סיכום שנה – פנינו לאן?

לפני שמונה וחצי חודשים מדינת ישראל שינתה את פניה, אחרי מסיבת העיתונאים של יריב לוין. את זה כולם יודעים, רגע אחרי זה התחילה מחאה אזרחית רחבה שצברה תאוצה, התגברה, הלכה וגדלה. הפוסט הזה ינוע בין הסיפור האישי שלי במחאה האזרחית, לבין הסיפור הרחב יותר של מדינת ישראל ופנינו לאן. (צילום תמונת הפוסט: טל גליק)

ממשלת ישראל דהרה בלי מעצורים, עד שבחודש מרץ התפוצץ אירוע טייסת 69. כן, אני באמת חושב שאירוע טייסת 69 הוא מהאירועים המכוננים של המחאה. לדעתי זה היה האירוע הראשון שהתפוצץ לממשלה בפנים, בהפתעה מוחלטת. אני חושב גם שהאירוע הזה השפיע על המחאה במידה ניכרת. ברמה האישית, והפחות חשובה, זה הביא אותי לראיון אצל קלמן ליבסקינד, ראיון שממנו הפכתי להיות חלק מאלה שמייצגים את הטייסים במחאה. זה לא היה מתוכנן מראש, ולא צפיתי את ההשלכות של האירוע. התרגשתי נורא לפני הראיון, התכוננתי איזה 3 שעות לשאלות של קלמן, ויצאתי ממנו סחוט רגשית.

ואז הגיע ליל גלנט ועצר את הכל, רגע לפני שהממשלה באמת התכוונה להעביר את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ולחסל את הדמוקרטיה זה התפוצץ, אפילו נתניהו הבין שזה התפוצץ ועצר. הממשלה שינתה טקטיקה והיינו במספר חודשי המתנה, עד שזה נדלק מחדש, בבחירת חברי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים. בחמשת השבועות הבאים הממשלה הלכה על ביטול עילת האי סבירות, בצורה גסה, דורסנית, טפשית מבחינה פוליטית ושרלטנית מבחינה מקצועית. בשבועות האלה המחאה שינתה פניה, היא התעצמה, גדלה והשתנתה. אלה היו חודשים של תהליך, של שינוי, של חיפוש תובנות חדשות והפנמה אמיתית שאנחנו נלחמים על מדינת ישראל ויכולתה להתקיים, כיוון שבלי הדמוקרטיה, יש רבים שמשוכנעים שישראל לא יכולה לשרוד. תהליך ההפנמה שעברנו מחודש מרץ ועד העברת החוק בחודש יולי היה משמעותי כדי להתמודד באמת עם השאלה האם אני מפסיק לשרת במילואים או לא. אני יודע שרבים כמוני עברו את התהליך הזה, ועדיין עוברים אותו מדי יום ביומו.

ההפיכה המשטרית היא טירוף אסטרטגי

אני יודע שרוב חותמי העצומות והמכתבים האמינו שהם לא יידרשו להחליט האם להקפיא את שירות המילואים. אני משוכנע שנתניהו ומרבית חברי הממשלה העריכו שלא נממש את האיום הזה. הם היו משוכנעים שהאחריות הלאומית שלנו לבטחון הלאומי גדולה משלהם והם צדקו. מתוך אותה אחריות לבטחון הלאומי ולקיומה של מדינת ישראל החלטנו להקפיא שירות המילואים. אני מניח שרבים מתומכי ההפיכה המשטרית נוחרים בבוז כשהם קוראים שורות אלה, אם עשיתם זאת, כדאי שתפסיקו לקרוא, אני לא כותב את ההמשך עבורכם. נתניהו היה משוכנע שאחרי מסע הדה לגיטימציה שהוא עשה לנו, במשך ארבעה חודשים, שגם אני זכיתי ליחס אישי, אנחנו נתקפל ונרכין ראש, אבל הוא טעה לחלוטין בקהל היעד. אחת מטעויות הערכה רבות שהוא עשה בחודשים האחרונים. ברמה האישית עברתי תהליך בחצי השנה האחרונה, אני לא רגיל להיות באור הזרקורים – ראיונות בטלוויזיה וברדיו, התראיינתי לפודקאסטים (מצורפים בסוף), נאומים בהפגנות. לא תכננתי להיות במקום הזה.

