לקחי מלחמת לבנון השניה – פרק ב': אף אחד לא יעשה את העבודה במקומך
בפרק השני אני רוצה לדבר על האשליה שאפשר לאיים ש"נשתולל" כדי לגרום למדינות לשלם מחירים בשביל אינטרס ישראלי, שאנחנו לא רוצים לשלם עבורו את המחיר. במילים אחרות, יכולת העיצוב האסטרטגי של ישראל באמצעות הפצצה אווירית היא מוגבלת אם בכלל, בפרט במלחמה.
סעיף ג' בהחלטת ממשלת ישראל ב-12.7.2006 (בבוקר היתה התקרית בגבול): ישראל רואה בממשלת לבנון הריבונית האחראי לפעולה שיצאה משיטחה ולהחזרת החיילים החטופים לישראל ותובעת ממנה ליישם את החלטה 1559 של מועצת הבטחון. יחד עם זאת, אין ספק כי ארגון חזבאללה, ארגון טרור הפועל מתוך לבנון, יזם וביצע את הפעולה, וישראל תפעל נגד הארגון באופן המתחייב ממעשיו. החלטה זו היתה מהגורמים שהובילו לעזיבת הצבא הסורי את לבנון שנה לפני המלחמה אבל היא קוראת גם לפירוק כל המליציות החמושות בלבנון, וזאת הסיבה לכך שממשלת ישראל העלתה את הדרישה.
למחרת חלוץ אומר: "אנחנו רחוקים מרחק גדול מנקודת הסיום. גם אני רוצה שזה יסתיים מהר, לדעתי זה לא יסתיים מהר. דרך אגב, למדינת ישראל אין אינטרס שזה יסתיים מהר, בניגוד למה שאתם חושבים. לדעתי, יש לנו אינטרס שזה יימשך מספיק זמן, אבל בלי שייגרם לנו נזק גדול. השאלה היא אם יודעים לקיים את המשוואה הזאת. לדעתי, זה קשה מאוד, זאת הבעיה. אבל אני לא רואה אינטרס שזה ייגמר מחר. למה? כי אחד הדברים הכי חזקים בהקשה הלבנוני הוא להבהיר להם מחירי הפסד. מחירי הפסד לא רואים בשבוע, מחיר הפסד רואים כשכלכלה נפגעת… יש לישראל כמדינה שני יעדי מינימום, ושניהם בלתי מדידים: חיזוק ההרתעה ויישום החלטה 1559.
יישום החלטה 1559 זה יעד מדיד, סוריה כבר יצאה מלבנון, היחידה שמפרה את הריבונות הלבנונית זאת ישראל, והדבר האחרון שנשאר זה לפרק את חזבאללה מנשקו. יעד מדיד, שממשלת ישראל וגם חלוץ עצמו לא רצו להתמודד עם המשמעות של היעד שהם הציבו. במקום לדון במשמעות ההגדרות, הדיון עסק במה הולכים לעשות, וכבר ביום הראשון נפתח פער בין המילים למעשים. במאמר מוסגר, המחיר של פירוק חזבאללה מנשקו הוא מחיר כבד שכולל כיבוש ממושך של חלקים רחבים מלבנון.
בפועל, מהיום הראשון ועד לסיום המלחמה היה פער שלא בורר (למעט ניסיונות בודדים) בין התפיסה שלחץ כלכלי על ממשלת לבנון יוביל לפירוק חזבאללה (כתבתי בפרק הראשון למה זאת משאלת לב), למציאות המרה, שזה יכול לקרות רק בכוח צבאי ישיר ובמחיר כבד. כך ב-15.7 חלוץ אומר "היעד רחוק הטווח הוא להחליש את חזבאללה; לא לרסק, לא לפרק, לא לגרוס. ל'החלשה' יש מנעד נרחב. השאיפה היא שבסופו של דבר ממשלת לבנון תקבל אחריות למתרחש בתחומה. הרעיון המסדר של פעילות צה"ל הוא לחץ הולך ומתגבר, והשאלה היא עד כמה צריכה עקומת הלחץ הזה להיות תלולה."
