חרבות הברזל – הדילמות האסטרטגיות של ישראל 12/11
בהנחה שפרסומי האוסינט נכונים, ויש מספיק הצלבות לזה, הפשיטה הקרקעית של ישראל מכוונת לעיר עזה בצפון הרצועה, בשטח שהוא פחות משליש משטח הרצועה. ישראל הצליחה להביא לעזיבת מרבית התושבים מהשטח (למען הגילוי הנאות לא הערכתי שזה יקרה בהיקף כזה) ועד עכשיו התוצאות של צה״ל טובות ממה שרבים ציפו. חייבים לומר מילה טובה למפקדי צה"ל וכמובן לחיילים כולם על כך. כמובן שכל חלל הוא עולם ומלואו, ליבי עם משפחות הנפגעים, כאשר אני אומר שההישג הצבאי של צה"ל טוב, אין לי כוונה להוריד במשהו מהמחיר שמשלמות משפחות החללים והפצועים.
לטובת המשך הניתוח אני לוקח מתוך הנחה שישראל תטהר לגמרי את עזה, השכונות שעוטפות אותה ומחנות הפליטים. בסיום הפעולה הזאת שתיקח עוד לפחות מספר שבועות (ראו את המפה הקודמת), תיווצר מציאות שבה שני מיליון תושבי הרצועה נמצאים בדרום הרצועה כולל מרבית החמאס, כיוון שחמאס בחר לא לשלוח את כל הכוחות שלו על מנת למנוע את הכיבוש הישראלי של עזה. נכון שככל הנראה יש פגיעה משמעותית בכוח הצבאי חמאס, לצורך הדיון נעריך שמתוך קצת יותר מ-10000 הרוגים בעזה, שליש מהם לוחמי הארגון, עדיין חמאס הוא הכוח המשמעותי ברצועה.
אם אתעלם מאילוצים אסטרטגיים (עליהם אדבר בהמשך) על מנת לחסל את הכוח הצבאי של חמאס, ואת יכולתו לשלוט ברצועה, ישראל תצטרך להוציא את רוב הכוח שכבש את העיר עזה לרענון, ולהיערך מחדש למתקפה בדרום הרצועה, בשטח שמאוכלס בשני מיליון אזרחים (אני מניח שבשלב הזה ניתן יהיה להחזיק בעיר עזה בסד"כ קטן יחסית), אותם לא ניתן לפנות למקום אחר: העברת אוכלוסיית עזה לסיני צפויה להיתקל בהתנגדות מוחלטת של ארה"ב, ולדעתי משמעותה גם עלולה להיות ביטול הסכם השלום עם מצרים וסיכון למשטרי ערב. אבל גם אם נניח שלא, אני רוצה לשאול את החולמים מה לדעתכם ייווצר בסיני עם הוא יאכלס 2 מיליון פלסטינים, ומה תהיה המשמעות עבור ישראל להיווצרות ישות טרור חדשה בשטח מצרים. החלופה השניה היא להעביר את האוכלוסייה צפונה לשטח המטוהר בעזה, שרובו הרוס. גם אם מתעלמים מהספק בדבר ההיתכנות של המהלך, זה יביא לאחריות ישראלית לטיפול ההומניטרי באוכלוסייה. החלופה השלישית היא מהלך התקפי בדרום הרצועה בנוכחות כל האוכלוסייה שכרגע נמצאת בשטח, מהלך שצפוי להביא להרוגים אזרחים רבים ולהפוך את המלחמה של צה"ל למורכבת בהרבה.
אני חושב שצבאית זאת בעיה מאוד משמעותית, גם אם צה"ל כבר התחיל להיערך לזה, ויש לו תכנית המשך. אבל בטרם נגיע לשלב הזה, כל עוד הפעולה הצבאית בצפון הרצועה (בעיר עזה) נמשכת המציאות היא שחמאס לא הוכרע צבאית, רוב לוחמיו לא נהרגו גם אם הפגיעה ביכולות הצבאיות שלו בצפון הרצועה היא קשה. נכון שבשלב הזה, אין שלטון מתפקד ברצועת עזה, גם בדרום הרצועה (כי חמאס יעדיף להימנע מהפגנת שלטון), אבל הוא עדיין הכוח העיקרי מלבד ישראל ולחמאס יש נכס משמעותי – חטופים. במציאות הזאת אני מתקשה לראות מישהו שמוכן לבוא ״לשלוט״ ברצועה, במקום ישראל, גם אם ישראל היתה מוכנה למסור את השטח לכוח כזה. הרשות תתקשה להתמודד עם חמאס, גם אם תסכים להגיע (היא לא), וגם אם ישראל תסכים שהיא זאת שתיקח אחריות (היא לא). ספק אם מדינות ערב יהיו מוכנות לשלוח כוח לעשות את זה, כיוון שזה עלול להתפוצץ להן בבית, וגם אין בכוחן להצליח במשימה. ספק רב יותר, אם מדינות המערב יהיו מוכנות. העולם יהיה מוכן לסייע בשיקום, לא בפירוק הכוח הצבאי של חמאס.
