ארמון החלומות של הימין

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הכשלונות הלכו והעמיקו וככל שהן ספגו מהלומות במציאות ואיתן הלכו וגברו תיאוריות קונספירציה שנועדו לגשר על הפער שהמציאות הציגה. הכשלון הגדול ביותר היה מלחמת ששת הימים, אבל היו כשלונות רבים נוספים, הערביות היא אחד הפרויקטים הכושלים של המאה ה-20. תחשבו שלמרות הישיבה על מכרה זהב שחור לא הצליחו הערבים לפתח, להתקדם ולהיות גורם משפיע בפוליטיקה העולמית.

הבסיס להתפתחות תיאורית קונספירציה הוא היעדר מידע ו/או חוסר אמון במידע אמין והתרחשות של אירוע "גדול", שלא צפינו מראש, "ברבור שחור". אני ומאות אלפי העוקבים שלי לא יודעים מה היה באסון התאומים, מי רצח את קנדי, והאם השב"כ שותף לרצח רבין. בכל אלו, אנחנו נסמכים על מקורות שמתווכים לנו את המידע, ומאמינים להם. 3 מקורות המידע המרכזיים להבנת אירועים משמעותיים הם: מוסדות ממשלתיים (ובינ"ל), התקשורת והמדע (רק מעטים נחשפים ישירות למחקרים מדעיים). כאשר מתרחש אירוע "גדול" אנחנו צריכים למצוא הצדקה לפער שנוצר בין המציאות לבין הציפיות שהיו לנו, לקבל הסבר. כשאין הסבר מניח את הדעת מחפשים את מי להאשים, כיוון שקשה לנו לקבל שזה קרה בלי שליטה. בימי קדם זה הוביל לאמונים באלים, היה צריך להסביר תופעות שלא ניתן להבין אותן.

ברבור שחור – אירוע מפתיע שלא ניתן היה לצפות אותו

אין לי ספק שתומכי הרפורמה משוכנעים בלב שלם שהיא אמורה לשפר את הדמוקרטיה (למרות שישראל דמוקרטיה ליברלית), שבית המשפט העליון מונע מנבחרי הציבור לממש את המדיניות כרצונם, שמדובר במהלך צודק, נכון ומועיל לישראל. זאת בשונה ממוביליה שלגביהם אני משוכנע ההיפך הגמור. אני גם יודע שאני עושה כאן הכללה, ויש בקרב תומכי ההפיכה כמה קבוצות בעלות שונות במאפייני התמיכה שלה, אבל עדיין ההכללה נועדה לטובת מיקוד הטענה, ולא כדי לזלזל חלילה באנשים עצמם.

הפסקה קצרה – ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן למרות התנגדותה של ישראל בראשות בנימין נתניהו. למרות הביקורת העזה, במציאות איראן כיבדה את הסכם הגרעין ונמנעה מהפרה שלו. זה עיכב את התפתחות היכולת והידע הגרעיני באיראן, לפחות עד 2030, והיה אמור להביא את איראן להבנה שמוטב לה מצב הביניים הזה מאשר המשך התקדמות בפרויקט. ב-2018 החליט דונלד טראמפ לצאת מההסכם, אחרי סיוע ושכנוע עמוק של ישראל. כתוצאה מהיציאה מההסכם, אנחנו נמצאים היום בשנת 2023 כשאיראן מעשירה אורניום ל-60%, צוברת את החומר המועשר, בונה מתקן גרעין נוסף בבושהייר שחסין מתקיפה אווירית, פיתחה צנטריפוגות מתקדמות ועוסקת באורניום מתכתי שהוא תנאי לפיתוח פצצה. זה מבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא שהציוצים של טראמפ, הדיבורים הנחושים של נתניהו, ההתפארות בהבאת ארכיון הגרעין וההצלחה המסחררת לשכנע את ארה"ב לעזוב את ההסכם, הביאה את איראן להיות מדינת סף גרעינית, שלא ניתן למנוע ממנה פצצה אם תחליט לפתח כזאת.

מה שקרה במדינת ישראל כאשר נתניהו הלך על מדיניות היציאה מההסכם, הוא המחשה למה שקורה עכשיו, רק שעכשיו התוצאה מהירה יותר. כל מי שהתנגד או העביר ביקורת למהלך קוטלג כרק לא ביבי. מומחה לאיראן (רז צימט) לא יכול היה להציג את דעתו בפני אנשי מקצוע בישראל, כיוון שהעיז להעביר ביקורת. זה בגלל שבישראל נוטרלו לאורך השנים שני גורמים משמעותיים לתיווך מידע עבור הציבור – גורמים רשמיים של הממשלה, והתקשורת (לא רק בישראל). אבל המציאות מנצחת את ההכחשה לא חשוב כמה היא חזקה.

