האחת – 50 שנה ליום הכיפורים

בסיום קורס טיס נשלחתי להסבה ב-201, ביחד עם עוד 3 נווטים מהקורס. טסתי בה שנה וחצי ואחר כך הוצבתי בטייסת העמק שבה טסתי כמעט 30 שנה. כל כך מעט זמן ובכל זאת כל הסיפורים שעולים בסדרה 'האחת' היו מוכרים לי כחלק מהמורשת של הטייסת. מוכרים לי, לא בפירוט כמו שעולה בסדרה, למרות שלא דיברתי עליהם עם האנשים שמדברים בסדרה. אני לא יודע להסביר למה הם מוכרים לי. מלבד העובדה שבעיני זאת סדרת מופת למי שמעוניין לטעום על הדבר המיוחד הזה שנקרא חיל האוויר הישראלי. העיתוי של הקרנת הסדרה בזמן המשבר החברתי/פוליטי וביחד עם העובדה ש-201 היא אהבתי הראשונה הופכים את הסדרה לעוצרת נשימה עבורי. על כל אחד מהפרקים כתבתי התייחסות נפרדת, ובכל זאת חשבתי שנדרש גם פוסט בבלוג שמסביר כמה דברים נוספים על חיל האוויר, כדי שניתן יהיה להבין טוב יותר את הקופסא השחורה הזאת. ניסיתי לא לחזור על מה שכתבתי ברשתות. זה לא פוסט אובייקטיבי, זה פוסט רגשי. מי שלא ראה את הסדרה יתקשה להבין מה כתוב. חשוב לי לומר, איני במעמד לשפוט ואיני מנסה לקחת את תהילתם. זה רק שלהם.

שרשרת הפיקוד בחיל האוויר

הסדרה לא עוסקת בזה ישירות, אבל היא יכולה לאפשר לנו להבין איך חיל האוויר עובד. שני מבצעים משמעותיים מוצגים בהרחבה – דוגמן 5 והתקיפה בבנהא של מקור התקשורת המצרי. בשני המקרים, זאת היתה משימה שירדה לטייסת ישירות מגוף התכנון של החיל (אז מחלקת מבצעים, היום להק מבצעי אוויר). מפקד הבסיס לא נמצא בשרשרת הפיקוד. את המבצע תכנן רס"ן במטה, כולל את הנתיבים, החימוש, המרעומים וכו'. הטייסת אחראית לתכנן את היעף האחרון לפני התקיפה, ולעשות בקרה על התכנון, אבל בעקרון אין לה סמכות לשנות את פרטי המבצע, כיוון שפעמים רבות היא לא מודעת לכל המעטפת שמלווה אותו. היא יכולה לבקש לעשות שינויים. 201 ביקשו לשנות את הנתיב בדוגמן 5, אבל כמו שתכננו אז, זה היה בלתי אפשרי. אלה היו פקודות כמו 'מוקד' שנכתבו על המורשת של 'מוקד'. מבצעים אותן כמו שהן וזהו זה. מאז חיל האוויר השתנה, אבל גם היום לתכנון המוקדם יש משמעות גדולה.

לטייסת יורדים המבצעים מהמטה (פ"מ – פקודת מבצע), ל-4-8 שעות קדימה, והאחריות שלה היא להיערך בצורה אופטימלית לכלל המבצעים שירדו אליה. מפקד הטייסת או מי מטעמו אחראי לאייש את המשימות השונות לפי אילוצי האיוש – מובילים, נוכחות, מורכבות הטיסה, ניסיון לאזן בין הרביעיות (למשל, לשים מספר שתיים חלש למוביל טוב, בהנחה שהמשימה לא מורכבת) וכן הלאה. מרגע שיש איוש, מי שאחראי על הביצוע, התדריך וכל מה שצריך זה המוביל, כאשר בטייסת יש גופי תכנון שעוזרים להכין את מה שדרוש. המוביל אחראי להמריא לפי הזמנים של המבצע, לחצות קו בזמן, לתקוף את המטרה הנכונה, לדווח תוצאות ולהחזיר את המבנה לנחיתה. אם יש לו השגות על התכנון הוא יכול לפנות למטה על מנת לבקש אישור לשנות אותו. האחריות של המוביל היא ייחודית לחיל האוויר, גם בעולם זה לא תמיד ככה.

