מלחמת עזה – מקסימליזם מינימליסטי

"אמנות הפוליטיקה היא לבצע ויתור לפני שמוכרחים, לעשות היום פחות ממה שתהיה מוכרח לעשות מחר" הנרי קיסינג'ר למלך חוסיין דצמבר 1973

"…fighting often continues long past the point where a rational calculation would indicate the war should be ended."

ההיסטוריה היא מורה אכזר. היא הולמת בעוצמה לקח לתודעה, בזמן שאיש לא מעז לציין את המקרים בהם הלקח אינו מתאים. אחרי שלמדנו את הלקח, תוך התעלמות מסייגיו, ההיסטוריה מענישה אותנו על כך שלא זכרנו את הלקח המנוגד. אחרי מלה"ע ה-2 הלקח היה שאסור לפייס תוקפן. כל מי שטען שניתן להגביל תוקפנים כונה נוויל צ'מברליין, שנסע עם מטריה שחורה לחתום עם היטלר על הסכם מינכן. אבל פחות מעשרים שנה אחר כך ההיסטוריה לימדה לקח אחר לגמרי: אל תתחיל מלחמה שאינך יודע שתנצח אותה. ארה"ב למדה זאת במלחמה מדממת ואכזרית בוייטנאם. הקריאות "הסכם מינכן שני" התחלפו ב"וייטנאם שניה". הנצחון במלחמה הקרה השכיח את זכרונות מלחמת וייטנאם והמהלומה של 11/9 היתה כל כך גדולה שארה"ב שוב יצאה לשתי מלחמות שלא היה לה מושג איך לנצח אותם, אבל הפעם בשונה מוייטנאם היו אלה מלחמות נקמה. בשתיהן ארה"ב נכשלה.

המשותף לוייטנאם, עיראק, אפגניסטן ואפילו קוריאה היה שבכולן היה יעד מקסימליסטי – בכולן ארה"ב רצתה לכונן משטר דמוקרטי "מטעמה". מלבד קוריאה היא ניצחה בשדה הקרב ובכל זאת נכשלה להשיג את המטרה.

כאשר נפתחה מלחמת אפגניסטן בוש הגדיר שני יעדים: לשבש את יכולתו של אל-קעידה לעשות שימוש באפגניסטן כבסיס למבצעי טרור ולתקוף את היכולות הצבאיות של הטליבאן. אבל מעולם לא הוגדר מה התנאים שיאפשרו להכריז שזה הושג. כמה ימים אחר כך הוא "כאילו" אמר מה התנאים "אנשים שואלים אותי כמה זמן זה יקח, הקרב הזה יקח כמה שנדרש בשביל לעשות צדק לאל-קעידה". בוש התחייב, שהלקחים מוייטנאם נלמדו, ואין כוונה לבנות מדינה מתפקדת. אבל בפועל, אחרי שהמתקפה על אל-קעידה הצליחה והוא נפוץ לכל עבר, הצבא עבר לרדוף אחרי הטליבאן כדי למוטט את משטרו, זה הביא חשש לכיאוס, ומכאן הדרך לניסיון לבנות "מדינה יציבה, ממשל סטייל אמריקה, עם בחירות דמוקרטיות, ובית משפט עליון עצמאי ומתפקד, מערכת אכיפת חוק נגד שחיתות, מערכת חינוך ציבורית ושילוב של נשים" היתה קצרה. למרות שבוש התחייב במפורש ש"החיילים שלנו לא נדרשים לעסוק בבנין מדינה, התפקיד שלהם הוא לנצח", הוא שינה בהדרגה את היעדים, אבל הסתיר את זה מהציבור. בוש אמנם הצהיר "שלום אמיתי יושג רק כשניתן לאפגנים את היכולת להגשים את השאיפות שלהם", אבל לא אמר מה זה אומר. חצי שנה לתוך המלחמה בוש נשא נאום אופטימי על נצחון, כי הרבה יותר קל לדבר על נצחון מאשר לנתח מה זה אומר. אחרי 20 שנה של מלחמה ארה"ב יצאה מאפגניסטן וקיבלה את הטליבאן בחזרה, כשמי שחתם איתם הסכם כניעה היה לא אחר מאשר דונלד טראמפ, שאפילו רצה לעשות אירוע חגיגי עם ראשי הטליבאן בקמפ דיוויד. לטראמפ לא היתה בעיה כי זאת לא היתה מלחמה שלו.

