בטח ראיתם את הכותרת וחשבתם שאולי אני מתכוון לדבר על רצועת הבטחון בלבנון (בהנחה שזה לא ייגמר בבירות), אבל כתבתי על זה לפני חודשיים , ולכן אין בכוונתי לכתוב על זה שוב.
המטרה של הפוסט הזה היא לנתח את הנחות הבסיס שעמדו בפני ישראל כאשר יצאה למלחמת הברירה ׳שאגת הארי׳, ולטעון שחשבנו שזה יהיה מוצלח כמו ׳עם כלביא׳ ו׳חיצי הצפון׳, ולא שאלנו את עצמנו מה יהיה שונה בהנחות שעומדות מאחורי המלחמה, ומה המשמעויות של השינויים האלה. מטבע הדברים, זה ניתוח ספקולטיבי, ולא על השתתפותי בדיונים בעניין. אני לא יודע האם הם התקיימו, ויש לי ספק גדול בזה. כל שיש לי זה ניסיון רב בניתוח מסוג זה, כולל בהכנת הערכת המצב של עליונות אווירית בין שתי המלחמות. הניתוח כאן הוא גם לא חוכמת בדיעבד.
נתחיל במלחמה מול חזבאללה ('חיצי הצפון') – ישראל התגלגלה אל ההסלמה בספטמבר בלי תכנית אסטרטגית כלל. עד כמה הכל היה אקראי אפשר להבין מהפרק של יואב גלנט אצל נדב פרי. אחרי האסון במג׳דל שמס, שהוביל לכך שישראל העלתה מדרגה בפעולות, האירועים היו אקראיים. ההחלטה להפעיל את מבצע הביפרים נבעה מהחשש לכך שייחשף וגם אז לא היתה תכנית ברורה, אבל רצף ההזדמנויות הוביל את פעולותיה של ישראל. המבצע המתוכנן היה להשמיד ככל הניתן את מערך הרקטות והטילים על בסיס המטרות שנאספו לפני המלחמה ובזמן המלחמה המוגבלת מ-7/10. אחרי מספר יממות וחיסול כמעט כל הנהגת חזבאללה, ישראל ניצלה את ההזדמנות המבצעית שנוצרה – חיסלה מפקדים ופגעה ביכולות צבאיות שיוריות, עד הפסקת האש שהוסכמה בסוף נובמבר.
לא הכרתי את מבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, ולא הערכתי שסביר שישראל תצליח להוציא את חזבאללה משיווי משקל בצורה כזאת. הערכתי בחסר את הישגי יכולות האש והיכולות המיוחדות של מדינת ישראל.
אחרי שאמרתי את זה, מה שעמד מאחורי המלחמה בצפון היה מבוי סתום לא אפשרי מבחינה אסטרטגית עבור ישראל, ורצף אירועים לא מתוכנן שהוביל להוצאת חזבאללה משיווי משקל. סיום המלחמה התאפשר בעיקר בגלל היכולת להסתפק בהוצאת חזבאללה ממעגל המלחמה ולא להשמיד או להכריע אותו. ככל שהצלחתי לקרוא ולהבין לא היתה לישראל תכנית מה היא רוצה להשיג, מלבד לחבוט בחזבאללה חזק ככל יכולתה (שזה כמובן ראוי).
נעבור ל׳עם כלביא׳ – עם כלביא היה הצלחה מבצעית. איראן לא היתה מוכנה למתקפת הפתע, וחיל האוויר (והמוסד) הצליח להוציא אותה משיווי משקל. בפרק זמן קצר השגנו חופש פעולה אווירי, ותקפנו בשמי טהראן, מה שאפשר לשכנע את טראמפ לרכוב על ההצלחה ולתקוף את מתקני הגרעין שישראל לא היתה יכולה לתקוף. הצידוק למלחמת המנע היה שאיראן בדרך לפצצה, ומבחינה זו, היכולת לפגוע במדעני גרעין ובאתרי הגרעין של איראן אפשר להציג הישגים בפועל של המלחמה. הציבור בישראל השתכנע שמדובר במלחמת אין ברירה, והתמיכה היתה רחבה. אבל, זה לא אומר שהיתה תכנית מבוססת על הנחות עבודה מה רוצים להשיג מלבד הפעולה הישירה של צה"ל. לא היתה המשכיות במו״מ להשגת הסכם. טראמפ לא מינף את הפעולה להישג בשדה המדיני וגם לא היה תכנון מוקדם איך לסיים את המלחמה. בהחלט ייתכן שבזמן אמת נתניהו תיאם עם טראמפ, שיכפה עלינו את הסיום שכפה, אבל אין לזה עדות חזקה עד עכשיו (למען הסר ספק אני רואה את זה לזכותו של נתניהו). העובדה שישראל תקפה לבדה, עד תקיפת אתרי הגרעין ע״י ארה״ב, והאופן שבו נוהלה המערכה, אפשר לאיראנים להניח שהמלחמה לא מאיימת על שרידות המשטר, ולכן הם לא תקפו את מדינות המפרץ ולא חסמו את מיצר הורמוז.