במלחמת יום הכיפורים לא היתה שליטה במבצע. מרגע שהמראת, התכנית מתגלגלת אלא אם המבנה נאלץ לשבור את המשימה בגלל מטוסי יירוט או סוללות טק"א. בתכנית מתארים איך הבקר מעדכן את המבנה על מטוסי יירוט, אבל אין מישהו שבודק האם התנאים לאורם התבצע המבצע השתנו והאם נדרש לשנות משהו בתכנית המבצע בזמן אמת ולהעביר הנחיות למבנים לפעול אחרת. תחשבו כמה המלחמה הפתיעה את צה"ל וחיל האוויר, וכמה לא ניתן היה לתכנן מראש, וזאת סיבה מרכזית לכשלון של החיל בימי הפתיחה. נכון, שמלחמה משלו מצביע על בני פלד, אבל האמת היא שצורת ההפעלה של החיל לא התאימה למלחמה שאליה הוא נקלע.

אחרי המלחמה חיל האוויר הקים את יחידת השליטה המרכזית, ופיתח יכולות של שליטה במבצעים בזמן אמת. זה מה שאפשר לו להשיג עליונות אווירית בשנת 1982, ומשם זה התפתח עוד. היום יש בין מפקד חיל האוויר למוביל המבנה פונקציית פיקוד נוספת, מפקד תא שליטה, שמקבל סמכויות ממח"א לפקוד על המטוסים בזמן אמת. אבל זהו, זאת שרשרת הפיקוד: מח"א – מפקד תא שליטה – מוביל.

אמון

תחשבו כמה אמון דרוש כדי לחשוב שאתה עומד לטוס למבצע כושל (דוגמן 5) ובכל זאת לצאת אליו, ואז תחשבו כמה אמון נדרש לקבל כמה ימים אחר כך משימה מאוד מסוכנת בעומק מצרים (התקיפה בבנהא) ובכל זאת לצאת אליה. תחשבו כמה אמון היה דרוש כדי להפיל את המטוס הלובי, כשיש לך תחושה מסריחה בבטן, ואז תחשבו שצריך לשמור על האמון הזה גם אחרי שתקלה כזאת מתרחשת, ותקלות מתרחשות. בנוסף על כך, תזכרו שבדרך כלל מי שתכנן את המבצע הוא רס״ן שלפעמים לפני חודש עוד היה סמ״ט בטייסת. יותר גרוע מזה, לרוב הוא נווט 😀.

אז איך זה קורה? אני לא בטוח שיש לזה תשובה, ולא בטוח שאני יודע איך זה קרה. כשאני גדלתי והצטרפתי לחיל זה היה ככה. העובדה שחיל האוויר הוא סוג של קופסא סגורה שבה כולם גדלים עם כולם, ומתערבבים לאורך השנים כנראה תורמת לזה מאוד. אני סומך על מפקד חיל האוויר הנוכחי (וגם על קודמיו) כי עבדתי איתם וגדלתי איתם, וגם כשהיו לנו מחלוקות לאורך השנים, אף פעם לא חשבתי שהמחלוקת נובעת מסיבות אישיות. אגב, היו כאלה שכן חשבתי שהם מונעים ממניעים אישיים, ואז אתה לא סומך עליהם. אבל לחיל האוויר כארגון יש תרבות ארגונית של תחקיר נוקב, יכולת להתבטא ולהעביר ביקורת על בכירים ממך, שמקורה בטייסות. מוביל רביעיה לא בהכרח בעל הדרגה הבכירה, הוא הטייס היותר טוב. הדרגות לא משפרות את רמת הטיסה (פעמים רבות קשה להתקדם אם אתה לא טס טוב, אבל זה לא מוחלט, כי יש עוד תכונות).