פחות משנה לפני שחתם עם הטליבאן על הסכם כניעה הכריז טראמפ על יציאה מהסכם הגרעין. קצת אחרי שעשה זאת הכריז מזכיר המדינה שלו מייק פומפיאו על 12 תנאים שארה"ב מכתיבה לאיראן. התנאים היו למעשה תנאי כניעה מוחלטת, מקסימליסטים. לא במקרה ממשל טראמפ החליט לכנות את המדיניות נגד איראן "מדיניות הלחץ המקסימלי". ב-2017 פורסם מאמר ב-WSJ של מארק דודוויץ' שארה"ב צריכה לאמץ את המדיניות של רייגן כנגד איראן. פומפיאו, אחרי נאום 12 הנקודות שלו, שפירושן החלפת המשטר האיראני, דיבר באירוע לאיראנים בארה"ב ב…. ספריה של רונלד רייגן בקליפורניה. כך שבחינת הרטוריקה והכותרות ממשל טראמפ אימץ מדיניות שמטרתה החלפת המשטר באיראן. לא ארחיב בעניין, אבל לרייגן לא היתה מדיניות הכרעה כלפי ברה"מ, זה נרטיב שגוי שאחד ממקורותיה הבולטים הוא ספר בשם Victory: The Reagan Administration's Secret Strategy that Hastened the Collapse of the Soviet Union שנכתב ע"י Peter Schweizer (עמית מחקר במכון הובר של סטנפורד ועורך משנה באתר התקשורת הימני ברייבארט). שווייצר ערך את מחשבותיהם של האנשים בדיעבד, והמציא ציטוטים ללא סימוכין. את הכשלון של מדיניות הלחץ המקסימלי אי אפשר להחמיץ.

המדיניות הרשמית של מדינת ישראל בנוגע להתבססות האיראנית בסוריה, כפי שהצהיר עליה פעמים רבות בנימין "לא ניתן לאיראן להתבסס צבאית בסוריה". לכאורה מדיניות ברורה וחד משמעית, בפועל הישג בלתי אפשרי מבלי לצאת למלחמה רחבה להפלת משטר אסד. כשאתה מגדיר הישגים בלתי אפשריים בתור יעד מדיניות, אתה לא מסוגל לנהל מדיניות שתאפשר לך להשיג הישג בשליטתך. האם תקיפות המב"מ השיגו הישגים? כמובן. ישראל עיכבה, שיבשה והפריע להתעצמות של חזבאללה ולבניין הכוח הצבאי של איראן בסוריה. האם הן אפשרו את הסרת האיום האיראני מסוריה? ממש לא. אבל, לישראל היתה אפשרות לקיים דיאלוג מעמדת טובה יותר מול רוסיה בסוגיה, כאשר רוסיה הגיעה לכאן בנובמבר 2015 והתוצאה במלחמת האזרחים לא היתה ברורה. לעולם לא נוכל לדעת מה ניתן היה להשיג בשילוב של כלים מדיניים והפעלת כוח. אבל ישראל בחרה להתנתק מארה"ב, לפעול עצמאית מול פוטין ולהימנע מכל יעד שאינו מקסימליסטי. כי להכריז על יעדים מקסימליסטיים זה קל. בתוצאה הסופית מקבלים הרבה פחות מהמינימום שאפשר היה לקבל מראש.

Image result for ‫מנרהיים‬‎
מנרהיים / ויקיפדיה

ביוני 1944 פינלנד עמדה בפני תבוסה לרוסיה, בזמן שהיתה בברית עם גרמניה. למרות זאת, הנשיא רייטי עמד לחתום על הסכם עם היטלר, לפיו פינלנד לא תגיע להסכם שלום בנפרד מגרמניה. ברגע האחרון, גיבור מלחמת החורף הפיני, מנרהיים (רמטכ"ל הצבא) חזר לפינלנד מחופשה, רייטי התפטר ומנרהיים מונה לנשיא. הוא היה מוכן "לבגוד" בגרמניה, במכתב ששלח להיטלר:

"I wish especially to emphasize that Germany will live on, even if fate should deny you victory in your fighting. Nobody can give such an assurance regarding Finland. If this nation of barely four millions be defeated militarily, there can be no doubt that it will be driven into exile or exterminated. I cannot expose my people to such a risk"
אבל לא רק בגרמניה הוא בגד, גם בפינלנד זה היה "שלום של בגידה". רק גיבור לשעבר יכול היה להעביר את ההסכם הקשה עבור פינלנד, מבלי להיחשב בוגד בבית.

