שלושה שבועות חלפו מאז נפתחה המלחמה, ואמנם כתבתי פוסטים בפייסבוק וצייצתי ציוצים בטוויטר אבל המעטתי לעשות ניתוחים אסטרטגיים של המלחמה. סיבה עיקרית לכך היא שאני עושה מילואים, והתקשיתי לכתוב ניתוח שאני חושב שעומד ברף שמאפשר לי לפרסם אותו. סיבה נוספת היא שמאז שחזרתי לארץ ומיד התייצבתי אני נמצא בדיסוננס עמוק שבין העיסוק הצבאי המקצועי, שמאוד עוזר להתנתק, לבין המציאות האזרחיות פוליטית שגורמת לי להתקפי כעס בכל פעם מחדש. העומס הרגשי והעייפות הקשו עלי לסדר את המחשבות ולכתוב משהו ראוי מספיק לבלוג. אחרי הפתיחה הארוכה אני רוצה לומר שעוד לא הגיעה העת לדבר על סיום המלחמה הזאת, למרות שזה יכול להגיע הרבה יותר מוקדם ממה שחושבים. אבל לפתע הבנתי שהמחאה כנגד ההפיכה המשטרית והמלחמה השהו את הספר שהייתי באמצע כתיבתו על ״למה קשה לסיים מלחמות״, וזה יכול להעניק לי הזדמנות לדבר על הסוגיה בהקשר הכי קונקרטי של המלחמה בעזה (כרגע לפחות זאת הזירה העיקרית, אם תתרחב זה יהיה משהו אחר).
מאז מלחמת העולם השניה רוב המלחמות מסתיימות ב״תיקו״, קרי בהפסקת אש או הסכם בין הצדדים המעורבים. בעיני, אחת הסיבות לכך היא הסדר העולמי וההסכמה בין המעצמות על כך שכיבוש שטח הוא לא חוקי והיכולת שלהן לכפות על הצדדים הפסקות אש, או למנוע מאחד הצדדים לנצחון ע״י התערבות או סיוע צבאי לצד השני. במצב שכזה הצבאות לא יכולים לפתור למדינאים את הבעיה ברוב המלחמות, ואלה נאלצים לעסוק בסיום המלחמה, תוך כדי הקרבות.
אני יודע שזאת הסתכלות בעייתית במצב הנוכחי, לאור הטבח הנורא שחמאס עשו בישראל, אבל אם מסתכלים על מלחמות בצורה קרה ונקייה מרגשות, בתור המשך המו״מ בין הצדדים השונים ביחס למחלוקת שיש ביניהם, זה מאפשר להתייחס לתופעת המלחמה בצורה ״קרה״ ומנותקת מעוצמת רגשות הכעס, הנקמה והכבוד שמשפיעות מאוד על קבלת ההחלטות של המנהיגים. אני לא מתעלם מההשפעה, אבל מצהיר מראש שבפוסט הזה אני מתעלם מכך.
בספר העתידי, אני מציין 6 מכשולים מבניים שמקשים להביא מלחמה לסיום אחרי שהיא פורצת. כאשר אני מדבר על מכשולים כוונתי שזה משהו מבני שלא ניתן להתעלם ממנו, הוא פשוט קיים ומשפיע, בדיוק כמו שלא ניתן למנוע את הטיות התפיסה שיש לנו, הן קיימות. המודעות לקיומן מאפשרת להבין טוב יותר את הסיטואציה. חשוב לי להזכיר שכל המלחמות מסתיימות בסופו של דבר, ושאני מתייחס למלחמות ולא לסכסוכים. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה, הסכסוך בין ישראל לסוריה לא הסתיים.
אין בכוונתי להרוס את רב המכר שאותו ירכשו בודדים בלבד, אני רוצה לדבר רק על אחד הקשיים המבניים: מרגע שחלה תפנית במלחמה ומנסים להביא לסיומה, מתחיל המאבק הפוליטי ״על מה המלחמה הזאת״. הידיעה שהמאבק הפוליטי הזה יתחיל היא גורם שמרסן את המנהיגים לחתור לסיום המלחמה, במודע או שלא במודע. במרבית המקרים כשהמלחמה פורצת יש תופעה מוכרת שנקראת Rally round the Flag. התקבצות קולקטיבית של האומה לטובת המטרה המשותפת. 75% מהציבור האמריקאי תמך במלחמה בעירק לפני שזאת פרצה, רק בדיעבד חוסר ההצלחה במלחמה הביא רבים לשכוח את העובדה שהם תמכו ביציאה למלחמה. אמנם ככל שהמלחמה נמשכת עשויה להיות ירידה בתופעה, אבל בכל זאת קשה להתנגד למלחמה כיוון שזה יוצג כחוסר פטריוטיות. אם אתם חושבים שהתופעה קיימת רק בדמוקרטיות אזי כדאי לבחון את התמיכה בפוטין בזמן המלחמה באוקראינה, היא נשארת גבוהה (גם כיוון שהוא שולט לחלוטין בתעמולה לגבי העניין).