מאז מלחמת יום הכיפורים היו שינויים רבים – טכנולוגיה, מטוסים, מודיעין, חימושים. השינויים האלה הביאו לכך שחלקם של הטייסים בביצוע המשימה פחת למשל, הוצאת הנ"צ המדויק נעשית במטה, כך שאת הכיוונון שאתם רואים שהיה צריך לעשות ביום כיפור, לא עושים היום. אם המטה יטעה בהוצאת הנ"צ היכולת של הטייס לעשות על זה בקרה היא אפסית. המשמעות היא שהצורך באמון במערכת גדל עוד יותר. למרבה השמחה חיל אוויר שמר בקפידה על האמון הזה, וזה אחד ממרכיבי העוצמה של החיל. אין לי כוונה שזה יהיה פוסט פוליטי שקשור למחאה, זה יקלקל אותו. במלחמת יום הכיפורים נשבר האמון בין המטה של החיל לטייסות. הן לא הבינו מה המטה רוצה, וגם לבני פלד היו הרבה טענות נגד הטייסים. המשבר הזה השפיע במלחמה. לימים סיפרו לי שעברי אחרי ערצב 19, חיכה כדי להיות בטוח שזה הצליח, בין השאר בגלל שהיה לו מאוד חשוב להחזיר את האמון במטה. מה שעלול להביא לחוסר אמון בשעת חירום הוא פערי מידע בין המטה לשדה, לאורך הזמן נפתחים פערי מידע. המטה מפתח ידע חדש על האויב וכו', וצריך להעביר אותו לטייסות. התהליכים האלה, נועדו להקטין את הסיכוי לאבדן אמון בשעת חירום.

להיות טייס קרבי

תחשבו מה נדרש כדי לצאת ולהיכנס אל התופת פעם אחר פעם. אל תשוו את זה לאחרים, זה לא יותר או פחות, זה אחר. זה אחר כיוון שזה מחייב אותך להתגבר על הפחד, שיש לך זמן לחשוב עליו, לעכל אותו ולהטמיע אותו לאורך זמן. הרבה פעמים מעשי גבורה הם אירוע רגעי, אין לך אפילו זמן לפחד. אתה נקלע לסיטואציה, ואז פועל אצלך מנגנון שמכונה Fight – Flight – Freeze. יש מי שנלחם, יש מי שבורח ויש מי שקופא (זה נכון גם לקורבנות אונס ותקיפה מינית, כל אחת/ד מגיבה אחרת לזה). כאן, אתה יודע מה צפוי לך, אתה יודע מה האיומים, אתה יודע שחבריך כבר נפלו בשבי או נהרגו, ואתה יודע שאתה יושב כרגע בשקט ובטחון ואז אתה צריך לאסוף את הכל ולצעוד במודע לתוך התופת, פעם אחרי פעם מחדש. הסדרה מביאה את קובי חיון, עדי בניה, יאיר דוד אבל יש גם אחרים שנטשו וחזרו לטייסת להמשיך לטוס. יש כאלה שנפגעו שוב ונפלו בשבי או נהרגו. כל אחד מהם יכול היה לבחור אחרת.

