סיכום שנה – הערכת מצב אזורית – עוצמה איראנית
לרגל השנה החדשה אנסה לקחת פסק זמן מרענן מאירועי הפנים בישראל, להתעלם מהם כמעט לחלוטין ולנתח את המגמות שאני מזהה בסביבה האסטרטגית של ישראל. המטרה היא לא לחלק ציונים, וגם לא להאשים מישהו במשהו, המטרה היא להסתכל קדימה ולהבין למה אנחנו צריכים להתכונן.
איראן מסיימת את השנה החולפת במגמה חיובית: המעמד העולמי שלה משתפר – הבידוד הבינלאומי נגדה מתפוגג; השפעת הסנקציות נחלשת, וייצוא הנפט עולה; ובאזור, ניתן לזהות את זה בשינוי החד במדיניות של ערב הסעודית כלפיה, שבא לביטוי גם בסימנים להסכם של סעודיה עם ישראל. סעודיה השלימה עם היתרון הצבאי של איראן ולכן היא חותרת להוריד את המתחים האזוריים, על מנת שהיא להיערך מחדש לעימות אסטרטגי עתידי עם איראן. "הכניעה" הסעודית היא כל כך משמעותית, שאתמול המריאה משלחת של החות'ים לריאד להשתתף בשיחות השלום על עתידה של תימן. בחודשים האחרונים גם חודשו היחסים והשיחות בין השתיים בחסות סינית.
המלחמה באוקראינה היא אחד הגורמים שהאיצו את היציאה מהבידוד המדיני של טהרן. מערכת היחסים של איראן עם רוסיה התעמקה, והרוסים נזקקו לסיוע איראני למאמץ המלחמתי. זה לא שטילי השאהד 126 עושים אפקט משמעותי במלחמה, אבל לשת"פ הזה יש משמעות הרבה מעבר, הוא מקדם מכירות מצויין לתעשיית הנשק האיראנית, כפי ששמענו גם משר הבטחון יואב גלנט. סימן נוסף הוא בכך שאיראן הוזמנה ל-BRICS. המלחמה באוקראינה הביאה לכך שלמעט המערב מדינות רבות, בפרט מדינות הדרום, העדיפו להישאר על הגדר במדינית, ולא לבחור צד. במצב שכזה כוחה הדיפלומטי של ארה"ב לשמור על הבידוד המדיני של איראן קטן, והתוצאות לפנינו. ניצן דוד פוקס הראה שיצוא הנפט של איראן הגיעה לשיא מאז היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין. 
מבחינה אזורית איראן ביססה את האחיזה שלה בסוריה, עיראק, תימן וכמובן לבנון באמצעות חזבאללה ולא נראה שיש לה מתחרים שיוכלו לאתגר את האחיזה. לא במקרה סעודיה עשתה הערכה מחדש למצבה האסטרטגי. המלחמה באוקראינה מבטיחה לחלוטין שלא תהיה תחרות אסטרטגית בין איראן לרוסיה בסוריה, למי שחשב שעשויה להיות תחרות כזאת.
את השד של הבידוד האיראני כבר לא ניתן יהיה להחזיר לבקבוק אז עכשיו נעבור לסוגיית הגרעין. נראה שממשל ביידן משלים עם איראן כמדינת סף גרעינית, הנסיונות לחזור להסכם הגרעין בשנה וחצי הראשונות של הממשל הם חלום באספמיה. אין לארה"ב מנוף שיביא את איראן לויתורים משמעותיים, כפי שהיה לאובמה ב-2012-2013, היא איבדה אותו ביציאה מהסכם הגרעין. כשזה מצב הדברים, ארה"ב מנסה להביא את איראן להסכים לצמצם את היקף ההעשרה של 60%, סימנים לכך קיבלנו בדו"ח שהראה שאיראן האטה את כמות ההעשרה לפני שבועיים. השינוי האסטרטגי של ארה"ב: היא כעת עושה מאמץ להבטיח שלאיראן יהיה אינטרס להישאר מדינת סף (מדינה שיכולה לייצר פצצה בפרק זמן קצר, שמחזיקה בכל הידע והיכולת הדרושה לשם כך), לעומת האסטרטגיה של הסכם הגרעין שתכליתה היתה להשאיר את איראן במרחק של שנה ממעמד כזה.
