אשליות אסטרטגיות

כאשר מסיימים מלחמה בהסכם, המשמעות היא שלא משיגים את כל המטרות שהוצבו, כי צריך להתפשר. אמנם אפשר לקוות שזה יהיה הסכם ״כניעה״ איראנית, אבל חייבים להניח שהאפשרות הסבירה יותר היא שגם טראמפ יצטרך להתפשר, גם את זה למדנו מההיסטוריה, ואפילו יותר מפעם אחת. לכן, מומלץ לא להיות מופתעים אם הסכם סיום המלחמה לא יכלול את הטילים הבליסטיים והפרוקסיס, אין שום מדינה שתוותר על זכותה להגן על עצמה בהסכם. גם אם טראמפ חשב שזה יהיה קצר וקל כמו בוונצואלה, אנחנו היינו חייבים להניח שלא בטוח שזה מה שיקרה, כי לאלה עם בעיות זכרון לטווח קצר, אני מזכיר שטראמפ הגיע להפסקת אש עם החות׳ים, שבמסגרתה הם יכולים להמשיך לירות עלינו חופשי, אבל העיקר שהם הפסיקו לירות על ספינות אמריקאיות שעליהן לא ירו לפני שהוא יצא למלחמה. (אם זה מזכיר לכם את מצר הורמוז, זה על דעתכם בלבד).

הסיבה שאני מציין את זה היא כי אם מתכננים מלחמה רק על בסיס האמונה הלא מבוססת שיש סיכוי להפיל את המשטר, למרות שזה קמפיין אווירי, לא חושבים על כל הדברים האלה ועסוקים רק בחיפוש מטרות שאותן צריך להפציץ. ככה אפשר גם להשלות את עצמך שזה יקח 3 ימים, שבוע או שבועיים, הרי אין שום מדד אמיתי שמאפשר לדעת מתי זה יקרה, עוד לא היתה פעם אחת כזאת בהיסטוריה. מטרות לתקיפה תמיד יהיו, בטח במדינה עצומה כמו איראן, אם שמים אנשים שמחפשים איזה מטרות צריך לתקוף הם יבואו עם רשימה – מקסימום נוסיף כמה חיסולים, כי האויבים לא נגמרים, הם רק מתחלפים. כל יום אפשר להתבשם במטרות שנתקוף מחר, הם נראות כל כך איכותיות ואטרקטיביות.

השבוע קיבלנו דוגמא נוספת לכך שאסטרטגיה לא יכולה להיות משאלת לב – טראמפ הכריז על מבצע לשחרור מצר הורמוז. כהרף עין פרצה התלהבות על התרגיל הגאוני שהוא עשה, ועכשיו הוא לוקח מהאיראנים את הנכס היחיד שלהם, ואם לא האיראנים יתנו לו מתנה והוא יוכל לחזור למלחמה, ועכשיו זה ישיג את מה שלא הסברנו לעצמנו למה זה לא הושג קודם. והנה לא חלפו יומיים וטראמפ התקפל, כי הוא רוצה עסקה, ולמרות שאיראן תקפו את איחוד האמירויות, טראמפ סובב את הראש ואמר ״זה דרדעל׳ה״.

לאור השירות שלי איני עוסק בשאלה האם התכנית המבצעית מול איראן היתה תכנית טובה או לא, ברור שהיו הרבה הצלחות מבצעיות. זאת לא ביקורת על תקיפה זאת או אחרת, וגם אין לי התנגדות לחיסול של אויבים, העניין הוא שהפכנו את התקיפות והחיסולים לחזות הכל. ההפצצות מכסות על היעדר חשיבה אסטרטגית.