אבל לא רק שאתה צריך לצעוד לתוך התופת, אתה נכנס כדי להשיג תוצאה מבצעית, וכדי לעשות את זה אתה צריך להיות מרוכז לחלוטין ואתה צריך לבצע את הטיסה בשלמות, כי אם לא תבצע אותה בשלמות, או שתיפול, או שאחרי שנכנסת לתוך התופת לא תשיג את התוצאה הדרושה ומישהו יהיה צריך לעשות את זה שוב. תחשבו על התקיפה בבנהא, היתה לה תכלית אסטרטגית במלחמה, לגרום למצרים לדבר בתקשורת אלחוטית, אם המבנה של גוריון לא היה מתרכז ב-40 שניות שלוקח יעף חתף (משיכה מגובה נמוך, מציאה של המטרה, התקפלות בגובה וכיוונון של הכוונת בדיוק על המטרה), כל הסיכון היה לשווא. הכל היה לשווא. זה הכל או כלום. אם פגעת 20 מטר בצד המשימה לא בוצעה. אבל עזבו את הכשלון, תחשבו על הסיפוק שמלווה אותך לאורך שנים כשאתה יודע שאתה תקפת את הגשר, והעלית את התקשורת המצרית לאוויר. אתה באופן אישי עשית את זה.

בנוסף לכל אלה אתה לבד, מי שטס במטוס חד מושבי נאלץ לחלוק את כל הלחצים האלה עם עצמו. למי שטס במטוס דו מושבי יש פעמים רבות מישהו נוסף לחלוק איתו. לא מדברים על זה בצוות, ממוקדים בביצוע המשימה, מתנתקים. אבל למרות זאת יש בקוקפיט עוד בן אדם שמסתכל סביב למקומות אחרים ומאפשר תמונה קצת יותר רחבה. לפעמים הוא גם מציל את העסק ובזכותו זה מצליח, יש מי שיכול לתקן טעויות. זה לא פשוט וזה לא קורה המון, אבל זה קורה. לכן מטוסים דו מושביים מבצעים משימות יותר מורכבות כשנדרש. בפרק הרביעי אנחנו רואים מקום כזה שבו הנווט יכול למנוע מהטייס לעשות טעות עם מחיר גבוה.

בחזרה לבדידות, מרגע שיצאת למטוס אתה לבד עם עצמך, זה לא כמו מלחמה ביבשה. הלבד הזה הופך אותנו אנשי צוות אוויר (ואולי בגלל שאנחנו כאלה נמצאנו מתאימים ועברנו את המיון) למתנשאים ומנותקים. כמו שגיל רגב אמר, אתה צריך להפגין "פאסון", זאת קליפת הגנה עצמית. אני, כשיצאתי לטוס גיחות מורכבות ומאתגרות, הייתי נאסף לתוך עצמי מוקדם יחסית, ולא אהבתי ללמוד הרבה זמן עם המבנה, העדפתי לצאת למטוס, כי ידעתי ששם יהיה לי את השקט להתרכז בלימוד המטרה (זה בסדר, גם ככה אני לא הטיפוס הכי נחמד). אני לא חושב שיש מקצוע צבאי שאלה המאפיינים שלו. אני חושב שזה דומה לרופא מנתח, אבל לא הייתי כזה, אז איני יודע. כפי שראינו בפרק האחרון, על טעויות משלמים במזומן, אם לא היית בפוקוס אתה חשוף להיפגעות.

מה שמאפשר את זה זאת יכולת לעשות ניתוק, היכולת הזאת באה לידי ביטוי קיצוני במלחמה, כי היה צריך להתגבר על הפחד, אבל הצורך להתנתק קיים כל יום שאתה בא לטייסת. כשאתה הולך למטוס, אתה מתנתק מכל הצרות, הבעיות, הלחצים, העובדה ומה לא, ומתרכז בטיסה. מי שלא יצליח לעשות את זה, ייעשה אירוע בטיחות מתישהו או חלילה ימות. זה יתפוס אותו כשהוא לא היה מוכן. ניתוק זה מנגנון הגנה חיוני, אנחנו לומדים להפעיל אותו בצורה מיומנת לאורך השנים. כמובן שאי אפשר להשוות את זה למה שהם חוו במלחמת יום הכיפורים.