בעודי כותב את הפוסט הנוכחי מגיעה ההודעה של סבא"א על כך שאיראן שללה את הסיווג לקבוצה של פקחים של הסוכנות וכך תצומצם יכולת הפיקוח של הסוכנות באיראן. זה סימן מדאיג.
אסטרטגית – ישראל נכשלה בשני היעדים ארוכי הטווח שלה בנוגע לאיראן: בידוד מדיני והחלשה אסטרטגית שלה; בלימה / האטה / עצירה של תכנית הגרעין.
לדעתי, ניתן לזהות תפנית ביחס של סין ורוסיה לגרעין איראני. לרוסיה שלא רצתה עוד מדינה גרעינית באסיה, והיתה זקוקה למערכת היחסים עם ארה"ב, עשוי להיות אינטרס לפגוע במעמד של ארה"ב כתוצאה מבניית פצצה איראנית. הסיכון והמחיר לא צפוי להיות גבוה. סין צריכה להבטיח אנרגיה בטוחה וזולה מהמזרח התיכון ולשם כך היה לה אינטרס להרגיע את מערכת היחסים בין איראן לערב הסעודית. נכון שאיראן גרעינית עלולה להיות תוקפנית יותר כלפי יריבותיה, זה סיכון עבור סין, אבל מנגד זה עלול להאיץ את היציאה של ארה"ב מהאזור, ולאפשר לסין להעמיק את ההשפעה שלה כאן, בפרט באיחוד האמירויות, בנוסף על האפשרות שזה יאפשר לאיראן יציבות להגדיל את יצוא הנפט שלה, ולסין להגדיל את הבטחון האנרגטי (סין לא תהיה תלויה באנרגיה רוסית).
השינוי במעמד ובתחושת הבטחון של איראן בא לביטוי גם במדיניות החוץ שלה, שהיתה לאורך כל השנים נוקשה, מתוך הנחה שכל גילוי של "רוך" עשוי להיראות כחולשה. ההסכם עם סעודיה ופתיחת השגרירויות ההדדית, שתי המדינות דנות ביחד כיצד למנוע את מלחמת האזרחים בסודאן. איראן חידשה את היחסים עם איחוד האמירויות ובוחנת שיתוף פעולה תעופתי עם אבו דאבי. גישה איראנית שפחות ראינו בעבר.
ההתפתחויות השליליות הרצופות מאז התקיפה של איראן את מתקן הנפט באראמקו ב-2019 שעברה ללא תקיפה אמריקאית (כמו גם למשל הפלת הגלובל הוק) הביאו את סעודיה לתפנית המדינית שתיארתי עד כאן, אבל עושה רושם שהביאו את סעודיה להחלטה אסטרטגית להצטייד בתעודת ביטוח גרעינית. סעודיה רוצה את האופציה מארה"ב, כיוון שהצבא הסעודי הוא צבא אמריקאי, ואני חושב שסעודיה מבינה שאין לה ברירה אחרת. הניסיון לפלרטט עם סין, שבא לידי ביטוי גם בכך שהיתה שושבינה להסכם עם איראן, הוא אקדח די ריק מכדורים בראיה אסטרטגית. לממשל ביידן זאת הזדמנות להישג מדיני גדול לפני הבחירות (למרות שבחירות בארה"ב לא מוכרעות על הישגים מדיניים כאלה, גם טראמפ לא זכה לתועלת מהסכמי אברהם). אני לא רוצה להיכנס לניתוח העניין בצורה מעמיקה, רק אומר שבסיטואציה הזאת החשיבות מבחינת ממשל ביידן להסכמה ישראלית להעשרה על אדמת סעודיה היא משמעותית. רוצה לומר, שלדעתי התנגדות ישראלית, ואני מתקשה לראות את מערכת הבטחון בישראל על כלל מרכיביה (צה"ל, מוסד, ועדה לאנרגיה אטומית) תומכת בזה, ולנתניהו יהיה מאוד קשה להעביר את זה במצב הפוליטי הנוכחי שלו (זה שונה מאוד ממצבו כשחתם על הסכמי אברהם בזמן שהוא ממדר את מערכת הבטחון). בלי הסכמה ישראלית, יהיה קשה לממשל להעביר את זה בבית, ולדעתי קשה מאוד למצוא ערבויות בנוגע להעשרת אורניום.
