלקם אוהבים לעשות שימוש בפופולריות שלהם כדי להעביר באמצעות משאלי עם שינויים בחוקה שנועדו לתת להם עוד כוח. זה מה שעשו צ'אבס ופוטין, כך הם יכולים לטעון שהם מקבלים מנדט מהעם, וזאת הדמוקרטיה האמיתית. המרת פופולריות בכוח. אבל נעזוב את זה ונתמקד בבחירות. לדיקטטורים חלקלקים חשוב שהבחירות ייראו תחרותיות ובאמצעות זה הם צוברים לגיטימציה בזירה הבינ"ל. עד כמה חשוב להצטייר מדינה חופשית אפשר לקחת דוגמא מהונגריה, שרק לאחרונה האיחוד האירופי הודיע שהוא לא יעביר תקציבים למחקרים בהונגריה. כל עוד אתה מצטייר דמוקרט, היחס אליך פתוח בהרבה.
על מנת לקיים בחירות תחרותיות ולהבטיח נצחון נדרש לשלוט בחוקי הבחירות, בוועדת הבחירות ולעוות את המגרש לנוחותו של הדיקטטור כדי להבטיח נצחון אבל מראית עין דמוקרטית. ג'רי מנדרינג זאת שיטה טובה – בסינגפור גם כאשר ירדה התמיכה במפלגה השלטת ל-60% בבחירות 2011 היא שמרה על 93% מושבי הפרלמנט; בהונגריה הירידה בתמיכה בפידס של אורבאן בבחירות 2014 ל-44% לא שינתה את העובדה שהמפלגה זכתה ליותר מ-2/3 מושבים בפרלמנט. צ'אבס תרגם 66% הצבעה ל-93% מושבים באסיפה המכוננת שנבחרה לשנות את החוקה. ברוסיה, מלזיה, הונגריה וסינגפור קיים הפער הכי גדול בין אחוז התמיכה בקלפי למושבים בפרלמנט.
מפאת קוצר היריעה יש עוד דרכים רבות לשלוט בחוקי הבחירות – חלוקה ומיקום של קלפיות, עידוד או דיכוי של הצבעה באמצעות תמריצים שונים, חשיפה בתקשורת של האופוזיציה, יכולת פרסום ועוד ועוד. דיקטטורים חלקלקים מבטיחים את נצחונם בשלל דרכים.
מראית עין של שמירה על זכויות – מספר הזכויות המוגנות בחוקה של דיקטטורות לא צבאיות עלה מ-7.5 בשנת 1981 ל-19.2 בשנת 2008. זה נובע משתי סיבות, הפיכה של דמוקרטיות לדיקטטורות בדרכים דמוקרטיות (נסיגה דמוקרטית), וגם בגלל שדיקטטורים חלקלקים רצו להוכיח שהם מגינים על יותר זכויות אדם כיוון שזה הפך להיות לנושא משמעותי מבחינת המערב, אחרי סיום המלחמה הקרה והנצחון של הסדר הליברלי.
חוק מספר 6 – לא לנצח יותר מדי
דיקטטורים חלקלקים לא מעוניינים לנצח בבחירות בצורה שתיתפס לא אמינה, כמו אסד בסוריה ומובארק במצרים. דיקטטורים חלקלקים מעדיפים 60-70% תמיכה. ככה זה נראה שיש תחרות פוליטית אמיתית. בעוד שדיקטטורים של פחד מדווחים על קרוב ל-100% הצבעה, וב-57% מהבחירות שנערכו מאז מלה"ע ה-2 זכו ביותר מ-90% מהקולות, דיקטטורים חלקלקים מדווחים על אחוזי הצבעה אמינים, ורק ב-26% מהבחירות זכו ביותר מ-90% מהקולות.
חוק מספר 7 – להשתמש בשפה לא אלימה
דיקטטורים חלקלקים ממעטים לעשות שימוש ברטוריקה אלימה, אפילו פחות ממנהיגים דמוקרטיים (שלעיתים צריכים לאיים כדי להיתפס חזקים). חלקלקים מעדיפים להשאיר את הרטוריקה האלימה לעושי דברם – פוליטיקאים זוטרים מטעמם ולפעמים נציגיהם בתקשורת.