אחרי שעברה החוק לביטול עילת הסבירות החלטתי להקפיא את שירות המילואים שלי. אני חושב שבחיי לא לקחתי החלטה כל כך מייסרת וקורעת לב. להפסקת הטיסות שלי התכוננתי 4-5 שנים, התחלתי לכתוב את נאום הפרידה שלי 4 שנים לפני הטקס, כדי להגיע מוכן נפשית. אבל הפעם זה אחרת, כל יום שעובר מאז, אני קרוע בין הרצון שלי להמשיך למלא את התפקיד הכל כך חשוב שאני נושא בו (כן, כן, התפקיד שלי הוא חצי סדיר), לבין הדיסוננס שאני מרגיש במאבק כנגד ממשלה דורסנית ששמה לה למטרה להשתלט על הדמוקרטיה הישראלי. אני מתייסר כשאני חושב על כך שאני לא יכול לסייע למפקד חיל האוויר, שאותו אני כל כך מעריך, וליתר המפקדים של החיל, ולהשתתף במשא הכבד של האחריות להגנת מדינת ישראל. זאת הזהות שלי, זה מי שאני, זה חלק כל כך משמעותי ממה שאני, והכי קשה שאני יודע שבאמת צריכים את הניסיון והידע שלי (כן, זה נשמע מתנשא, אני מתנצל בפני הקוראים). אבל כל בוקר מחדש כשאני רואה את הטרלול, מקשיב ליריב לוין ורוטמן, שומע שרים בכירים בקבינט, אני אומר לעצמי שעם כל הכאב, אין ברירה ואני חייב להמשיך להיות שותף למלחמה על עתידה של מדינת ישראל. ברגעים אלה זה יותר חשוב. כמוני יש עוד רבים, כולל כאלה שהחליטו עדיין לא להקפיא שירות המילואים שלהם.

הרבה בזכות העובדה שלהרגשה שלי שותפים רבים נוספים מסביבתי הקרובה, כיוון שאת התחושות שאני מבטא חשים רבים אחרים, וגם בזכות העובדה שיכולתי לחוש את זה ממגע ראשוני בכנסים שערכנו בעניין, יש לי כוח לעמוד בחזית ההסברה של מחאת הטייסים. אני לא המוביל שלה, כי אין לה מובילים. אני גם לא אחד המנהיגים שלה, כיוון שאני כבר לא טס, וכיוון שאני יודע שלא נועדתי להנהגה. אין לי את התכונות המתאימות. אבל זה שאיני מנהיג, אין פירושו שאין לי את "האומץ" הדרוש לשלם את המחיר של להיות חלק מהפנים הפומביות של הטייסים ואנשי חיל האוויר. לרגעים, זה ממכר, אני מסוגל להבין קצת את הקסם בריאליטי, אתה עלול להאמין שאתה במרכז תשומת הלב. אני לא במקום הזה, בגלל שכל פעם מחדש אני מתייסר מהסיטואציה. מתייסר, אבל מאמין בלב שלם בצדקת הדרך שלנו. הייתי הרבה יותר שמח אם היו מזמינים אותי להתראיין על המחקרים שלי על המלחמה באוקראינה, או על הספר שכתיבתו מתעכבת "למה קשה לסיים מלחמות". אני איש של שאלות וחיפוש, ולא איש של תשובות מוחלטות.

אנחנו עומדים בפני חודשים חשובים ומכריעים, אני לא סבור שמדינה יכולה להמשיך לא להתנהל בצורה הנוכחית. יש כל כך הרבה בעיות באוויר והן רק הולכות ומצטברות שזה חייב להתפוצץ על משהו. הפסקתי את שירות המילואים שלי, אבל לא איבדתי את התקווה שאחזור לשרת את חיל האוויר ומדינת ישראל, כי אני עדיין מקווה שמדינת ישראל תצא מהסחרור שבו היא נמצאת. אני מקווה שנצא מהסחרור לפני גובה 6000 רגל מעל פני השטח שזה הגובה שבו צריך לנטוש באבדן שליטה. אני עדיין מאמין בלב שלם שזה בהישג יד. מאמין, אבל כמו כל טייס שנמצא בסחרור, בודק כל הזמן את הגובה, כי יכול להיות שלא נצליח.

המחאה האזרחית הגדולה בתולדות המדינה, ולדעתי הגדולה בהיסטוריה של הדמוקרטיות השיגה הישגים אדירים. בזכותה מדינת ישראל עדיין יכולה לצאת מהסחרור. הצלחנו לבלום כמעט את כל ההפיכה המשטרית, ולמרות החוק הנוראי של ביטול עילת הסבירות (ראינו בבג"ץ כמה רשלנית היתה עבודת החקיקה, בלי קשר לשאלה האם בג"ץ יפסול את החוק), עדיין לא נפרצו הסכרים. שמענו את תומס פרידמן אומר לנו במפורש שעוצמת המחאה שהיתה בישראל היא גורם משמעותי שהשפיע על האופן שבו הממשל בוושינגטון התייחס לסוגיה הזאת, כשאנחנו אומרים שעיני כל העולם מסתכלות אלינו, זה ממש נכון.

