המון זמן לא כתבתי בבלוג, ורגע לפני הבחירות חשבתי שאין טעם לעשות ניתוח שנוגע בפוליטיקה או דעתי על המלחמה, כי המצב הריגשי לא יאפשר קריאה מאוזנת (ואולי גם כתיבה מאוזנת). לפתע הבנתי שלמעשה יש קונצנזוס די רחב במערכת הפוליטית ובציבור הישראלי – שמצב המלחמה צריך להימשך. אז אפשר לדבר על זה, מבלי שזה ייתפס נגד ביבי או בעד איזנקוט או כל מישהו אחר. היחיד שאני רואה שכותב על הצורך לסיים את המלחמה הוא עפר שלח, ואני כאמור סבור שזה כורח חיוני לטובת השיקום והצמיחה העתידית של מדינת ישראל. לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט שקראתי לו פרדוקס הבטחון של המלחמה – ובו טענתי ש: כל עוד המלחמה תימשך תחושות חוסר הבטחון של האזרחים ימשיכו להיות ברמה גבוהה של "איום קיומי", מה שיקשה להביא את המלחמה לסיום. בחלוף שנתיים וחצי אני חושב שזה היה ניתוח ראוי – לראיה בסקר המכון למחקרי בטחון לאומי INSS (שאני אעשה שימוש בנתונים הסקרים שלהם בפוסט הזה), 59% סבורים שה-7/10 יכול לחזור על עצמו מעזה, לעומת 51% בשנה שעברה. בכל אחת מהזירות העיקריות – איראן, עזה, לבנון ויו"ש, הציבור הישראלי מוטרד יותר או באותה מידה לאורך ממה שהיה לפני שנה.
לפני כמה ימים פרסם תמיר היימן מאמר על תפיסת הבטחון החדשה של ישראל כפי שמשתקפת מהמדיניות והמעשים שלנו בפועל. אחד העקרונות החדשים שהיימן כותב במאמר הוא "מלחמה כמצב יסוד: המלחמה חיונית לביטחון הלאומי ואין לה תחליף בדמות מצב של שלום…". המטרה של המאמר היתה לשים בפנינו מראה, ממליץ בחום לקרוא אותו. אני סבור שלא נכון להסיק מסקנות על תפיסת בטחון כיוון שהיא צריכה לשקף עקרונות ארוכי טווח חוצי ממשלות ופוליטיקה, זה אפילו מסוכן לעשות את זה בלי תהליך רציני של חשיבה לאומית. לטעמי לפחות התפיסה שהיימן מעמיד בפנינו אינה בת קיימא, ישראל לא יכולה להתמיד בה לאורך שנים, בגלל מגבלות כוח אדם ומשאבים. אני מסכים עם היימן וסבור שההגדרה היא אחרת – המלחמה הפכה לכרונית.
תפיסת הבטחון שעיצב בן גוריון בשנות ה-50 הוכיחה את עצמה במבחן הזמן כיוון שישראל הצליחה להתפתח, לשגשג, להפוך למדינה מפותחת וחזקה (אין מסמך שמפרט את תפיסת הבטחון של בן גוריון אבל יש הסכמה די רחבה באשר להנחות היסוד ועקרונותיה). אחת מהנחות יסוד לפיתוח התפיסה היתה שישראל לא יכולה להכריע את הסכסוך הישראלי-ערבי בכוח צבאי, ולא מדובר על שדה הקרב הצבאי, אלא על כך שבמזרח התיכון יש עשרות מיליוני מוסלמים (היום יש כ-400 מיליון) ולכן לא ניתן לכפות שלום בכוח צבאי או להשמיד את כולם. השלום יגיע מכך שהערבים יבינו שלא ניתן להשמיד את ישראל, אבל בעיות בטחון יהיו לישראל תמיד, כי אנחנו נמצאים במרחב עוין ותמיד יקומו אויבים חדשים שירצו ברעתנו. לנוכח הנחה זו, עיצב בן גוריון את התפיסה שישראל צריכה בעזרת הרתעה לדחות ככל יכולתה את המלחמות, ולהכריע אותן במהירות כדי לחזור לתקופה של שקט לטובת צמיחה ושגשוג. לתפיסתי, הכוונה בהכרעה היתה הסרת האיום המיידי שיש על ישראל ולא הכרעה אסטרטגית כיוון שההנחה היא שאת זה לא ניתן לעשות בכוח צבאי (המונח הכרעה מתעתע ולא מוסכם עד היום).
"בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שוויון וזיקת־גומלין לטובת שני הצדדים."
דוד בן גוריון צבא ובטחון
"שבע מאות אלף הכריעו שלושים מיליון, והדבר קרה מפני שבשבע מאות אלף היה בתנאים הנתונים יותר כוח רצון מאשר בשלושים מיליון ערבים" – דוד בן גוריון. כתוצאה מכך שהסכסוך הוא כאן להישאר, ייכפו על ישראל מלחמות כיוון שהערבים יתקפו אותה בשלב מסויים גם אם היא תהיה עוצמתית ומרתיעה. לטובת לכידות האומה הקטנה (וגם בגלל חולשה מדינית מובנית) ישראל צריכה לצאת רק למלחמות 'אין ברירה'. עד המלחמה הנוכחית ישראל יצאה לשתי מלחמות ברירה – מלחמת סיני, שבה ביחד עם צרפת ואנגליה ישראל יזמה מלחמה להפלת משטר נאצר. הנסיבות למלחמה הן העסקה הצ'כית שגרמו לישראל להעריך שעוצמתה של מצרים תהיה כזאת שתסכן את יכולתה להתקיים. נאצר התחזק אחרי המלחמה, אבל גם מעמדה של ישראל בעיני ארה"ב התחזק, וזה למרות האיום בסנקציות של אייזנהאוור שהביא לנסיגה מסיני. המלחמה השניה היתה מלחמת שלום הגליל, ישראל יצאה למלחמה על מנת לסדר את המזרח התיכון ולהעלים את הבעיה הפלסטינית כתוצאה מחשש שארה"ב מתכוונת לנהל מו"מ עם אש"ף. אמנם את אש"ף הצלחנו לסלק מלבנון, אבל את המזרח התיכון לא סידרנו, ואת הבעיה הפלסטינית לא פתרנו.
המלחמה הנוכחית היא המלחמה הראשונה שבה ההנהגה ורבים מאזרחיה מציבים פתרונות צבאיים מוחלטים כיעדים רשמיים. השמדת חמאס, פירוק חזבאללה מנשקו, החלפת המשטר האיראני כמטרות המלחמה של ישראל משקפים ויכוח פוליטי בישראל האם יש פתרונות מוחלטים לבעיות הבטחון של ישראל באמצעות כוח צבאי או שישראל צריכה לקבל שיש מגבלות לכוח (ולתכנן בהתאם את המלחמה)
מלחמת שלום הגליל היתה מלחמת ברירה וישראל שקעה בעקבותיה בבוץ הלבנוני (בתודעה הישראלית אני חושב שהיא נתפסת כמלחמת הברירה הראשונה, מלחמת סיני חמקה מהמעמד הזה, אני מניח שהיה הרבה יותר קל לעצב תודעתית את המציאות בשנותיה הראשונות של המדינה). רק בחלוף שלוש שנים אפשר היה להסיג את צה"ל מרוב שטח לבנון אחרי שהוקמה ממשלת האחדות ותוך התנגדות שרי הממשלה שפתחה במלחמה. מדינת ישראל הגיעה לסף פשיטת רגל לנוכח הגדלת הצבא אחרי טראומת יום כיפור, מדיניות פופוליסטית של ממשלת בגין והמלחמה ומחיריה. צה"ל נקלע למשבר כוח אדם חריף ונאלץ להציע תכניות שירות מרחיקות לכת לרס"נים לוחמים בשנות ה-90 על מנת שיישארו בצה"ל (תכנית אופק הציעה 4 שנות חתימה בתמורה ללימודי תואר לבחירתו של המשרת בין שנתיים לארבע ורכב צמוד). תכנית הייצוב של ממשלת פרס ומודעי כשר אוצר, ביחד עם פירותיו של הסכם השלום עם מצרים אפשרו למדינת ישראל להשתקם ולעלות על פסים חדשים של צמיחה.
