מדיניות מול עזה

הסביבה האסטרטגית של חמאס השתנתה באופן דרמטי: החרם הערבי על קטאר, הלחץ המצרי הכבד, ולבסוף ניצול הזדמנות נהדר (מבחינתו) של אבו-מאזן, הפסקת תשלום על חשמל לרצועה.
כל אלו גלגלו את הכדור העזתי לישראל, שבשמונה שנות נתניהו חיזקה את שלטון חמאס בפועל, תוך ניסיון להימנע מלהצהיר על זה.
כעת הדילמה היא כמה אנחנו מוכנים למתוח את החבל, ולהגדיל את הלחץ על חמאס (הפחתת שעת חשמל). השאלה היא מה המטרה של הלחץ והעובדה שאין לדעת מתי יקרע החבל, בסגנון הבדיחה על הסוס שהורידו לו את כמות האוכל עד שהוא מת. רק שאין כוונה לחמאס למות.
או לחילופין האם אנחנו רוצים להקל את הלחץ, ולשחרר, ולסייע לחמאס בהורדת הלחץ הפנימי, גם אם המשמעות של זה היא בחלקה חיזוק תשתיות הטרור.
באמצע יש מגוון חלופות רחב.
אבל הסוגיה המרכזית היא מה היעד האסטרטגי של ישראל מול הרצועה. נראה לי שכרגע אנחנו מבחינים במתח בין השקפת העולם של ליברמן (מיטוט שלטון חמאס) לנתניהו (שימור שלטון
חמאס).
המילים החלולות שאנחנו שומעים על מקלות וגזרים הם הסחת דעת לכך שאין לנו יעד להשגה ומדיניות.

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.