שתי ההצלחות המבצעיות נגד חזבאללה ואיראן הן בראייתי שני המבצעים המרשימים, המורכבים והמוצלחים בהיסטוריה של מלחמות של הפעלת כוח אווירי בשילוב עם אמצעים מיוחדים. אני כמובן לא אובייקטיבי.
שתי המלחמות האלה הסתיימו בהפסקות אש שהקפיאו את המצב, אבל לא פתרו את הבעיה (דעתי על כך שלא לכל הבעיות יש פתרון נכתבה פעמים רבות). בצפון, זה היה הסכם בתיווך ארה״ב וכלל מנגנון אמריקאי לבירור הפרות, מה שישראל ניצלה להרחיב את חופש הפעולה ולפגוע בחזבאללה עד שאגת הארי. מול איראן זאת לכאורה היתה כפייה של טראמפ ששני הצדדים קיבלו.
הנחת העבודה הכי משמעותית שהשתנתה היא שהפעם מטרת המלחמה היתה ״הכרעה״ (מילה שאני לא אוהב ואני עושה בה שימוש רק כסיסמא). מטרת המלחמה מול איראן היתה להחליף את המשטר, וכאשר חזבאללה ירה היה מי שחשב שעכשיו נוכל ״לחסל״ אותו (חזבאללה נקלע למארב אסטרטגי). יותר מכך, לא היה אמור להיות ספק שהאיראנים יתפסו את זה ככה, גם ללא החיסול של חמינאי. החיסול שלו היה בפתיחת המלחמה, שכמובן היה ידוע לנו ולאמריקאים, חייב להבין את זה.
כולם מתמקדים בסוגיה של חסימת מצרי הורמוז ותקיפת מדינות המפרץ, כשגיאה אסטרטגית שלא נלקחה בחשבון. זה נכון אבל זה משקף בעיה יותר חמורה, זה משקף זלזול באיראנים, שהוביל להערכה שהמשטר יקרוס במהירות ולכן אפשר להבין מדוע הסוגיה הוזנחה. מה שלא נלקח בחשבון זה שאחרי ׳עם כלביא׳ האיראנים יפיקו לקחים מהקריסה התפקודית ויוודאו שהיא לא תקרה שנית, וימצאו דרכים להבטיח שהמשטר ימשיך לתפקד ולקבל החלטות. את זה ראינו מהרגע הראשון, ולמרות שברור שהיו קשיים להסכים על מבנה קבלת ההחלטות, האיראנים המשיכו לתפקד והוציאו לפועל את התכנית שלהם. לא רק שהם הוציאו אותה לפועל, לאורך כל המלחמה היה ברור שאסטרטגיה הם מנהלים את המלחמה – למשל, כאשר ישראל תקפה מתקן אנרגיה, הם תקפו מיד את המתקן של קטאר, מה שהביא את טראמפ להצהיר שישראל לא תעשה את זה שוב. כל אלה הוכחות לכך שמערכת קבלת ההחלטות באיראן תפקדה כראוי. כאמור, אני חושב שהיה צריך להניח שהאיראנים יפיקו לקחים, ואז אולי משאלת הלב שהם יקרסו במהירות היתה מקבלת התייחסות רצינית יותר.
