דיסוננס קוגניטיבי – פרק ב': הידרדרות לשחיתות

בפרק הראשון הסברתי על מנגנון ההצדקה העצמית, 'דיסוננס קוגניטיבי', שעוזר לנו להתמודד עם טעויות שאנחנו עושים. הפעם אדבר, כיצד המנגנון עוזר לאנשים להתמודד עם שחיתות עצמית, ולמצביעים לקבל התנהגות שכזאת אצל הפוליטיקאים.

רוב האנשים מאמינים שהם חושבים בצורה רציונלית (Naïve realism). כאשר הם מתווכחים עם אחרים הם מניחים שתי הנחות נוספות:
אנשים פתוחי מחשבה והוגנים חייבים להסכים לדיעה הגיונית. כל דיעה שאני מחזיק היא הגיונית, אחרת לא הייתי מחזיק בה. לכן, אם רק אצליח להסביר לשומעי איך הדברים באמת עובדים, הם יסכימו איתי. אם לא, סימן שהם מוטים.

חוקר בשם לי רוס, ערך ניסוי, בו נתן לישראלים לחוות דיעה על הצעות במו"מ עם הפלשתינים. את ההצעות הוא תייג הפוך, הצעות של ישראל במו"מ הוא תייג כפלשתיניות ואילו הצעות של הפלשתינים הוא תייג ישראליות. מרבית הישראלים, העדיפו את ההצעה שתויגה ישראלית על-פני זו שתויגה פלשתינית.
גם בארה"ב נערך ניסוי דומה, ואכן דמוקרטים תמכו בהצעות רווחה של רפובליקנים אם הם חשבו הוצעו ע"י דמוקרטים. רפובליקנים תמכו בהצעות נדיבות כאשר חשבו המציע הוא מהמחנה שלהם. (Geoffrey L. Cohen 2003).

איך זה קשור לשחיתות ? המנגנון שגורם לנו לחשוב שאנחנו רציונליים, גורם לנו לחשוב שאנחנו גם ישרים ומקצועיים. אבל בכל זאת, אנחנו רואים כיצד אנשים נתפסים שוב ושוב מקבלים טובות הנאה, ומתקשים להבין איך הם לא למדו מהמקרים הקודמים. הסיבה לכך, מוסברת בתיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי: צעד אחרי צעד.
נכון שיש פוליטיקאים מושחתים, אבל רובם אינם כאלה בהתחלה. הם מאמינים, שאינם ניתנים להשחתה (בדיוק כמו החשיבה הרציונלית). עם כניסתם לפוליטיקה הם נפגשים עם לוביסטים, כי "כך פוליטיקה עובדת, לא?". "לוביסטים זכאים לחופש הביטוי כמו אזרחים, וממילא אני אחליט ביחד עם המפלגה, ולפי השקפת עולמי, האם החוק הזה ראוי או לא". אחר כך נפגשים עם הלוביסט במסעדה נחמדה, כדי שיהיה יותר נוח לדבר. בסוף, מקבלים הצעה לפגישה בחו"ל על חשבון הלוביסט.

המחשבה שטובות הנאה ופוליטיקה קשורים זה בזה נראית טבעית, אבל למעשה שופטים, רופאים מדענים ושאר בעלי מקצוע מושפעים גם כן. רובם, סבורים שבזכות מקצועיותם, קשרים כאלו לא משפיעים על יכולת השיפוט האובייקטיבית שלהם. מחקר שהראה אחרת, בחן את שיקול הדעת של פסיכיאטרים לגבי עבירות פליליות מסוימות. למחצית נאמר שהם נשכרו ע"י ההגנה ולמחצית השניה ע"י התביעה. הדו"ח שהתקבל היה מוטה לטובת מי שהם האמינו ששכר אותם. לעומת זאת, בקבוצת הביקורת (שנתבקשה לתת דו"ח מקצועי בלבד) התקבלו חוות דעת דומות יחסית. נראה לי שזה עוזר להבין את הבעיה בקשרים בין הפרקליטות למכון הפתולוגי, שהתפרסמה זה מכבר.

