תכנון אסטרטגי אינו נבואה, אלא דרך שיטתית לבצע הערכת מצב שמאתרת את ההחלטות הקובעות שהתקבלו או שיהיה צריך לקבל בעתיד. כמו כל הערכה, לעולם לא טעויות, בפרט במלחמה, שהרי אחרת היא לא היתה ממלכת חוסר הוודאות. טעויות בהערכה הן חלק מובנה מהתהליך, אבל לא כל טעויות הערכה נובעות מלמדות על שגיאה שניתן ללמוד ממנה. למשל, אם יש משתנה שלא ניתן היה לצפות אותו, או תפנית. אבל הדבר הכי חשוב שאיתו נדרש לגשת להערכה, זה קיבוע של הנחות עבודה, שנועדו לצמצם את השפעתו של מרכיב ״הדיעה המוקדמת״ מצד אחד, ומנגד מאפשר לשנות את ההערכה במידה ואחת מהנחות העבודה משתנה. לאור זאת, אני חושב שהגיע הזמן לבחון את ההערכות שלי עד כאן במלחמה, ובפרט איפה טעיתי. אזהרה קטנה, בגלל שירות המילואים שלי הוגבלתי ביכולתי לכתוב בזמן המלחמה.
טעות מספר 1 – אורך המלחמה
תפיסת הבטחון של ישראל הניחה מיום הקמת המדינה שלישראל יש שאיפה לקצר את משך המלחמות. מהיכרותי, בכל תכניות צה״ל היתה אמירה על השאיפה לקצר את משך המלחמה, גם כשחשבתי שהאמירה הזאת היא מהשפה אל החוץ, ואף אחד לא יודע לומר איך זה משפיע על התכנית או איך הפעולה הצבאית מקצרת את משך המלחמה. עד מלחמת יום הכיפורים מלחמות ישראל הוגבלו ע״י המעצמות, ולכן השאיפה היתה להישג צבאי מהיר ככל האפשר ״לפני שיעצרו אותנו״. המלחמות החדשות של ישראל מתאפיינות בכך שהן ארוכות, שאין גורם שעוצר אותנו והיעדר מנגנון שניתן לצייר של סיום המלחמות/מבצעים.
השינויים האלה לא בהכרח משנה את תפיסת הבטחון של ישראל, למעשה אני סבור שהם לא אמורים לשנות את האינטרס הישראלי לקצר את משך המלחמות. טעות מרכזית בהנחת העבודה שלי היתה שלישראל יהיה חשוב לקצר את משך המלחמה (גם אם זאת תהיה מלחמה של שבועות/חודשים). בלי קשר לכך שהערכתי שהמלחמה כבר תסתיים עד עכשיו, הטעות העיקרית שלי היא שלא האמנתי שישראל תיקח את הזמן, תפעל בעצלתיים בלי תחושת לחץ כלכלי/מילואים/עורף, ותחזור לשגרה תוך כדי מלחמה של ממש, כאשר יש עשרות אלפי צווי 8, ויותר ממאה אלף עקורים מביתם. כמובן שהיו אמירות שהמלחמה תימשך שנה, לא התעלמתי מהן, הסוגיה היא שבאמת לא הבנתי שהאמירות האלה משקפות תפיסה שסוגיית הזמן הפכה לשיקול חסר חשיבות לחלוטין מבחינת רבים ממקבלי ההחלטות והוגי דיעות חשובים.
לצערי אני עדיין סבור שזאת טעות אסטרטגית של ניהול המלחמה שתעלה לישראל בטווח הבינוני והארוך מחיר כלכלי ואזרחי כבד.
יש הרבה הסברים פוליטיים לסוגיה הזאת, אבל אני רוצה להימנע מכך בפוסט הזה. אני גם לא חושב שבדיעבד הייתי מעריך אחרת לפני ה או חמישה חודשים. בפועל, זוהי הנחת עבודה שצריך לשנות על מנת להמשיך לנתח את המלחמה (בעיני סביר שהיא לא תהיה נכונה למלחמות עתידיות).
טעות מספר 2 – אורך הנשימה מממשל ביידן
המלחמה תפסה את ממשל ביידן באמצע מהלך אסטרטגי אזורי גדול, שהיה אמור להיות גולת הכותרת של מדיניות החוץ בקדנציה הראשונה שלו – הסכם שלום בין סעודיה לישראל. ב-7/10 חמאס פגע בצורה משמעותית במהלך הזה. הנחת העבודה שלי היתה שממשל ביידן ירצה למזער נזקים ולהצליח בכל זאת לשמור על סיכוי להשלים את המהלך הסעודי. במשך חודשי המלחמה הראשונים חפים האמריקאים ניסו לתאר מהלך גרנדיוזי שיאפשר לסיים את המלחמה באמצעות השקת תכנית שלום אזורית. עד כאן, הנחת העבודה שלי היתה סבירה.