׳עם כלביא׳ הסתיים בהכרזה של טראמפ. אני לא יודע לומר האם בישראל נעשתה חשיבה על הסיום ואם למישהו היתה הערכה שזה מה שיקרה. אני חשבתי שנכון לסיים חד צדדית, אבל טראמפ עזר לנו. לא יפתיע אותי אם נתניהו ביקש את זה מטראמפ, אחרי תקיפת אתרי הגרעין ע״י ארה״ב, ואני את זה מתוך הערכה ולא ביקורת. אבל לפני ׳שאגת הארי׳ היתה חובה להבין שהשאלה איך זה ייגמר מורכבת הרבה יותר, כיוון שזה היה מבצע משותף לארה״ב וישראל – וכשזה המצב טראמפ לא יכול להיות המתווך כי הוא מעורב בזה בעצמו. מישהו חיצוני יהיה צריך לתווך בין הצדדים וכפי שגילינו זאת בעיקר היה פקיסטן, ובהמשך גם מדינות במפרץ, קטאר כמובן ביניהן. כמובן שזה חוזר לשאלה, האם קיווינו שהמשטר יפול, ואז לא צריך יהיה לתווך, למרות שגם אז צריך לדעת מול מי מסכמים על סיום המלחמה, בהנחה שלא מתכוונים לכבוש את איראן (אבל זה כבר למתקדמים, אז אדלג על זה).
המשמעות הנובעת מחשיבה על איך המלחמה הנוכחית עם איראן אמורה להסתיים היתה מביאה את ישראל להיערך החל מפתיחת המלחמה, לצוות יעודי שישמור על קשר עם טראמפ וארה״ב לגבי המו״מ. יכול להיות שזה לא קרה בגלל שאז היו מתעוררות ספקות לגבי ההצלחה המהירה של המלחמה, וסימן שאלה האם לפתוח בה, אבל יותר נראה לי שזה גם וגם – גם ישראל לא תכננה את זה ונערכה לזה, הרי גם אם לא בפתיחה אפשר היה אחרי שבועיים להבין לשם זה הולך. וגם לא רצינו חלילה לגרום לטראמפ לספקות באשר לכדאיות המלחמה.
התוצאה היתה שהמו״מ בין ארה״ב לטהראן דרך פקיסטן הפך את ישראל לשחקן צד שולי במו״מ, למרות שזאת מלחמת קואליציה שבה ישראל היתה יותר ממחצית התקיפות באיראן.
התוצאה היותר חמורה של היעדר התכנון האסטרטגי לסיום המלחמה, היתה חיבור הזירה הלבנונית לסוגיה האיראנית. המלחמה שאליה רצנו בשמחה בלבנון. בלי קשר לכך שחזבאללה ירה ראשון. ישראל ששה אלי מלחמה, והיתה משוכנעת שכמו איראן גם חזבאללה הוא ארגון מפורק ובקלות נקרע לו את הצורה. יממה אחרי שהוכרזה הפסקת אש עם איראן, ישראל יצאה לתקיפה של עשרות מטרות (מישהו באמת יכול לטעון שזאת היתה תקיפה ״אסטרטגית״ בחלוף חודשיים?), שכללה גם נזק אגבי בעייתי. סביר שהאיראנים היו מנסים לחבר בין הזירות, כחלק מהמהלך האסטרטגי למנף את הישגי המלחמה בראייתם בכל מקרה, אבל ישראל הרימה להם להנחתה, ועכשיו צריכה לעבוד קשה כדי לנסות לנתק את הזירות, והיא לא תלויה בעצמה אלא במחיר שטראמפ יהיה מוכן לשלם על זה במו״מ. זה לא אומר שזה לא אפשרי, אני לא יודע לנבא מה יקרה בעתיד, ואפילו לא להעריך את הסיכוי, אני טוען שזאת מלכודת שהכנסנו את עצמנו, בגלל שלא חשבנו מה שונה בין שני הסיבובים.
המושבעים עדיין לא חזרו בשתי החזיתות – איראן ולבנון. קיימת אפשרות שהמציאות האסטרטגית תשתנה לטובה, וישראל תצא כשמצבה האסטרטגי השתפר, בשונה ממה שנראה עכשיו. הלואי שזה יקרה, בלי ציניות בכלל. בהחלט יתכן שלמרות כשלים חמורים בתכנון האסטרטגי של המלחמות, התוצאה תהיה חיובית, וגם להיפך, לפעמים למרות תהליך ראוי, יהיו יותר מדי דברים שלא ניתן היה לחזות. לדעתי, זה לא המצב במקרה הזה.