נעבור ללבנון, בהסתמך על דבריהם של בכירי צה״ל, ישראל הניחה שחזבאללה יפעל כנגדנו בסיבוב הנוכחי עם איראן. אם מקבלים את טענתי, שהיתה חובה להניח שהמלחמה עשויה להסתיים בהסכם ולא בכניעה איראנית, אי אפשר היה להתעלם מכך שעשוי להיות קשר בין הסכם לסיום המלחמה באיראן ללבנון. אז נכון חזבאללה נתן לנו לגיטימציה לפעול נגדו, אבל זאת לגיטימציה שלא היינו צריכים כי במשך 15 חודשים תקפנו בלבנון בלי סוף). אנחנו ראינו בזה הזדמנות ״להתפוצץ״ על חזבאללה ולהראות להם מה זה, פעם אחת ולתמיד, הפעם נחסל את הבעיה סופית, כי הרי איך יכול להיות שאחרי שאמרנו שחזבאללה גמור כי עובדה שכפינו עליו הפסקת אש, הוא מעז לירות עלינו, וגם זה יהיה ממש דרדל׳ה, הרי כבר פירקנו לו את הצורה, למה שלא נעשה את זה שוב (גילוי נאות, כותב פוסט זה שלא הכיר את מבצע הביפרים, לא העריך שחזבאללה יקרוס במלחמה מול ישראל).

זאת כמובן היתה משאלת לב, גם צבאית וגם אסטרטגית, ועליה כתבתי בשבוע שעבר בהקשר של חזית לבנון והתועלת השלילית בעיני של רצועת הבטחון. הפעם אני רוצה להאיר עם הזרקור על כך שאנחנו גם תרמנו לחיבור בין לבנון למלחמה באיראן, חיבור שהענקנו לאיראנים במתנה, ועכשיו אנחנו מתבכיינים על טראמפ. היתה לנו הזדמנות לנסות להיות מאופקים יחסית לצייר את חזבאללה כמי שפועל במנוגד לאינטרס הלבנוני, ולקדם עוד יותר את התהליכים הפנימיים שיש בלבנון. אבל בשביל זה צריך קצת עדינות, ולא Brute Force, ואחרי ה-7/10 ושנתיים וחצי של מלחמה אנחנו כבר לא מסוגלים לקיים שיחה כזאת.

לא זאת ועוד, רגע אחרי שהוכרזה הפסקת אש בין ארה״ב לאיראן, יצאנו למבצע תקיפה מיוחד, שבו הרגנו עשרות מחבלי חזבאללה וכנראה גם עשרות אזרחים לבנוניים. איני רוצה לטעון שהתקיפה לא הביאה תועלת מבצעית, כל חיסול מביא כזה, אבל ככה לא מקיימים דיון על בטחון לאומי. הרמטכ״ל הצהיר שנמשיך בלי הפסקה, שר הבטחון התרברב כהרגלו, אבל היקף התקיפה החריג, והיקף הנפגעים החריג הביא לכך שהאיראנים התעקשו במו״מ מול ארה״ב, ולמרות הכחשות ראשוניות, כעבור שבוע טראמפ כפה עלינו הפסקת אש מאוד לא נוחה בלבנון, והנה התוצאה האסטרטגית היתה שהזירות חוברו להן יחדיו, סופי סופי עם הקובץ. גם זאת החלטה שניתן היה לקבל, רק שאני מנחש שהיא לא התקבלה, עובדה שהתגאו כאן שטראמפ הודיע שהפסקת האש עם איראן לא כוללת את לבנון. איזה מזל שכתבתי בזמן אמת שזאת תהיה התוצאה של התקיפה, כדי שלא ניתן יהיה לומר שזאת חוכמת בדיעבד.

אם לא חושבים על איך המלחמה צפויה להסתיים, לא ניתן להבין מתי נכון לחתור לסיום שלה, על מנת למקסם את ההישגים ולהקטין את המחירים. במקום זה בכל רגע נתון יש תחושת החמצה שעוד לא השגנו את מה שרצינו, ובעיקר את מה שהבטחנו, ולכן כדאי להמשיך עוד ועוד. אם תשאלו את ישראל הפסקת האש באיראן הגיעה מוקדם מדי, אם רק היו לנו עוד כמה ימים לתקוף האיראנים בטוח היו מתגמשים במו״מ יותר. זאת הסיבה שאנחנו רואים עכשיו בישראל את מי שסבור שכדאי לחזור למלחמה לעוד סיבוב קטן של כמה ימים, הרי לא השלמנו את כל המטרות שיכולנו לתקוף, ואולי הפעם משאלת הלב תתגשם והאיראנים ייכנעו. חשוב לי לציין שזה לא קשור לעיסוקי במילואים (אני מנסה להקפיד), יכול להיות שלא תהיה ברירה לחזור למלחמה, ובהחלט מותר להחזיק בדיעה הפוכה לדעתי (אפילו רצוי, אני לרוב טועה) שזה נכון, אבל אם עושים את זה חייבים לנתח מה זה אמור להועיל ומה הסיכוי לזה, איך זה יסתיים, מה המחירים ומה יכול להתפתח שהוא פחות רצוי. אבל, הטענה שאם עוד לא השגנו את היעדים, אז כדאי להמשיך להילחם עבורם, היא לא טענה אסטרטגית, היא טענה רגשית.