מה שלא הנחתי זה שלממשל ביידן יהיה חשוב להיראות כמי שלא עצר את ישראל למוטט את שלטון חמאס, ולא זאת ועוד, שהממשל לא יבין מוקדם יחסית שהזמן לא אץ לישראל, ושהנסיבות הפוליטיות הפנימיות הביאו לכך שישראל מוכנה להאריך את משך המלחמה. את הסתירה הזאת במדיניות ממשל ביידן לא הצלחתי להעריך בחודשיים הראשונים של המלחמה.
טעות מספר 3 – יחס החברה הישראלית לחטופים ויצר הנקם
עסקת החטופים הראשונה היתה הצלחה יחסית, ישראל שילמה מחיר נמוך ממה שכולם ציפו בתמורה להפסקת אש מזערית, שאחריה התחדשה המלחמה בשונה מהציפיות. מבחינת חמאס, מטרת העסקה היתה להוריד מהגב ילדים ונשים שלא נתפסו טוב בדעת הקהל העולמית והאזורית, ובזה הוא הצליח. אני הנחתי שהעסקה המוצלחת תביא בישראל להליכה לעסקאות המשך במהירות.
בשום שלב לא הערכתי שלא יהיה קונצנזוס למצוקת משפחות החטופים. זה היה מחוץ ליכולת ההערכה שלי. לא האמנתי ששרים בכירים יאמרו שהחזרת החטופים היא לא מטרה עליונה. מבחינתי, זאת נקודת עיוורון שמשנה את נקודת ההסתכלות שלי על מדינת ישראל, שעדיין לא סיימתי לעכל. אבל זה פחות חשוב לניתוח אסטרטגי, לגביו, רק בחודש האחרון הבנתי שעסקת חטופים היא לא גורם שמאלץ את משך המלחמה, לפחות לגבי הפסקת אש זמנית/קבועה. הייתי משוכנע שגנץ ואייזנקוט יהיה בעלי קצת יותר מכלום בעניין הזה, וטעיתי.
מלבד סוגיית עזה, זה קשור למצבם של עשרות אלפי העקורים בצפון הארץ וביכולת להחזיר אותם לביתם. חשבתי שהסוגיה תכביד על ממשלת ישראל אחרי זמן כה רב, ומסתבר שלא כך הדבר. אמנם הערכתי מוקדם במלחמה שהחזרת תושבי הצפון היא אחת הסוגיות המורכבות לממשלת ישראל (לדעתי הערכה נכונה) אבל לא הערכתי שלא יהיה שום טיפול בבעיה הזאת וגם לא תהיה מדיניות כיצד הסוגיה אמורה להיפתר. אני עדיין מעריך שהיא תיפתר אחרי הפסקת אש בעזה, והכרזה על הפסקת אש בצפון, שבה יקראו לקיום החלטה 1701, יגדילו את כוח צל״ב בקרבת הגבול, ויתגברו במידה ניכרת את היקף ההגנה הצבאית בצפון.
טעות מספר 3.5 (4) – הפלישה הקרקעית לדרום הרצועה
חרבות הברזל – הדילמות האסטרטגיות של ישראל 12/11
הערכתי שהפלישה הקרקעית לחאן יונס תהיה בעייתית משתי סיבות: סד״כ קרקעי של צה״ל (חשבתי שצריך יותר זמן להוציא סד״כ מהצפון) ונוכחות של מאות אלפי עזתים בדרום הרצועה. הטעות הזאת היתה טעות מקצועית, לא בדקתי היכן נמצאים רוב הפליטים שנעו מהצפון וחשבתי שאזור חאן יונס מאוכלס יותר. בכל זאת, הענקתי לעצמי הנחה, כיוון שהסוגיה עצמה של הפעולה הקרקעית בנוכחות מרבית אוכלוסיית הרצועה באה לפיתחה של ישראל בפעולה ברפיח.
נחמה פורטא
9 שבועות למלחמה
— עמר דנק (@omerdank) December 9, 2023
=
הוטו האמריקאי אתמול מסמל את הכניסה לשלב הדיונים ׳המדיניים׳ וישראל מגיעה אליהם כשהיא יודעת מה היא לא רוצה, ולא מה כן.