בשלב הזה, אחרי שמשך הפעולה בעזה הוא כבר שבועות רבים, יתגבר הלחץ הכבד על ישראל לסיים את המלחמה, רואים את הלחץ הזה נבנה כבר עכשיו.
אפשר לטעון כמו שרבים טוענים שישראל תתעלם מכל הלחצים ותמשיך ״עד הסוף״, אני מציע לכל הפחות לנסות להתמודד עם הטענה שארה״ב יכולה לכפות עלינו את סיום המלחמה (גם אם יש הרואים בזה דברי כפירה נגד המדינה). יכול להיות שזה אפשרי להתעלם מארה״ב במשך חודשים, אני מתקשה להאמין שזה אפשרי. הלחץ הפוליטי על ביידן ילך ויגבר ככל שהמלחמה תימשך, כיוון שהאגף הפרוגרסיבי השמאלי של המפלגה הדמוקרטית מתנגד לדרך הפעולה של ישראל בעזה. אני חושב שיש הרבה סימנים לכך שארה"ב מאותתת לנו שהזמן הולך ונגמר, אבל כאמור בהחלט יתכן שאני מחפש את הסימנים האלה כדי להוכיח את דעתי המוקדמת. בהחלט ניתן לטעון שלמרות הלחץ האמריקאי, הם לא ילכו עד הסוף ויאפשרו לנו חופש פעולה ארוך וממושך, גם במחיר פוליטי, כיוון שהם יתקשו לכפות על ישראל את הסיום. אני לא יכול לשלול את האפשרות הזאת, מלבד העובדה שהמגבלות שבלינקן אמר במפורש בועידת ה-G7 בטוקיו לא מתכנסות למציאות.
אחרי הניתוח הבסיסי הזה, אני רוצה לעבור לניתוח הדילמות שעומדות בפני ישראל בעת הנוכחית, כיוון שגם אם נראה שלא חייבים להחליט כרגע ואפשר להמשיך להתנהל לאור היעדים שממשלת ישראל הציבה (יעדים שהם בעיני סותרים ותיכף אפרט), אני חושב שהמציאות מראה שנדרש לבחון מחדש האם אנחנו עומדים בפני החלטות קובעות.
הדילמה הראשונה – איך לנהל את המשך המלחמה על טיהור עזה
צה"ל צריך בכל מקרה להיערך לאפשרות שהמלחמה תימשך זמן רב, והממשלה עשויה להנחות אותו להשלים את הכיבוש המלא של הרצועה, אני לא מאמין שקיימת אפשרות שממשלת ישראל תנחה אותו אחרת בשלב הזה. אבל השאלה האסטרטגית שעומדת לפיתחה של הממשלה, וכתוצאה ממנה גם לפעולה הצבאית, היא האם מדינת ישראל יכולה להניח שאין לנו אילוצי זמן לפעולה הצבאית של צה"ל. לשאלה הזאת יש מספר מרכיבים: המרכיב של הלגיטימציה הבינלאומית, ואני לא מדבר על הסברה, אלא על הנכונות של ארה"ב לאפשר לנו את הזמן הדרוש. אני חושב שזה תלוי כמעט אך ורק בארה"ב ולא בשום לחצים אחרים של העולם (אבל אולי אני טועה); המרכיב הכלכלי, האם מדינת ישראל שתפיסת הבטחון שלה מבוססת על מלחמות קצרות, כיוון שכלכלית אנחנו לא יכולים לשאת את המעמסה של מלחמות ארוכות תפעל הפוך מעקרונות היסוד של תפיסת הבטחון, בצורה שתסכן את יכולתה לצמוח כלכלית ולאפשר כאן חברה מפותחת ומתקדמת (כן, זה העקרון הכי משמעותי בתפיסת הבטחון). הסיכון להסלמה, ככל שחולף הזמן יש שני סיכונים משמעותיים – הסלמה מול חזבאללה, שעלולה לסכן את יכולתנו להשלים את המשימה בדרום וגם תגבה מישראל מחירים גבוהים מאוד; הסתבכות הפעולה בעזה, כפי שקורה פעמים רבות במלחמות ממושכות.