נחזור לעכשיו – מה שונה ההפיכה המשטרית מהיציאה מהסכם הגרעין?
מה ששונה הפעם שהגורם האחרון שנותר "חופשי" בדמוקרטיה הישראלית זה המומחים המקצועיים בתחום. כל אלה קמו כנגד צעדי הממשלה ותיווכו לציבור הרחב מידע מקצועי ונגיש בהיקף ובאיכות חסרי תקדים. משפטנים חוקתיים, כלכלנים מכל רחבי העולם ובישראל, נגידי בנק ישראל לשעבר, מדעני מדינה ואנשי ממשל ופוליטיקה, חוקרים של נסיגת דמוקרטיות ומהלכים חוקתיים ועוד. קבוצה עצומה של אנשי מקצוע התגייסה להנגיש מידע לציבור כנגד עוצמתה של הממשלה ושיירי התקשורת מטעמה. אנשים שכותבים מאמרים שיש להם מתעניינים ספורים לפתע ערכו גרפים, כתבו מאמרי דיעה והציגו לאזרח הסקרן אפשרות לקבל מידע מעמיק, וכלי ניתוח רציניים לבחון את המציאות.
ההבדל הגדול של המחאה הישראלית והמאבק על הדמוקרטיה הוא היקף המומחים והאליטה שנכנסו מתחת לאלונקת המאבק לגיוס דעת הקהל.

ההתנגשות בין כמעט כל המומחים לתחום לממשלה זה "האירוע הגדול" שקרה לבנימין נתניהו וממשלתו מאז ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר. בהתחלה היתה התעלמות, אחר כך כשהגיעו האזהרות הרוטמנים פשוט שיקרו לגבי מה שכתוב באנגלית או הטרילו בעברית. כשחלק מהאזהרות התממשו עברו לפיתוח תיאוריית קונספירציה: אהוד ברק עומד מאחורי הכל, יש מימון עצום של גורמים אנונימיים, זה המשך של מחאת בלפור, התכנון התחיל עוד לפני הצגת הרפורמה וכו'. העובדה היא שהמחאה הגדולה תפסה תאוצה וציבור עצום, בהיקפים חסרי תקדים בעולם המערבי הצטרף למחאה הזאת בצורה ספונטנית, מרצונו, אחרי הצגת הרפורמה ותוך השקעה של משאבים עצמיים אדירים.

שוב היה צריך להתמודד עם המציאות ואז התחילו הניסיונות להקטין את היקף המחאה, כל שבוע היה ניסיון להגחיך את כמות המשתתפים, לטעון שמדובר במנדט וחצי בקושי, שמדובר באלפי קשישים בלבד וכן הלאה. גם הניסיון הזה התנגש המציאות המרה בליל גלנט. אבל הניסיונות ממשיכים בכל שבוע, עם תוספת קטנה של חיפוש מתמיד לדעיכת המחאה, כאילו העובדה שיש ירידה נקודתית בהיקף מראה שזהו המחאה נעלמה. גם זה התפוצץ למול המציאות בחודש לפני ביטול עילת הסבירות, שבו היקפי המחאה היו שוב עצומים וחסרי תקדים.

סוג ההכחשה השלישי היה התעלמות מאזהרות אנשי המילואים – זה התחיל מכך שלא האמינו שהם יממשו את האיום, נמשך באמירות שאחרי יום-יומיים הם יירגעו, עבר במאמרי סופ"ש של עמית סגל שכבר הכינו פתרונות למקרה הצורך, ונגמר באמירות ש"שטויות, נמצא להם מחליפים". הסוגיה הזאת לוותה בקמפיין משמעותי שמטרתו היה ליצור נרטיב שלילי כנגד אנשי המילואים ובפרט כנגד טייסי חיל האוויר. הוא כלל הכפשות, השמצות, ביזוי ואיומים על שליחתם לכלא. שילוב שני הדברים האלה שמר על יכולת ההכחשה שצפויה בעיה משמעותית לבטחון הלאומי של ישראל, זאת למרות שהדברים שאמר שר הבטחון גלנט רגע לפני שפוטר ע"י נתניהו, אבל בעצם לא פוטר בפועל לא השתנו בדבר.

במאמר קודם נתתי הגדרה מצמצת לתיאורית קונספירציה: ניסיון להסביר אירוע או פעולה כלשהי ע"י פעולה של אנשים חזקים שהצליחו להסתיר את תפקידם מאחורי הקלעים. עקרונות היסוד שלהן: ההשערה ידועה מראשכל אנומליה מחזקת את האמונה בנכונות תיאוריית הקונספירציהכל ממצא תומך מתקבל בלי קשר למהימנותו; עמידות מוחלטת למידע סותר, לא ניתן להפריך אותן.

