חוק היסוד שלומדים לפני שלב הטיסות הראשוני בקורס טייס, הוא שצריך שלא חוזרים על טעויות פעמיים. לכן, בסוף כל טיסה צריך להגדיר 3 טעויות שעשית שיתוקנו בפעם הבאה.
איך זה קשור ללקחי מלחמת יום כיפור? זה לא, אבל חיפשתי התחלה טובה לפוסט שתמשוך את העין. טוב, האמת שזה כן קשור, אבל מהסיבה שזאת בדיוק הדרך הלא נכונה לדון בשאלות אסטרטגיות, וללמוד לקחים ממלחמות.
מלחמה בעזה – במחשבה תחילה
=======
כדאי להודות, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת מול חמאס שתביא לכיבוש הרצועה ושליטה של צה"ל עליה למשך שנים. זה יביא לצהלות שמחה בטהראן שיישמעו עד ירושלים. במקום להתרברב לשווא, עדיף שממשלת ישראל תעסוק בדיונים אסטרטגיים על בחירת חלופה רעה מתוך אלו שניתן, ולא על חלופה נוראה מאלו שעל העץ.
מערכת היחסים החמה עם חמאס מנפקת הבטחות שאנחנו נקבע את פתיחת העימות ומנגד נהי על כך שחמאס הוא שמכתיב את האירועים. אבל האם זה באמת חשוב?
לסיכום, הסוגיה העיקרית היא היעדר דיון על חלופות מדיניות. אפילו בתוך ממשלת נתניהו ניסה ישראל כ"ץ להציע הצעות כלשהן אבל דיון אמיתי בנושא לא התקיים.
'צוק איתן' לא היה הצלחה או כשלון, המדיניות של ישראל היתה קפאון מוחלט. 10 שנים מספיקות כדי להתרשם מזה.
מילים רבות נכתבו על השאלה האם בגין ידע או לא ידע, איני מתכוון לדבר על כך, אני טוען שבגין רצה – בגין חתר למלחמה בלבנון, רצה אותה, הוביל את ההכנות אליה והכשיר את הממשלה לתמוך ביציאה למלחמה.
4 סיבות מרכזיות לדעתי הם הסיבה לכך שהאסטרטגיה הצבאית של ישראל היא "הפצץ וקווה לסיום" –
היעדר שאיפות טריטוריאליות; עלות/תועלת פוליטית; עלות/תועלת צבאית; עוצמתו של חיל האוויר.
במלחמות ישראל בעזה, ישראל הפציצה מהאוויר וירתה מהקרקע כמות עצומה של חימוש, עם הישגים מבצעיים דלים, ובכל פעם רק חיכתה שייגמר. כל פעם זה נגמר בורסיה קצת אחרת
ראשית שנות ה-2000 עד מלחמת לבנון השניה התאפיינו בכך שמהפכת החמ"מ הושלמה ויושמה ע"י ארה"ב במלחמה לשחרור עיראק, לשדה הקרב החדש של צה"ל היא לא התאימה. במקביל האינתיפאדה השניה ומשבר כלכלי שהובילו לקיצוצים בתקציב הביאו לכך שבמלחמת לבנון השניה צה"ל רק רצה להפציץ עד הפסקת האש. זה היה ארוך מהמצופה וחזבאללה כבר לא היה זה שפוגע רק בישובי הצפון בזמן שישראל ממשיכה כרגיל.
שנות ה-90 היו השלב השני של התפתחות אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום". היה זה העשור הראשון ללא מלחמות של ישראל.
שני מבצעים קטנים מול חזבאללה ביטאו תפיסה חדשה של מבצעי תגמול: הפצצות מהאוויר עד להגעתה של הפסקת אש סבירה, מלוות ברתיעה וחוסר תוחלת בהפעלת כוח יבשתי.
התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'
סדרת פוסטים על הסיבות בגללן בישראל יש הימנעות מהפעלת צבא היבשה, והאסטרטגיה הצבאית שלה בעימותים הצבאיים ב-25 השנים האחרונות היא הפצצה של חיל האוויר בפתיחת המבצעים, והמתנה לסיום.