השאלה האם לתכנן כאילו יש לנו זמן או כאילו שהזמן דוחק, ואני לא מתכוון לכך שצריך לרוץ קדימה ולהסתכן יותר, אלא במה עושים – נניח האם מנסים לבנות פרימטר? – היא שאלה של תכנון אסטרטגי בקומה המדינית. כדאי לשים לב למזג האוויר שהקדים לעשות בעיות, ושהחורף מתקרב, זה לא משנה אם יש שנה, כי אפשר לעשות הפוגות, זה משנה אם יש הרבה פחות.
לפני שאתם טוענים שאלה דברי כפירה נגד הצבא והמדינה אני רוצה להזכיר שמלחמות הן לא שגר ושכח, הן משתנות ומתפתחות כל הזמן ולאור ההתפתחויות חייבים לבחון מחדש את המצב. כל מי שטוען אחרת מונע ממכם את הצורך האזרחי להיות מעורבים ומשפיעים על הבטחון של כולנו.
הדילמה השניה – החטופים וההשפעה על המלחמה
אני חייב לציין שאני לא בעל הבנה במו״מ, אין לי כוונה לייעץ בעניין ניהול המו"מ לשחרור החטופים, אבל אני חושב שיש כל כך הרבה חטופים שאפשר להניח שלא תהיה דרך לשחרר אותם בחיים בפעולה צבאית, לצורך הניתוח אני מניח את זה. אסטרטגית, חמאס רואה בחטופים נכס שנועד להבטיח את קיומו ומה שאמור להביא לו את ההישג האסטרטגי דרך עסקה. לכן, לדעתי זאת הנחה שגויה שלחץ צבאי יביא את חמאס לשחרר אותם.
אם ישראל תלך על השמדת חמאס, אין סיכוי שהחטופים יחזרו בחיים. אפשר לטעון שלטובת קיומה של המדינה צריך להתעלם מהסוגיה, אני מקבל שזאת גישה אפשרית. אני חושב שלמדינת ישראל יש מחויבות לאזרחיה, ואנחנו מוכנים לשלם מחירים כבדים כדי להחזיר אותם. איך אפשר לומר לאזרחים בעתיד שהמדינה תדאג לבטחונם אם היא תוכיח שהיא לא. כמובן שיכול להיות שאנשים יצליחו ההיפך ממני, זאת רק דעתי.
אם ישראל תעשה עסקת חטופים עם חמאס, המשמעות היא שהארגון נותר חי וקיים והוא ינחל את ההישג האסטרטגי הגדול בתולדותיו. כן, הישג אדיר, למרות הנזק המטורף בעזה. אגב, דיקטטורה צבאית לא מתעניינת באיכות החיים של האזרחים, ככל שהמצוקה ההומניטרית גדולה יותר הם תלויים יותר בשלטון שיווצר, והוא צריך להפעיל פחות כוח כדי לשלוט.
הלחץ הפנימי בעניין החטופים ילך ויגבר בשבועות הקרובים, אני מזהה שהם מבינים שאסור להם להיות בשקט בזמן המלחמה. התמיכה בהם הולכת וגוברת. התחושה שלי שזה ילך ויגבר. למי שרוצה ניתוח אחר לחלוטין של מה יהיה בעזה ביום שאחרי, מוזמן לקרוא את השרשור של מיכאל מילשטיין
הדילמה הכי גדולה בעניין החטופים היא שככל שחולף הזמן הסוגיה נהיית הרבה יותר מסובכת ומפחיתה את הסיכוי שהם יחזרו, אבל מצד שני קשה לראות הסכם שלא מסיים את המלחמה, כי זה סותר את האינטרס של חמאס. לדעתי, גם משפחות החטופים מבינות את זה, והלחץ בישראל בעניין ילך ויגבר.