אני קורא בימים אלה את סיפרו של מרטין אינדיק "בתחבולת תסיים מלחמה", שמתאר את האופן שבו ניהל הנרי קיסינג'ר את סיום מלחמת יום הכיפורים. קיסינג'ר הבין ש"עבור רוב האנשים ברוב התקופות בהיסטוריה, שלום היה מצב בלתי יציב ולא סילוק של כל המתיחויות לאלף שנה". זאת הסיבה שהוא חתר להסכמים שייתנו לכל הצדדים סיבה לשמור על הסדר הקיים, והוא מעולם לא חשב שפיוס כלל עולמי אפשרי. בימיו בהרווארד הוא פיתח תפיסה כלפי מנהיגים ערביים ש"תמיד קשה לקבוע באיזה שלב נגמרת אצלם המציאות ומתחילה ההתבסמות מההצהרות המנופחות שלהם עצמם, באיזה שלב הם מתארים אסטרטגיה צבאית ובאיזה שלב הם מתארים חלום". בסיום מלחמת יום הכיפורים קיסינג'ר היה צריך לתמרן בין תחושות הנקמה של ישראל על הסטירה שקיבלנו בפתיחת המלחמה, לעוצמה הצבאית שהפגנו בשדה הקרב, לרצון לממש את הדיבידנד של בחירת סאדאת לעבור צד, ולצורך לאפשר לאסד ולישראל סולם לרדת מהעץ בגולן. תזכרו שישראל כבשה חלק מהגולן הסורי אחרי שהסורים פתחו במתקפה וקיסינג'ר הביא להסכם שבו ישראל נסוגה מקונייטרה אבל הוא יצר מצב יציב בגולן 38 שנה עד שפרצה מלחמת האזרחים.

רשימת היעדים המקסימליסטיים שהתנגשו בקיר המציאות ארוכה – לא נאפשר גרעין איראני, לא נסכים לטילים מדוייקים בידי חזבאללה, ארה"ב לא תקבל גרעין בצפון קוריאה, לא נהיה מוכנים שתהיה לאומיות פלסטינית (עד האינתיפאדה הראשונה), וגם הסכם השלום עם לבנון:
אחרי הרצח של באשיר באמצע ספטמבר ובחירתו של אחיו אמין לנשיא לבנון החלה ישראל במו"מ על הסכם על לבנון, שיביא ליציאתה בתמורה לשלום בין המדינות. ישראל דרשה הסכם שלום, כולל נורמליזציה ובתמורה לנסיגתה מלבנון תחנות פיקוח ישראליות בתוך שטח לבנון, והקמת חטיבה בצבא לבנון בפיקודו של סאעד חדאד. המו"מ בחסות האמריקאים היה במבוי סתום, ורק במרץ 1983 אחרי ביקורו של שמיר בארה"ב הסתמנה יציאה מהקפאון על יסוד גישושים בלתי רשמיים בין אברשה טמיר למוריס דרייפר. פריצת הדרך התאפשרה בזכות נכונותה של ישראל לעבור מתפיסה שמבוססת על נוכחות ישירה של צה"ל בדרום לבנון למבנה שמתבסס על פיקוח משותף.
ב-25 באפריל הציג טמיר את עיקרי המו"מ לממשלה. שרון תקף אותו: "אתה ממיט אסון". טמיר אמר לשרים: "הממשלה קבעה שתיכון לבנון ריבונית ועצמאית, שתקיים יחסים טובים עם ישראל. רצינו חופש פעולה של צה"ל ושליטה שלנו על חדאד – אך אלו לא ניתן להשיג בהסכם, מכיוון שמשמעותם שליטה בטחונית שלנו על אזור הבטחון באמצעות נוכחות משמעותית שלנו…אנו ממליצים לוותר על הסדרים אלה. מוטב להשיג הסכם מאשר לחיות עם ההשלכות הבטחוניות של מצב שבו אין הסדר. יש יותר בטחון עם ההסכם מאשר בשליטה בטחונית ללא הסכם".

"תכנית היא כמו עץ, צריך שיהיו לה ענפים, בדים ועלים, אחרת היא תהיה שדופה כמוט" ב.ה. לידל-הארט

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.

2 מחשבות על “מלחמת עזה – מקסימליזם מינימליסטי”

  1. אהרן וויסברוד

    שלום עמר,
    תודה על עוד כתבה מענינת עם תובנות מחכימות.
    קראתי בעניין רב, הבנתי את המשל מהר מאד, היגעתי לסוף הכתבה ולא מצאתי את הנימשל.
    קיוותי שבסוף יהיה פרק על, מה ישראל צריכה לעשות כדי לסיים בשלום את הביזיון ובמחיר מינימאלי.
    אני מצפה בקוצר רוח לכתבת "השלמה" לכתבה זאת.
    תודה
    אהרן וויסברוד

    1. אהלן, תודה על התגובה. אני חושב שקשה לחבר בין המלצות מה צריך לעשות לבין ניתוח כזה, כי אז מה שיוצא זה מאמר שמוכוון תוצאה ידועה מראש. גם לא בהכרח יש לי תשובות מה נכון לעשות, ופעמים רבות אין לי מספיק מידע כדי שהניתוח יהיה רציני במידה מספקת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top