בישיבת הממשלה שנערכה למחרת ניתח ראש אמ"ן (ידלין) שבזכות הפריחה הכלכלית של לבנון לישראל יש סיכוי להשיג תוצאה טובה יותר: "בידי ישראל 4 מנופים כדי ללחוץ על חזבאללה – האחד מדיני ושלושה צבאיים. המנוף המדיני הוא הלחץ הבינלאומי והערבי על לבנון; המנופים הצבאיים הם (א) לחץ ישיר על הארגון ע"י גרימת מירב נזקים והחלשתו – דבר שיש לישראל לגיטימציה בינלאומית לעשותו; (ב) יצירת עובדה של קיומה בגבול של ישות מדינתית שתהיה אחראית לנעשה שם; (ג) השלישי הוא כמובן מהלך קרקעי, שאפשר לעשות אותו. בשלב זה אנחנו עדיין לא שם". בראייתי, "מנוף" נועד כדי להשיג משהו במו"מ עתידי, אבל היעד של ישראל היה לפרק את חזבאללה מנשקו, זה כמו שנדרוש מחמאס להתפרק מהנשק, או כמו דרישה רוסית שאוקראינה (או פולין, לטביה, ליטה ואסטוניה) יפורזו. יש דברים שלא קורים כתוצאה ממו"מ. יפן נכנעה אחרי שהוכרעה לחלוטין, זה לא קרה גם אחרי ש-100000 נהרגו בליל הפצצות מאסיבי על טוקיו.
חלוץ "מוקד היכולות של חזבאללה מצוי בדרום לבנון…זה המרחב הרלבנטי. שאלת הכניסה הקרקעית עומדת כל הזמן כצל מעלינו, לא כצל שלילי, קודם כל כצל מאיים מעל הלבנונים ומעל חזבאללה. אנחנו עושים את כל המאמץ המבצעי על מנת שלא תתרחש, אבל אני סבור שלא מתקבל על הדעת שנודיע שזה בלתי אפשרי. זה אפשרי, זה ביכולת של כוחותינו, ויש לנו תכניות מבצעיות כאלה, שבחלקן אמורות לקחת את כל השטח בנמצא באזורי השיגור הרלבנטיים".
ב-17.7 אולמרט אומר בכנסת: "…מרבית הקהילה הבינלאומית תומכת במאבקה של ישראל להסיר את האיום הזה מעל המזרח התיכון. בכוונת ישראל לעשות זאת והיא תמשיך לפעול בכל העוצמה עד שיוסר האיום. בלבנון ניאבק על כך שיקויימו התנאים שקבעה הקהילה הבינלאומית…: החזרת בני הערובה אהוד גולדווסר ואלדד רגב; הפסקת אש מוחלטת; פריסת צבא לבנון בכל דרום לבנון; הוצאת חזבאללה מהאזור, תוך מימוש החלטת האו"ם 1559; … ישראל לא תסכים לחיות בצל איום הטילים או הרקטות נגד תושביה". קרי, ישראל באמת התכוונה לכך שאיום הרקטות בגבול הצפון יוסר וחזבאללה יפורק מנשקו.
בדיון חשיבה שנערך ב-18.7 הציג רמ"ח עיצוב המערכה ש"החלשה משמעה הוא הבאת חזבאללה למצב שבו לא יהיה בו די כח צבאי שיאפשר למנוע את ההסדר הבטחוני הרצוי לישראל", וכתוצאה מזה ניתח בהמשך, שנוסף על המאמץ האווירי צה"ל צריך להפעיל מאמץ קרקעי מתוחם שיש לו מספר מטרות: לפגוע בחזבאללה, להקשות עליו להפוך את המרחב לפעיל וליצור חיכוך שיציף מטרות לפגיעה.
חלוץ: אני לא מאשר בעת הזו מהלך קרקעי רחב היקף. חבל גם לבזבז בעת הזו הרבה תכנונים עליו, נקודה. אם נגיע אליו, יהיה לנו זמן לתכנן אותו. אני לא מציע לתכנן אותו עכשיו מהטעם הפשוט – השטח ישתנה שם באופן דרמטי וכל תכנון עכשיו יהיה בבחינת בזבוז זמן.
באותו היום אמר שר הבטחון לרמטכ"ל שצריך לקבל החלטה אם יגיע רגע שבו מערכת הבטחון תציע לעצמה ולדרגים שמעליה לצאת לפעולה קרקעית. ״פגעת בעוד שניים-שלושה משגרים, הורדת את הארסנל בעוד 10%, כדי להשלים את תכלית המבצע לא תהיה ברירה אלא להיכנס לשטח למהלך קרקעי. חלוץ השיב שזה לא ישפר את המצב בטווח הקצר. השר הדגיש שתכלית המבצע היא החלשת חזבאללה ונדרש ליצור מהלך שובר משוואת עימות נוכחי, כדי למוטט את הארגון.