ארמון החלומות של הימין הישראל התפוצץ את מול המציאות, שהיכתה בו בעוז – אפשר להכחיש עד מחר אבל יש בעיה חמורה בצבא המילואים וכולם מבינים ויודעים שהיא בדרך גם לקבע ולסדיר; אפשר להכחיש עד מחר אבל ההשקעות בהייטק נעצרו, הכלכלה הישראלית מקרטעת, הגירעון גדל והמצב בטווח הזמן הבינוני יחמיר. נכון שזה לא התפוצץ כמו בצה"ל, פשוט הכלכלה עובדת יותר לאט.

באמצע שנות ה-50 עקבו, פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר ושני עוזרים, אחרי כת שמנהיגתם הצהירה שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. את המנהיגה הם כינו במחקר מריאן קיך. היא הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון?
חלק אחר היה מרוסן יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם. ההערכה של החוקרים היתה שהמאמינים החזקים יותר, שעשו צעדים בפועל כמו מכירת הבית, יגדילו את האמונה שלהם אחרי שהנבואה לא תתגשם ואילו אלו שהיה מרוסנים יותר יאבדו את האמונה. בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה. ואכן, כך היה, למאמינים האדוקים התחלף מצב הרוח מייאוש לאופוריה. הם החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.

מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה את החזון החדש:

לא צריך את חיל האוויר, נמציא לנו חיל טילים שיחליף אותו. אז מה אם טיל עולה הרבה יותר, מדינת ישראל לא יכולה לייצר אלפי טילים בשנה (אפילו רוסיה וארה"ב לא מסוגלות), מערך הפעלה ואחסון של טילים הוא מורכב מאוד, אבל יותר מכל הם לא ורסטיליים, כושר החדירה שלהם מופחת ועולה הרבה יותר להביא טון חימוש למטרה.
נחסוך את התקנים ונעביר אותם למקומות אחרים. אז מה אם אלה אנשי מילואים, שלא תופסים תקן ולכן אין כאן מה להעביר.
נקים במקום חיל האוויר עוד אוגדות יבשה, גם ככה חיל האוויר לא מכריע מלחמות. טוב, צבא היבשה יתקוף במזרח סוריה וצפונה דרך קבע, יחזיר את מערך הנ"מ ליירט כטב"מים איראניים, ויתקוף "יעדי עוצם" בעזה. עוד רעיון מבית היוצר של היעדר תפיסת בטחון לאומית לישראל. הנה תקשיבו לד"ר מור אלטשולר, צבא היבשה הוא נאמן יותר.
לבסוף, בוא נחליף את זה למטוסים ללא טייס, לשם הטכנולוגיה הולכת. אז ראשית, גם מערך הכטב"מ מופעל ע"י… בני אדם. לא תאמינו גם שם הפסיקו רבים את שירות המילואים שלהם. פרט לזה, במציאות, עדיין רחוק היום שבו המערך הזה יחליף את המטוסים המאויישים משלל סיבות שגם ככה הפוסט הזה ארוך מדי.

ג'ארד דיימונד בסיפרו התמוטטות כתב על הסיבות בגללן ציוויליזציות מתמוטטות: השחתת הסביבה בידי האדם; שינויים אקלימיים; קיומם של שכנים המגלים עוינות פעילה; הפסקת תמיכתם של שכנים ידידותיים; המשתנה החמישי מתמצה בשאלה "כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו". חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת מסיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה, לכן התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית". השפעתו של משתנה זה תלויה במבנה החברתי והפוליטי של הציוויליזציות ולכוחות הפועלים בהן. מרגע שכוחות אלה מונעים פתרון רציונלי לבעיות שארבעת המשתנים הקודמים מציגים, ובמקומו נוטים לכיוון המיסטי, הדתי או האידיאולוגי – מתקיימת אמירתו של ארנולד טוינבי, בספרו "מחקר של היסטוריה" (1934-1961): "ציוויליזציה קמה כאשר היא מגיבה לאתגרים בפתרונות יצירתיים ומתעצמת כל עוד היא מתמידה בכך. כשהיא אינה משכילה להעמיד לעצמה אתגרים, או כשהיא נכשלת בהתמודדות עם אתגריה – הציוויליזציה נכנסת לתהליך של שקיעה. ציוויליזציות אינן נרצחות, הן מתאבדות".

לסיום, חשוב לי לומר, שאני משוכנע באמת ובתמים ברמת השכנוע של תומכים רבים בממשלה, לא כולם. המאבק על הדמוקרטיה הוא לא בהם. המאבק הוא במי שמנסה לעטוף אותם במקסם שווא, בתוך ארמון החלומות של הימין.

בונוס – התייחסותו של ידידי אל"מ במיל' ראובן בן שלום למאמרו של עמית סגל בסוף השבוע

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.