היו במלחמת יום הכיפורים עשרות ומאות גיחות שבהן בגלל לחץ, טייסים לא השיגו את המשימה שאליהן נשלחו. הפרק השלישי מביא סיפור על תקיפה משמעותית שהצליחה, אבל היו הרבה גיחות פחות חשובות ופחות מוצלחות ולרבות מהן גם אין פענוח של התוצאה בגלל זה, אז לא ניתן לתחקר את זה. הלחץ משפיע על רמת הטיסה, ומבדיל בין הטובים לטובים מאוד. ככה אנחנו בוחרים את מובילי הרביעיה שלנו. הם אלה שיבצעו טוב יותר תחת לחץ.

שתיקת מספרי 2

יש בחיל האוויר מונח שנקרא שתיקת מספרי 2, הוא עולה כאשר יש אירועי בטיחות ו/או תאונות שבהן מספר 2 היה מודע לכך שיש בעיה אבל לא אמר עליה כלום. זה נכון באותה מידה גם לנווטים, שפעמים רבות לא מתערבים כשצריך והם יכולים למנוע אירועים ותאונות. בסרט זה עולה במבנה היירוט של איתן בן אליהו ויאיר דוד, אחרי התקיפה בבנהא. למה לא העירו לו שהוא טס לאט (בהנחה שזה נכון)? זה ברור שהתופעה קיימת, אבל השאלה היא למה ואיך ניתן להקטין אותה. לכאורה ניתן לומר שאם יש ספק, אין ספק. אבל זה לא עובד ככה באוויר. בתור נווט יש המון פעמים מצבים שבהם אתה יודע שהטייס שלך עושה משהו לא טוב, אבל אתה לא יכול להעיר לו, כי יכול להיות שבחלוקת הקשב שלו, הוא עושה כרגע משהו יותר חשוב, ואם תעיר לו אתה תפגע בביצוע המשימה הכוללת. זה נכון עוד יותר למספר 2 שכדי להעיר למוביל צריך לדבר על זה בקשר החיצוני. השאלה מתי נכון להעיר משהו נמצאת שם תמיד. כדאי לדעת שבאוויר, אנחנו משתדלים לדבר כמה שפחות, גם בתוך התא וגם על קשר החוץ, כדי שכאשר ייאמרו דברים הם יהיו רק דברים חשובים שנועדו להיות הוראות לפעולה ולא משהו שסתם כדאי לדעת. כי אם מדברים סתם, הריכוז יורד, הקשב לדברים החשובים נפגע, ולפעמים כאשר ייאמר משהו חשוב לא תוכל להבין אותו.

סיבה נוספת לשתיקת מספרי 2 היא חשש להעיר למוביל. מובילים הם בעלי הניסיון ורמת הטיסה הטובים יותר, ומטבע הדברים יש חשש להעיר לבעל הסמכות. לפעמים אתה גם לא בטוח שאתה צודק, ואם תעיר למוביל זאת יכולה להתברר כטעות, שהוא בכלל כבר חשב עליה. הרבה פעמים אצל המוביל יש ידע שאין ליתר בני המבנה ולכן הם לא יודעים את השיקולים שלו לבצע משהו. ולפעמים גם המשמעות היא שאתה לוקח על עצמך את האחריות, וזה יותר נוח להשאיר את האחריות למוביל, לא במובן הרע, אלא בסיטואציה האווירית. אני יכול לומר שיש משהו מאוד משחרר מאחריות כשאתה רואה גיחת אימונים שאויישת אליה כמספר 2, אתה מרגיש את זה.

אני יכול לומר שלא מצאתי דרך לצמצם את התופעה, שכפי שיכולתם להבין גם קשה למדוד אותה. אבל לפחות כדאי להיות מודעים שהיא קיימת.