ב-22.7 התקיים לראשונה דיון מכונן (ודי ייחודי, כיוון שחלוץ סבר שזאת טעות לדבר על סיום המלחמה) שמעיד על גודל הפער עלו בו דילמות בנוגע להסדר שאחרי המלחמה. ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי הציג: תהליך ההסדר והלחימה צריכים לקרות בו״ז (על סוגית הזמן ארחיב בפוסט אחר)… ההסדר צריך לכלול – פריסת צל״ב בדרום; דחיקת חזבאללה מהקו ומחויבות ממשלת לבנון ליישם את החלטה 1559; פירוק יכולות חזבאללה, כולל פירוק יכולות הרק״ק שלו; טיפול במאחזי הארגון ובתשתיותיו שהפכו למדינה בתוך מדינה בלבנון. הפירוק כולל את מניעת שיקומו הצבאי, ומשמעה לפקח על גבולות לבנון כדי למנוע העברת אמל״ח, לצמצם את השפעת סוריה ואיראן ולשמור את חופש הפעולה של צה״ל.
הנכסים שצה״ל מביא הם: נכונות להפסקת אש, אחרי שהמחשנו למה אנחנו מסוגלים והראינו נחישות; הסרת הסגר הימי והאוויר; הפסקת טיסות בלבנון; נכונות לדון על חוות שבעא; שחרור אסירים לבנוניים אחרי הפסקת אש ויישום ההסדר; החזרת נכסים שנצברו במלחמה; תמיכה ערבית במהלך של ישראל ונכונותה לרדוף אחרי הנהגת חזבאללה. צריך מנגנון בינ״ל צבאי ואזרחי שיעצב את המצב הרצוי לישראל, ידאג שחזבאללה לא יגיעו לדרום ויפקח על הגבולות. בשלב שני המנגנון יפקח אחרי פירוק תשתיות הטרור, אבל צריך לוודא שהוא מגביל במינימום את צהל. רצוי שזה לא יהיה מטעם האו״ם, לנאטו יש כוח התערבות מהיר.
חלוץ סיכם שזה מוקדם מדי לדון בזה, כיוון שזה מניח שהמצב הנוכחי משקף את ההישג המירבי שאפשר להגיע. הוא חשב שישראל צריכה לדרוש פחות: מיידית רק את יישום 1559 אבל לא את פריסת צל״ב שהוא משענת קנה רצוץ, פירוק חזבאללה כארגון צבאי והשבת החטופים. לשלב הבא את שיקום לבנון ע״י הקהילה הבינ״ל. צריך להקפיד שהכוח הבינ״ל יהיה בנוי נכון ולא כזה שיאפשר לחזבאללה חופש פעולה, ולדרוש את פריסתו בגבול סוריה-לבנון.
אפשר ללמוד כאן את הפער בין מה שישראל רוצה לקבל, לבין מה היא מוכנה לשלם למען זה, ומה שהיה הפער התפיסתי הכי גדול לאורך כל המלחמה הזאת – ישראל חשבה שזה שהיא מפציצה בלבנון (ומוכנה להפגין נחישות לספוג) יביא מישהו בעולם להתנדב לשלם בעבורנו מחיר שאנחנו לא מוכנים לשלם: לפרק את חזבאללה בכוח מנשקו, ואז לאכוף את הפירוז לאורך שנים, תוך התעלמות מכך שיש אינטרס חזק להתעצם מחדש אחרי המלחמה. הפער הזה התממש בהחלטה 1701.
באותו היום שאל עמיר פרץ "מה יביא את הצד שמנגד להסכים להסדרים כאלה". חלוץ ענה שכאשר הוא יבין שהמחיר שהוא משלם גבוה מכפי שהעריך וגבוה מכפי שהוא מוכן לשלם. משמע שחלוץ העריך שכפייה באמצעות הפצצה אסטרטגית (שמעולם לא עבדה), תביא את חזבאללה להיכנע, ואחרי הכניעה גם להתפרקות מנשק. באותו ערב אמר אולמרט שהוא לא רואה איך הצבא מייצר את הנצחון שהוא צריך, ובתשובה לשאלה מהו, ענה שהחלת החלטה 1559. מבחינתו הפתרון היה הצבת כוח בינ״ל בדר״ל.