חוק מספר 8 – להציג את כל האלטרנטיבות כאסון – ווטאבאוטיזם
ספין דיקטטורים חייבים לוודא שלא תהיה אלטרנטיבה פוליטית, כדי שגם אם המצב יהיה גרוע הציבור יאמר שעדיין עדיף שהם יישארו בשלטון. לשם כך כאמור, הם מוודאים לחסל כלכלית וציבורית אנשים ראויים (חוק מספר 4), לוודא שיש לצידם ליצנים שנראים טפשים או חסרי כישורים וכך ניתן יהיה להפיל עליהם את האשמה לטעויות וגם להתבלט כמבוגר האחראי. בנוגע ליריבים פוליטיים שמצליחים להישאר על העגלה הפוליטית דיקטטורים חלקלקים עושים שימוש בכלי התקשורת שתחת חסותם כדי להציג ווטאבאוט על כל משהו שלילי שמתברר. החלופה האחרונה היא להאשים את האופוזיציה בהוצאת שם רע בחו"ל ובכך שבגללה תוקפים את המנהיג בעולם. צ'אבס נהג לומר "זה לא נוגע לבעד צ'אבס או נגד צ'אבס, זה… פטריוטים נגד אויבי האומה".
חוק מספר 9 – לאפשר מחאה פוליטית אבל…
דיקטטורים חלקלקים מאפשרים מחאה פוליטית והפגנות אבל משתדלים להגביל אותן. אפשר להפגין אבל בפארק או באצטדיון כדורגל. בבית הדיקטטור יכנה את המפגינים אנרכיסטים אבל בעולם הוא יתגאה בכך שיש אפשרות מחאה פוליטית.
חוק מספר 10 – צנזורה מוחבאת
כמו אלימות, גם צנזורה בדיקטטורות חלקלקות אסור שתיראה שקופה וברורה. זה נעשה באמצעות חוקים מיוחדים ולא בוטים. למשל, בהונגריה אורבאן חיסל תחנות רדיו פרטיות באמצעות חוקים שחייבו להשמיע יותר מוסיקה הונגרית (Klubradio), או באמצעות קנס על מילים בוטות (Tilos)
בונוס – לעולם אל תציג אידיאולוגיה
לדיקטטורים חלקלקים אין אידיאולוגיה והם לא מגדירים יעדים. הם לא מציגים מצע לפני הבחירות הם מבטיחים לעשות "את מה שנכון לעשות". תהליכים אסטרטגיים לא מוצגים לציבור מראש מלבד בכותרת, זה מאפשר להיות בעד או נגד בלבד, והפרטים כל הזמן יכולים להשתנות בהתאם לצורך.
בפרק הבא אעסוק בהשוואה בין דיקטטורים של פחד לדיקטטורים חלקלקים. מזכיר שאפשר להקשיב לפודקאסט אצל טובי פולק על הנושא:
מקורות:
Emmerson, Donald K. “Singapore and the ‘Asian Values’ Debate.” Journal of Democracy 6, no. 4 (1995): 95–105.
Gehlbach, Scott, and Konstantin Sonin. “Government Control of the Media.” Journal of Public Economics 118 (2014): 163–71.
Ginsburg, Tom, and Alberto Simpser, eds. Constitutions in Authoritarian Regimes. New York, NY: Cambridge University Press, 2014.
Guriev, S. M., and Daniel Treisman. Spin Dictators : the Changing Face of Tyranny in the 21st Century. Princeton ;: Princeton University Press, 2022.
Guriev, Sergei, and Daniel Treisman. “The Popularity of Authoritarian Leaders.” World Politics 72, no. 4 (2020): 601–38.
Levitsky, Steven, and Lucan Way. “The New Competitive Authoritarianism.” Journal of Democracy 31, no. 1 (2020): 51–65.
McMillan, John, and Pablo Zoido. “How to Subvert Democracy: Montesinos in Peru.” The Journal of Economic Perspectives 18, no. 4 (2004): 69–92.
Szeidl, Adam, and Ferenc Szucs. “Media Capture Through Favor Exchange.” Econometrica 89, no. 1 (2021): 281–310.
Wong, Stan Hok-Wui. “Gerrymandering in Electoral Autocracies: Evidence from Hong Kong.” British Journal of Political Science 49, no. 2 (2019): 579–610. https://doi.org/10.1017/S0007123416000685.