אבל, כאשר המנהיג יחליט שהוא מוכן להתפשר על מטרות המלחמה, ויחתור להביא אותה לסיום מכל סיבה שהיא, יתחיל המאבק הפוליטי על מה המלחמה הזאת, ומהן מטרותיה. על מה אפשר להתפשר ומה ייתפס כתבוסתנות. בדמוקרטיות יתחיל המאבק הפוליטי על הבחירות הבאות, וזה המבוא להן. לטובת ההמחשה אתן רק דוגמא אחת, מלחמת המפרץ, מלחמה שהסתיימה בכך שארה"ב לכאורה השיגה את היעד לשחרר את כוויית מהכיבוש העיראקי. מטרות המלחמה המוצהרות הושגו במלואן כפי שהצהיר הנשיא בוש כאשר הודיע על הפסקת אש חד צדדית ב-28 בפברואר 1991. אבל בפועל, לאורך כל הזמן ממשל בוש קיווה וייחל לכך שסדאם חוסיין יפול כתוצאה מהמהלומה שיספוג גם תוך כדי המלחמה.
בערב שבו הודיע על הפסקת אש כתב בוש ביומן שלו: "עדיין אין לי תחושת אופוריה. אני חושב שאני יודע למה. אחרי הנאום שלי, רדיו בגדד התחיל לשדר שנאלצנו להיכנע. אני רואה בטלוויזיה שדעת הקהל בירדן וברחובות בגדד היא שהם ניצחו. אמנם זה מעט, אבל זה מדאיג אותי. זה לא היה סוף נקי, אין כניעה של ספינת קרב מיזורי. זה מה שחסר כדי לעשות את זה דומה למלחמת העולם השנייה, כדי להפריד בין כווית לבין קוריאה ווייטנאם… הכותרות נהדרות – "ניצחנו". הטלוויזיה משקפת במדויק את ההשפלה של סדאם חוסיין והיא מעבירה את הנקודה לעם האמריקני. אבל בינלאומית זה עדיין לא שם, לפחות בעולם הערבי. הוא חייב ללכת, ואני מקווה ששני המטוסים שדיווחו לשדה התעופה בבגדד יובילו אותו משם. ברור שכאשר החיילים חוזרים הביתה מוכים אחרי 50,000 נפגעים ואולי עוד הרוגים, העם העיראקי עוד ידע"
אפילו במלחמה מוצלחת שבה הושגו כל ההישגים המוצהרים, במעט אבידות השאלה על מה המלחמה הזאת צפה ועלתה. 12 שנה אחר כך ארה"ב חתרה להפיל את סדאם בכל מחיר כיוון שממשל בוש ירש מאביו את התחושה שהמלחמה היתה צריכה להיות על משהו יותר גדול.
בחזרה למלחמת עזה הראשונה – אני מניח שרבים חושבים שאני עומד לטעון שנתניהו לא יסיים את המלחמה בגלל שהוא לא רוצה שהמאבק הפוליטי על מה המלחמה הזאת יפרוץ. אין לי כוונה כזאת, והסיבה היחידה שאני כותב את זה היא כי אם לא הייתי כותב את זה החשד נגדי היה גדול יותר. ברצוני לשים את זה בצד.