בזהירות הראויה לנבואות אני חושב שניתן להבחין בסימנים של התחדשות מחאות אזרחיות במדינות האזור – בסוריה יש "אירועים" במחוז דרעא דרומית לדמשק, וגם הקרבות בצפון התעצמו (אבל זה באזורים שבהם לא היתה שליטה מחודשת של אסד), לבנון נמצאת במשבר מתגלגל שרק הולך ומחריף, בלוב ראינו את המחאות על הפגישה של שרת החוץ עם שר החוץ של ישראל ועכשיו את האסון בעקבות הסופה. גם במצרים סיסי נאלץ להגדיל כל הזמן את הדיכוי, לאור המצב הכלכלי הרעוע מאוד. אני לא יודע אם יפרוץ משבר נוסף, אבל ביתר מדינות המזרח התיכון אין סימני התייצבות פוליטית בשנה החולפת.
מפתה לעשות קישור בין חוסר היציבות במדינות האזור לחוסר היציבות בישראל, אבל אני חושב שאין קשר כזה. בישראל זה נובע מתופעות שאנחנו רואים במערב של עליית הפופוליזם, בשילוב עם גורמי יסוד נוספים.
אבל יש קשר אחר שאותו ראוי לציין: היחסים של 4 בעלות הברית המשמעותיות של ארה"ב במזרח התיכון עם וושינגטון נמצאים במשבר עמוק – ערב הסעודית, ישראל, מצרים, טורקיה; בכל ארבעת המדינות האלה מתקיים תהליך לאומנות והחרפה של דיכוי פוליטי ועלייה דיקטטורית. זה לא משבר חולף, זה מעיד על שלב חדש במגמה שהתחילה לפני יותר מעשור. מכל ארבע המדינות האלה, רק לישראל יש תלות מדינית מוחלטת בארה"ב. יש לאירוע הזה השלכות ארוכות טווח.
הפלסטינים לא מעניינים אף אחת ממדינות האזור גם לא את סעודיה. זה חדשות טובות וחדשות רעות. חדשות טובות כי לכאורה זה מגדיל את חופש הפעולה של ישראל. חדשות רעות כי זה הופך אותם ליותר "נואשים", אין להם מה להפסיד, אבל גרוע מזה, ישראל לא רוצה לשאת בעול הפלסטיני. אם הם לא מעניינים, גם הכסף יפסיק לזרום מתישהו או שאם הוא זה יזרום זה יגיע מגורמים קיצוניים ויביא להתחזקות חמאס. הזירה הפלסטינית לא יציבה מבית, ואין מה שייצב אותה בטווח הזמן הבינוני-ארוך.
בשנה החולפת המגמות האזוריות היו שליליות מבחינתה של ישראל, אני חושב שזה צפוי להימשך בשנים הקרובות, גם אם יהיה הסכם חשוב עם סעודיה. זה מחייב את ישראל לקיים היערכות אסטרטגיות חדשה, אבל זה בלתי אפשרי במציאות הפוליטית הנוכחית. זאת גם הסיבה שוויתרתי על ניתוח המשמעויות לישראל, אין טעם להמליץ דבר מה עכשיו, ממילא אין יכולת לממש משהו. איזה כיף לעשות ניתוח אסטרטגי נטול פוליטיקה ומחאה. הלואי שיגיעו ימים שקטים.