5 סוגיות אסטרטגיות על הפרק: חמאס ברצועת עזה; לחימה VS חיי החטופים; חזבאללה; נתיבי השיט; שיקום העוטף וחזרת תושבי הצפון
⬇️https://t.co/R8oCd7Qb3P
הארכתי בניתוח הטעויות כי אני סבור שמהן ניתן ללמוד בעוד שמהצלחות לא לומדים, רק ״נהנים״. בכל זאת, אני סבור שאת רוב הסוגיות המרכזיות של המלחמה הצלחתי לאתר היטב: היעדר היחס למימד הזמן; היעדר אסטרטגיה ליום שאחרי, והמבוי הסתום שזה יביא לפעולה הצבאית; הפלונטר בבעיית יישובי הצפון; העובדה שלא נוכל להבחין מתי הפעולה הצבאית השיגה את מטרותיה ושנהיה עם תחושה מתמדת שזה לא מספיק; הפיכת המלחמה למלחמת ברירה שבה יש דילמה על מה נלחמים; חשיבות הסוגיה ההומניטרית והלגיטימציה; הקושי לסיים מלחמות בגלל ההשקעה השקועה ודילמת המחויבות מי ״ערב״ להסכמים ביום שאחרי המלחמה; קושי להגיע להסכם חטופים בגלל שזה מחייב את המנהיג להסתפק בהישג חלקי ויוצר תחושת הפסד; הדרך ללא מוצא של הגישה הישראלית לומר רק מה אנחנו לא מוכנים ולא לדון במה אנחנו מוכנים להסתפק, ובפרט בסוגיה מי ישלוט בעזה ביום שאחרי; ההתחפרות בחול העזתי; המדיניות ללכת לעימות עם ממשל ביידן
; העובדה שהמלחמה נקלעה לפלונטר אסטרטגי ומשבר מדיני. זהו, סיימתי עם המחמאות האישיות, אבל יש לי לקח אחד לגבי זה – כאשר כתבתי את זה מוקדם, זה נתפס ״תבוסתני״, ״מקל בגלגלים״. תחשבו על זה.
כתוב יפה ואמיץ
עמר האם יש סקרים לגבי השפעת הזלזול בנושא החטופים על החברה הישראלית – הורים למתגייסים ומתגייסים, ואנשים שמתגוררים בקו עימות?
לא מכיר סקרים כאלה
כתבת יפה, לא הסכמתי לחלוטין עם הכל, אבל אני מאוד מעריך את הכנות ביכולת לתחקור עצמי.
בנוסף, אשמח להאיר על שגיאת כתיב (נראה כמו) במילים ״ לעולם לא טעויות״ במשפט ״כמו כל הערכה, לעולם לא טעויות, בפרט במלחמה, שהרי אחרת היא לא היתה ממלכת חוסר הוודאות.״.
תובנות חשובות עם אינטגריטי , מלוא הערכתי !!
משתף
עמי סלנט
יש להסתכל על בעיות היסוד לפני שמתכננים אסטרטגיה חדשה לרצועה
1. יקח עוד כ 100 שנה עד הערבים יקבלו את קיומנו כלגיטימי במזרחי התיכון , תמיד הדתיים מתרבים מהר יותר מהחילונים מסקנה גלישה למלחמת דת וצדק טוטאלי ללא פשרות.
2. ההמונים הערבים לא מסיקים מסקנות מתבוסות – מנהיגים מסיקים לטווח זמן בינוני.
3. מלחמה ביהודים הישראלים היא אמצעי איחוד אפילו בטורקיה ואירן ומדינות ערב ,הסונים ינצלו ברית זמנית עם ישראל עד נצחון על טורקיה ואירן ואח"כ יחזרו אלינו כאויבים שפרים את הבטחה האלוהית כי דת מוחמד החליפה את היהודים .
מסקנות לפעולה :
1. יש להבין כי יש לעשות הפרדה ולא שילוב בגבולות א"י א"י- פלסטין אנחנו לא אחראים לפלסטינים ולרווחתם.
2. יש לבצע עידוד הגירה מרצון עם לחץ ופיתוי במיוחד בעזה {באיסלם הגירה היא מופת ולא מגונה} רק בא"י הומצע הצומוד השתלות על דעת הקהל שפתוחה להגירה יגיע בקלות יחסית .
3. ההגירה צריכה להיות קלה יותר כאשר מוכן בחול תשתיות של עבודה ומשפחות שכבר היגרו לכן יש ליצר חברות פרטיות שייצרו קישור והסמה של המהגאים בפוטנציה יש למצוא חברות בניה בבעלות ערבים שימשכו צרכנים , יש ליצור גאווה להתישבות במקומות החדשים ובמקומות החדשים ליצור יח"צ שיאפשרו את ההגירה .
4. יש למצוא מקומות שיאפשרו הגירה זמנית – כמו מדינות שבורות אך בטוחות יחסית -סוריה לוב, ,לבנון תימן {איזורים ספציפיים} שם יזכו לתמיכה והכשרה מקצועית ,האי סוקוטרה מתאים למקלט זמני מדרום לתימן בבעלות האמיריות