לא מושלמים

הסדרה מראה גם חולשות של חיל האוויר – הגיחה לבנהא לא תוחקרה לאורך 50 שנה. גם דוגמן 5 לא באמת תוחקרה, פשוט המשיכו קדימה. עוד לפני זה מתחילים עם המטוס הלובי, שגם שם יש שאלה טובה על תהליך קבלת ההחלטות, ברור שהיום זה לא היה עובר. למעשה גם המלחמה לא תוחקרה בצורה רשמית. אז בוודאי תשאלו איך זה יכול קורה בחיל האוויר המהולל עם תרבות התחקיר המפוארת. הנה עובדה שזה קורה, ועובדה שלמרות שזה קורה, עדיין יש לנו תרבות תחקיר מפוארת, שהרבה בזכותה חיל האוויר הוא ארגון מוצלח בצורה חסרת תקדים. אז אנחנו לא מושלמים, מסתבר שבחיים אין שלמות, גם לא אצל טייסים.

מה שכן, תחשבו על זה מזווית אחרת, למרות שלכולם הטיסה הזאת יושבת בבטן 50 שנה, איתן היה מפקד הטייסת במשך שנתיים, ולפי הסיפורים היה מפקד מצויין. לימים הוא גם מונה למפקד חיל האוויר, ועדיין אף אחד לא הוציא את זה. אני חושב, ובאמת שלא חשבתי על זה לפני הסדרה, ולא שאלתי על זה אף אחד מאלה שהיו שם, שזה בגלל שהם הדחיקו את המלחמה ועשו ניתוק (כן, כן, הניתוק שאנחנו כל כך טובים בו). הם העדיפו לא לפתוח את הפצע הזה כדי שהפוסט טראומה לא תפרוץ החוצה (קחו את האמירה הזאת עם הרבה מלח, זאת השערה). בלי סימה קדמון הם לא היו מדברים על זה גם עכשיו. ויש לזה עוד סיבה, שהיא הלכידות שיש בחיל האוויר, ממשיכים קדימה וכולם מעדיפים להסתכל מה לעשות ולא להכות על חטא.

צריך לקחת בפרופורציות את הסיפור ופחות לשפוט את האנשים, לפי התחושות. זה גם היה חיל אוויר שבו לא היו הקלטות והיה הרבה יותר קשה לדעת מה קרה באמת. ובלי קשר לכל אלה, זאת היתה מלחמה ייחודית, אי אפשר להתכונן לזה, ולכן מן הסתם יש גם סיפורים כאלה.

המשפחה

הראיון של קובי מידן עם יעל חולדאי ועירית חלוץ הוא צפיית חובה, כי הוא ממחיש כמה הסיכון נוכח בחיי המשפחה. אני מניח שבזמן מלחמה החשש הזה דומה אצל כולם, כל הורה לילד לוחם יכול להעיד על החשש הזה. זה כנראה לא באמת חשוב מה הסיכוי להיפגע מרגע שזה סיכוי משמעותי, והוא משמעותי אצל כולם. אבל אני חושב, שאין עוד מקצוע במילואים שבו כשבן או בת הזוג הולכים למילואים, יש חשש דומה בעיתות שגרה. כמובן שזה לא בעוצמה של מה שהיה במלחמת יום הכיפורים, אבל זה נוכח כל הזמן, בפרט כאשר מתבגרים, המשפחה גדלה ויש כבר כמה ילדים. אחרי גיל 40 הוא שם.

מילה לסיום, המונולוג של גיל רגב אפילו שנאמר לפני שנה וחצי הפך את הסדרה ליותר פוליטית ממה שצריך. יחד עם זה גם אם מתעלמים מהמשבר הנוכחי, מדינה שמפרקת את המוסדות שלה, רואה בכל מי שאינו נבחר ציבור ״פקיד״ שאמור למלא הוראות (כולל הרמטכ״ל), שניתן לבזות אותו ולהשפיל אותו אם הוא מעיז להביע דיעה, מפרקת את החוסן הפנימי שלה. החוסן שאפשר לאנשים האלה לשרוד את המלחמה בגבורה, למרות ה״מכות״ הרבות שספגו.

50 שנה למלחמה, מדהים שעוד יש מה לגלות