נכון לרגע זה כולם ממוקדים בהצלחת המבצע הצבאי שכרגע מטרתו לפגוע חזק ככל היותר בחמאס, קל להזדהות עם המטרה הזאת. כרגע אין שום צורך להתעסק בהבדל בין מחיקת חמאס, השמדת חמאס או סתם פגיעה קשה בחמאס. כרגע כולם ממוקדים בהצלחת המבצע הצבאי, ובצדק. יש רבים שמשוכנעים שאין לנו מגבלות ואנחנו חייבים הפעם לסיים את המשימה. אגב, יש כאלה שחושבים שחייבים גם "לחסל" את האיום של חזבאללה באותה הזדמנות כיוון שאחרת לא יוכלו לחזור לגור בישובי הצפון שפונו (אני מסכים לחלוטין שזה משהו שקשה לנו להבין כיצד ניתן יהיה לחזור לגור לאור האיום של כוח רדואן). כל עוד המגמה של המלחמה היא הרחבת המבצע הצבאי, אין צורך להתמודד עם המשמעויות והוויכוחים על מה המלחמה הזאת.
אבל אם וכאשר יגיע הרגע שבו הנהגת המדינה תחתור לסיום המלחמה, בין אם מרצונה, בין אם כי יכפו עלינו את זה, או בין אם כל סיבה אחרת, המאבק הפוליטי על מה המלחמה הזאת יפרוץ. המאבק יפרוץ בין אלה שיקראו שצריך "לתת לצה"ל לנצח" או ש"חייבים לפתור את הבעיה פעם אחת ולתמיד", למול אלה שיחשבו שנכון להחזיר את החטופים במחיר מסויים או כאלה שיחשבו שהמשך המלחמה כרוך במחירים לא כדאיים. גם אם נכריע לחלוטין את חמאס, נתפוס את כל מנהיגיו ונשמיד את רוב הלוחמים של הארגון, יהיה וויכוח מה עושים עם חזבאללה.
הרצון לדחות את הויכוח הפוליטי הוא הטיית תפיסה של קברניטים במלחמה. יכול להיות שהפעם הוא לא יבוא לביטוי ואכן צה"ל יסיים את הסיפור (למרות שאני חושב שזה יעד בלתי אפשרי, לא ניתן כרגע לדבר על זה נכון לעכשיו), אבל במידה והסיפור יהיה שונה, והמציאות תכתיב לנו אחרת, רציתי שתדעו שזה אחד הקשיים המבניים להביא מלחמות לסיומן.
השאלה היא האם ישנו הבדל בין מלחמות קיומיות לבין מלחמות זעם קדוש.
לדעתי המלחמה הזו נוטה, לפחות בציבור לכיוון מלחמה קיומית ואני סבור שהגמישות של ההנהגה לסיים ללא הכרעה מצומצמת מאוד בהשוואה למלחמות ארה"ב שהבאת.
זאת לא מלחמת קיום, חמאס לא יכול להשמיד את מדינת ישראל. אוקראינה נלחמת מלחמת קיום
השאלה היא מה ההגדרה למלחמת קיום, אכן לחמאס בעצמו אין את הכוח לחסל את מדינת ישראל, אבל בניגוד לפונדמנטליסטיים בצד שלנו שיש להם איזה דמיון בראש שיום אחד הם יצליחו לגרש את הערבים או שיחסלו אותם, לאיראן שמנהלת את כל המערכה יש תוכנית מוסדרת איך יגרמו לכך, ישראל מעשית מוקפת מכל הצדדים באירגוני טרור ואם אירגון טרור בינוני שאפי' טילים אין להם הצליחה לשתק את מדינת ישראל, הגירה של מליוני אזרחים מצפון ודרום, ולהביא לקריסת הכלכלה שכנראה תגיע, מה יקרה אם בנוסף אליו יצטרפו גם אירגוני טרור בסדר גודל של חיזבאלה, חמאס מסוריה והחות'ים?
ככה שהמלחמה עכשיו גם אם זה לא שאלת קיום מיידית ברור שאם לא תקבל מענה זה בהחלט יהפוך לכזה.
פינגבאק: חרבות הברזל - הדילמות האסטרטגיות של ישראל 12/11 - שאלה אסטרטגית
הראיון היום אמר גיורא איילנד דבר חשוב:
הטעות הגדולה של ישראל עם תחילת המלחמה הייתה שלא הודיעה שבתום המלחמה חמאס לא ישלוט ברצועה וגם לא צה״ל.
על הקהילה הבינלאומית להחליט מי ישלוט. קואליציה של ממדינות ערביות…..
חייב להודות שזה פשוט מצחיק, ישראל תגיד מה היא לא רוצה, ותדרוש מאחרים שזאת לא בעיה שלהם, למצוא פתרון למשהו שהוא בעיה שלה
פינגבאק: מלחמת ברירה - שאלה אסטרטגית