בעיני, למחאה אסור לחשוב שהיא צריכה להסתפק בבלימת המתקפה והפלת הממשלה, אנחנו חייבים לחתור להסכמה משותפת של עיגון כללי המשחק – חוק יסוד החקיקה. אם רוצים דוגמא נוספת להצלחת המחאה, תחשבו על כך שבשנים האחרונות ובתחילת הדרך היו קולות רבים שטענו שמספיקה פסקת התגברות של 61, 62, 63 חברי כנסת. היום יש קולות רבים יותר שמבינים שחוקי יסוד נדרש לחוקק ברוב של 75-80 חברי כנסת. אם נצליח לעגן את כהסכמה משותפת ורחבה, ישראל תוכל לבנות מחדש את יחסי האמון הפוליטיים הנדרשים בדמוקרטיה, כיוון שכל צד יוכל לדעת שהתחרות הפוליטית היא לא "הכל או כלום", זה המתכון האסוני שבו אנחנו נמצאים עכשיו. אנחנו צריכים להבין את רגע השיא של ההישג (ואני בכוונה לא קורא לזה נצחון), וברגע הזה להתרכך מחדש ולפתוח את ליבנו להסכמות, כי אנחנו רוצים את כולם כשותפים למשא של עצמאות העם היהודי בארצו. עם רוטמן ולוין לא יהיו הסכמות, הם קיצוניים שחייבים לנצח, עם כל האחרים, וכל אלה שהצביעו להם, אנחנו חייבים לחיות במשותף. אבל רגע לפני כן, עוד לא הבטחנו את הדמוקרטיה הישראלית, למרות שאני מלא תקווה. כמו נווט שמגיע עם החנית קרוב למטרה ואז שוכח שצריך למצוא אותה, אנחנו חייבים להישאר ממוקדים.

קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית

לחברי הטייסים ואנשי חיל האוויר אני אומר שהלוואי והיינו יכולים לבוא ולומר מחר בבוקר "אנחנו חוזרים לשרת, אבל אם תמשיכו בחקיקה נפסיק שוב". כרגע לא ניתן לעשות את זה, הממשלה חשבה שלא יקרה כלום, היא התעלמה מכל סימני האזהרה ששידרנו, היא תראה בזה חולשה ותדהר קדימה מחדש. עד שממשלת ישראל לא תבטיח למלא את פסיקות בית המשפט כולן, כי שלטון שלא מקיים את פסיקות בית המשפט הוא שלטון לא לגיטימי, ולא נוכל לדעת שהיא קיבלה על עצמה את האחריות להמשיך קדימה רק בהסכמות רחבות, ולא כתכסיס הישרדות רגעי, לא נוכל לחזור לשרת. הלואי וזה יקרה בקרוב. ברור לי שהמחיר על מה שעשינו הוא כבד, אבל אני חושב שהיו בפנינו רק חלופות רעות, ובחרנו בחלופה הכי פחות רעה למדינת ישראל, עד עכשיו הצלחנו למנוע את קריסת הדמוקרטיה הישראלית, למרות שהיא ספגה מהלומה עזה. כשנוכל לעבור לשלב השיקום, נצטרך להתגייס לכפול מאמץ ממה שעשינו קודם. ברור לי גם שהפסקת שירות המילואים זה אירוע מטלטל ברמה הלאומית לעתיד לבוא. אבל אני מעריך שאם ההפיכה המשטרית תעבור יפרוץ סירוב בצבא הסדיר, ואת זה לא ניתן יהיה לשקם.

אני מעריך שבג"ץ לא יפרסם את הפסיקה בנוגע לביטול עילת הסבירות לפני הרגע האחרון באמצע ינואר, מתוך תקווה שלא יצטרך לפרסם אותה. המאבק הזה לא ייגמר מחר בבוקר.

כדי שמדינת ישראל תצא מהסחרור, אני מקווה שהממשלה הזאת תיפול, כי הנזקים שהיא גורמת הם איומים ונוראים. אבל אני מבין שייתכן גם אחרת, אם הממשלה תעצור, תסכים למתווה שכולל את חקיקת חוק יסוד החקיקה (מה שלדעתי יוציא את לוין ורוטמן מהאירוע), אני אראה בזה את היציאה מהסחרור. אחרי שיוצאים מהסחרור, יוצאים לאופק הקרוב בכנפיים מאוזנות, בודקים שוב גובה, וחוזרים לנחיתה. שתהיה שנה טובה לכולנו.