אמנם, החזית בעזה לא קשורה לסבב האחרון עם איראן, אבל למעשה היא כן קשורה, כי הכל בתוך אותה מלחמה ארוכה ולא נגמרת. אותו דפוס פעולה היה גם לאורך כל המלחמה עם חמאס. בישראל היה מי שהאמין שנוכל להגלות מעזה את רוב הפלסטינים, שיש כזה דבר להשמיד את חמאס, ואם רק נפזר אבקת (או כובע) נצחון מוחלט, אז יגיע איזה נס או משיח, והחלומות אכן יתגשמו. לאורך כל המלחמה סירבנו להכיר במציאות ובמגבלות הכוח, אחרי כל חיסול אמרנו לעצמנו שהיה שווה להמשיך להילחם בשביל זה, ושהנה זה יפרק את חמאס באמת. מה לא עשינו? לא שאלנו את עצמנו מה אנחנו כן מוכנים שיהיה ולאן רוצים להגיע. ואם לא חשוב לאן מגיעים, לא משנה באיזה דרך הולכים.

אז נכון, ישראל כבשה כחצי משטח הרצועה (קצת יותר), והרסנו כמעט כל בית אפשרי בחלק הזה, הפכנו את צה״ל לצבא ההריסות בע״מ. יכול להיות אפילו שזה קידם אותנו אסטרטגית, אני אמנם מטיל בזה ספק, כי בעיני השטח הזה הוא לא קלף אסטרטגי, אבל בהחלט יכול להיות. אבל למעשה הבעיה האסטרטגית בעזה לא נפתרה, בעצם ברור שהבעיה לא נפתרה כי בעיות לא נפתרות בכוח צבאי. הבעיה היא שאין לנו מושג מה אנחנו רוצים שכן יהיה. ארה״ב כפתה עלינו הפסקת אש וכוח שלום מוזר, ואנחנו למעשה מייחלים שהוא ייכשל, כי זה מה שרובנו סבורים שיקרה, וגם כי יש איזה כמיהה לחזור למלחמה עם חמאס כדי הפעם לסיים באמת את העבודה. מה זה לסיים את העבודה? לכבוש את רצועת עזה ולהיות אחראים לשני מיליון פלסטינים. המחיר של זה לא השתנה, הוא עצום – רק צריך לדמיין מה ההשלכות של ממשל צבאי בעזה במצב הנוכחי – תזכרו שאנחנו מימנו את פרויקט הסיוע ההומניטרי שנכשל, שהממשלה הבטיחה לנו שיהיה שובר שיוויון.

עדיין לא ברור איך המלחמה תסתיים, ויכול להיות שכל החזיתות יסתיימו בנצחון מוחלט. אבל, היעדר תכנון אסטרטגי (וזה קשור גם לצה״ל, לא הכל באשמת הואקום המדיני), מוביל למבוי סתום פעם אחר פעם. לפעמים מצליחים לפרוץ אותו בעוד כוח, צרי פילדלפי הוא סלע קיומנו, אבל ברוב המקרים התוצאה היא מבוכה, וגירוד בראש מה עושים עכשיו. האחיזה של ישראל בשטחים בסוריה, לבנון ועזה, היא מעל לכוחותיו של צה״ל וכוחותיה של מדינת ישראל. רק שאנחנו לא מוכנים להודות בזה, עד שנתנגש בקיר המציאות.