ב-24.7 אצל שר הבטחון תהה גבי אשכנזי (מנכ"ל המשרד החדש) איך יוסג חזבאללה מדר״ל בלי שתשונה המשימה, וצה״ל ייכנס לשטח וייעשה זאת. פרץ ענה שהתקווה היא שחזבאללה יחוש מוכה ושיימצא הסדר מדיני. מאיר דגן (ראש המוסד) ואשכנזי טענו שזה לא יקרה. ידלין אמר שאם נכה את חזבאללה חודשיים מהאוויר זה יושג, אבל כנראה שזה לא יימשך מספיק זמן. קפלינסקי אמר שהמטרות שהוגדרו ברורות – שהעולם ובלבנון יחשבו שלבנון על סף התמוטטות מוחלטת, ולכולם יהיה אינטרס לגרש את חזבאללה (מדהים שמישהו חשב שחזבאללה זה כמו אש"ף וניתן לגרש אותו). דגן שוב הדגיש שאת צל״ב אפשר לפרוס בקלות בדר״ל רק שזה לא ישיג דבר כיוון שהוא פועל לפי האיזון העדתי. כדי לשנות דברים מהיסוד צריך תמרון גדול. קפלינסקי אמר שהמשמעות היא שנה בדר״ל, ואני חושב שקפלינסקי ממש צדק. זאת המשמעות אם מסתכלים ביושר במראה ועושים הערכת מצב ראויה.
ב-4.8 החל להתברר שההסכם המתגבש לא עונה על התנאים. ארה״ב חשבה שישראל מפסידה וצרפת רצתה לכפות הפסקת אש מהירה. חלוץ חשב שאסור לקבל את המתווה המתגבש, וכדי לסכל אותו צריך שממשלת לבנון תבקש הפסקת אש. לדעתו גם כיבוש עד הזהראני, לא יביא הישג כיוון שהכפרים הללו לא מעניינים את בירות. צריך לתקוף תשתיות לבנוניות ״לא נצטרך להגיע אפילו לחצי מהתשתיות, אחרי הראשונה או השנייה תשמע את כולם רצים אלינו״. כל יושבי הדיון במטכ"ל חשבו שאסור לקבל את ההסכם אבל המליצו להמשיך באותה הדרך כדי לשפר אותו.
בדיון הקבינט ב-9.8 הפער בין המציאות המרה, למשאלות הלב הגיע לשיא. במקביל לאישור מבצע שינוי כיוון 11, שתכליתו היתה צמצום ירי הקטיושות ע"י מהלך קרקעי רחב היקף הוחלט על המשך המאמץ להסדר במועבי״ט בדרישות שהיה כבר ברור שלא ניתן להשיג: השבת החטופים בלי תנאי, יישום מלא של החלטה 1559, פריסת כוח בינ״ל יעיל בדר״ל, מניעת שיקום חזבאללה.
ב-12.8 ב-3:30 אושרה החלטה 1701 ועל הצבת 15000 חייל או"ם בדרום לבנון. ההחלטה קוראת ליישום החלטה 1559, וכוללת קביעה שבשטחי הפעילות של הכוח עליו למנוע פעולות עוינות.
הלקח החשוב הוא שאף אחד לא מוכן לשלם מחיר בעבור בעיות של אחרים. קצת מצחיק שישראל שעשתה כל מאמץ להיות נייטרלית בנוגע למלחמה באוקראינה (כדי להמשיך במב"מ), חושבת שבזמן שהיא מפציצה בלי הכרה תהיינה מדינות שיהיו מוכנות לשלם את מחיר המלחמה עבורנו, רק כדי שנפסיק להפציץ. מה שלא תעשה בעצמך, אף אחד לא יעשה במקומך. העולם אולי מביע זעזוע מהפצצות, אבל לא יעבוד במקומך כדי למנוע אותן. ישראל צריכה להוכיח את עצמה בשדה הקרב, כדי שיקחו אותה ברצינות בשדה הדיפלומטי. לחילופין, כדאי להיות ריאלי ביעדים שאתה מעוניין להשיג, ובהתאם לצמצם את המחיר שאתה מוכן לשלם. אם אינך מוכן לכבוש את רצועת עזה, אל תפנטז על פירוז הרצועה וגם לא על נצחון על חמאס.