הדילמה השלישית, היא איך נערכים להחזרת תושבי עוטף עזה והצפון
גם אם נניח שהצלחנו להשמיד את חמאס, בעזה יישארו 2 מיליון פלסטינים ואם ישראל לא תשלוט בטחונית בעזה יווצר איום מחודש מהרצועה, פשוט כי אי אפשר אחרת. גם אם ישראל תשלוט בטחונית יהיה איום בעזה. גם בצפון יש סיכוי סביר שישראל לא תסיר את האיום של חזבאללה, בין אם לא תיפתח מלחמה מול הארגון ובין אם תהיה מלחמה. לכבוש את לבנון זה יותר מסובך. בכלל, מאז הקמתה, ישראל הבינה שאין בכוחה להסיר את כל האיומים הבטחוניים מהגבולות שלה, בהתחלה זה היה מול צבאות ערב, וב-20 השנה האחרונות זה מול ארגונים תת מדינתיים. מאז 2011 אין איום צבאי על ישראל. גם את האיום האיראני לא ניתן להסיר בדרך צבאית, ובכלל צבא לא פותר בעיות לאורך ההיסטוריה כמעט אף פעם.
ההיערכות הלאומית להחזרת הבטחון והאמונה של אזרחי עוטף עזה ותושבי הצפון במדינת ישראל הוא אתגר ראשון במעלה, והוא אתגר ליום שאחרי המלחמה, ליום שצריך לנסות לחזור לשגרה, כי בלי חזרה לשגרה, ישראל לא תוכל להמשיך לשגשג ולפרוח.
3 דילמות אסטרטגיות בקומה המדינית: מה קבוע הזמן שיש למלחמה, כיצד מתמודדים עם בעית החטופים וכיצד נערכים להחזרת תושבי עוטף עזה והצפון לבתיהם. אלה השאלות הגדולות של ישראל בעיני. שלושת הסוגיות האלה יכולות להצית את אש המחלוקת הפנימית שדעכה קצת ב-7.10 כיוון שהן עוסקות בשאלה על מה המלחמה הזאת.
נדמה שאתה מסתכל על היעד הצבאי והמדיני כהכרעת החמאס.
לדעתי זוהי המטרה המשנית, המטרה הראשונה היא נקמה על כל המשתמע מכך. זו אינה גחמה ילדותית אלא מסר לעמי האזור.
שהמחיר במתקפה על ישראל הוא ביצוע הרס וטבח בקנה מידה כה גדול באויב כדי לגרום לו לחשוב פעמיים ואף שלוש לפני כן.
הקוספציה שאנחנו רחומים פעלה לרעתנו בשנים האחרונות. על כן החרבת עזה על יושביה מעבירה מסר חד משמעי לאויבים היושבים בלבנון.
זה עבד לא למשפחת המלוכה הירדנית.
נקמה זאת אסטרטגיה שנכשלה לאורך כל ההיסטוריה
למשפחות החטופים: בבקשה לזכור שממשלת ישראל היא לא האויב אלא חמאס הוא האויב. נהלו את פעולות המחאה נגד חמאס ובזירה הבינלאומית, באו"ם, בארצות רלבנטיות. לא נגד ממשלת ישראל.
מי שאחראית להחזרת החטופים זאת ממשלת ישראל
מה דעתך על אסטרטגיית התשה בעזה. נמשיך לשלוט בצפון הרצועה ונטהר אותה לאט לאט במקביל נפציץ מידי פעם בדרום ניתן לעניין העזתי להיעלם מהתודעה העולמית ומקביל נפעיל מהלכים מדיניים עם מדינות שונות בעולם על מנת שיקלטו פליטים מעזה? זה יקח כמה שנים שבהם נתיש את העזתים וזה ידרבן אותם להגר מעזה.
להערכתי אם נמשיך לעבוד כמו עכשיו (ינואר 24) נוכל להחזיר מילואימניקים לשוק העבודה כך שהכלכלה תיפגע פחות והנושא העזתי בדיוק כמו האוקראיני כבר לא יהיה הדבר הכי חם בשיח הציבורי העולמי.
דרך אגב לא צריך לדבר על היום שאחרי כי היום שאחרי צריך להיות בתכנונים האסטרטגיים אבל לא חשוף למדינות השונות לעולם