ב-1998 דיווחה קבוצת מדענים שהיא מצאה קשר בין חיסונים לאוטיזם (מחקר שהוא המקור למאמינים שחיסונים עלולים להזיק). כעבור 6 שנים, 10 מתוך 13 החוקרים בניסוי, חזרו בהם מהמסקנות של הניסוי וגילו שמנהל הניסוי (אנדרו וייקפילד) היה מיועד להיות עד מומחה עבור התביעה במשפט של הורים לילדים אוטיסטים, בדיוק בנושא הזה. הוא אגב, לא חזר ממסקנות הניסוי ולא האמין שעדותו יכולה היתה להשפיע על יכולתו המחקרית. אגב, מה שהסתבר שהקשר נבע מכך שנבדקו ילדים בגיל בו לרוב מאבחנים אוטיזם (בדיוק כמו הניסוי בבית הספר היסודי שמצא קשר בין גודל מידת הנעליים לרמת הידע במתמטיקה).

גם רופאים מאמינים שהם חסינים מפני שחיתות. מחקרים מראים שרובם חושבים שכאשר הם מקבלים מתנות קטנות מחברות תרופות אין בזה פסול, וזה לא משפיע על שיקול דעתם. דן אריאלי טוען שאנחנו מוכנים לשקר, אבל במידה קטנה, שלא גורמת לנו יסורי מצפון שאנחנו שקרנים. אבל במחקרים אחרים הסתבר שדווקא מתנות קטנות משפיעות עליהם יותר. כתוצאה מזה, חברות התרופות משקיעות הרבה יותר כסף במתן מתנות קטנות לרופאים (דוגמיות וכו'), 84% קיבלו מתנות שכאלו.

כך בצעדים קטנים, יורדים מטה במדרון השחיתות. זה נובע מכך, שכל פעם אנחנו צריכים להצדיק את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר לנו, ואת זה ניתן לעשות רק בצעדים קטנים, כמו הילד ממשפחה טובה שהצטרף למקובלים והציק לילד החלש. בפעם הראשונה, הוא מרגיש לא בנוח, אבל אז הוא אומר לעצמו 'אם הוא היה במקומי הוא היה עושה אותו דבר'. אח"כ, הוא כבר אומר 'מגיע לו, הוא מעצבן' וכן הלאה.

הנה לכם הסבר מדוע, רוב השחיתויות של ראשי ערים לא מופיעות בקדנציה הראשונה.

אבל גם עלינו זה משפיע. כאשר אנחנו תומכים במישהו פוליטית, אנחנו נדרשים להתמודד עם הסתירות הערכיות שנוצרות לנו, כאשר הפוליטיקאים בהם אנחנו תומכים, פועלים בצורה "בעיייתית". בהתחלה, אנחנו אומרים, שזה עניין פעוט וכל הפוליטיקאים נוהגים כך. אח"כ, אנחנו מסבירים שגם היריב היה מתנהג באותה צורה. לאחר מכן, אנחנו מוצאים דוגמאות מהעבר, בה אחרים התנהגו באותה הצורה, כדי להימנע מהשאלה אם זה ראוי. וכן הלאה
כך אנחנו מכשירים את השחיתות הפוליטית במחנה בו אנחנו תומכים, והפוליטיקאים לומדים שהם לא נענשים על מעשיהם, כי הם הצליחו להרגיל את הציבור לקבל את מעשי השחיתות.

על כניסת דרעי לממשלה נאמר שבוז'י היה נותן לו יותר. על שתיקת בוז'י בחקירות נאמר שנגד ביבי היתה המלצה להגיש כתב אישום. על פרשות שרון שאהוד ברק היה נורא. כל אלו מנגנונים שנועדו להשקיט את הדיסוננס הקוגניטיבי.

כאן, חשיבותה של התקשורת לתקוף ולבקר את השלטון בצורה לא אובייקטיבית. תפקידה להיות ביקורתית ונשכנית כלפי כל מי שבשלטון, וכאשר היא לא כזאת אנחנו מאבדים את הגורם האחרון לתחושת חוסר הנוחות שלנו כלפי הנבחרים ושלהם מהחשש שיענשו. מי שחושב שהתקשורת תוקפת את ביבי בצורה לא מאוזנת, צודק, היא לא אמורה להיות מאוזנת. מי שחושב שלביבי נעשה עוול ייחודי, שיקרא את הפוסט מהתחלה ויבין משהו על עצמו.

דיסוננס קוגניטיבי – פרק א׳: להודות בטעויות? ההיפך

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.