ההימנעות של מדינת ישראל ממלחמות יזומות החזיקה מעמד יותר מ-40 שנה, עד המלחמה הנוכחית. אמנם מלחמת לבנון השניה לא היתה מלחמת אין ברירה, אבל ישראל לא באמת הבינה שהיא יוצאת למלחמה (ההגדרה מלחמה נוספה רק אחרי שהסתיימה), היא התגלגלה לזה מתוך הרצון להגיב בחומרה על הפיגוע בגבול וחטיפת חיילי צה"ל. גם ב-7/10 זאת לא היתה מלחמת ברירה, נכפתה על ישראל מלחמה. נשים רגע את חמאס בצד, שאני סבור שמינואר 2024 זאת מלחמת ברירה. ישראל יכלה לסיים את המלחמה, הוויכוח האם נכון היה לעשות את זה או לא, הוא ויכוח פוליטי ראוי. נשים בצד גם את חזבאללה, שפתח במלחמה מוגבלת ב-9 באוקטובר, והמלחמה הסלימה בצורה לא מתוכננת עד הפסקת האש בנובמבר 24, ואח"כ שוב פתח באש במרץ 26. המלחמות מול איראן הן מלחמות ברירה. נשים בצד גם את 'עם כלביא' שנתפס כמלחמת אין ברירה למניעת התגרענות איראן, למרות שעד היום אין בידינו עדות רצינית שכך היה.
'שאגת הארי' בוודאי שהיה מלחמת ברירה, ישראל שוב בפעם השלישית למלחמה על מנת לסדר את המשטר במדינת אויב (מצרים ב-56, לבנון ב-82, איראן 26). נכון לעכשיו זה נכשל כמו בפעמיים הקודמות (תזכורת – ב-82 בשיר ג'מייל כן נבחר לנשיא, ונרצח בפיגוע בחלוף ימים). ב-1956 ישראל היתה בראשית דרכה, ב-1982 בגין הציג את זה כמבצע ל-48 שעות שמטרתו הרחקת המחבלים 40 ק"מ מהגבול והמחלוקת הפוליטית הגיעה רק כשהתברר שמטרות המלחמה הן אחרות. הפעם למרות שזה ברור שזאת מלחמת ברירה 80% תמכו במתקפה על איראן גם שבועיים לתוך המלחמה – 96% מתומכי הממשלה, ו-76% מהאופוזיציה – התכנסות "אחרי הדגל". לא פלא שכל הצמרת הפוליטית הביעה תמיכה ביציאה למלחמה. (בטרם היציאה למבצע בינואר 26, 62% ממצביעי הקואליציה תמכו ביציאה יזומה למלחמה, לעומת 37% ממצביעי האופוזיציה)
אחרי הפסקת האש של טראמפ עם האיראנים ב-8 באפריל, 63% מהציבור סברו שצריך להמשיך את המערכה על להפלת המשטר באיראן. במאמר מוסגר, גם אני רוצה בנפילתו של המשטר האיראני, רק שאני סבור שאין תכנית שיכולה להבטיח את זה, אבל אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה מה נכון לדעתי לעשות, אלא להצביע על כך שמצב המלחמה הפך להיות כרוני בישראל 2026. לא היה כמעט הבדל בין קואליציה לאופוזיציה בתפיסה האם נכון להמשיך את המלחמה עד הפלת המשטר האיראני (בעיקר בגלל ההבדל בין יהודים לערבים שהתמיכה לזה אצלם נמוכה) – כ-61% התנגדו להסכם הפסקת האש, כשזאת סוכמה, 59% ממצביעי האופוזיציה ו-71% ממצביעי הקואליציה.
נכון להיום יש פערים גדולים יותר משהיו בתמיכה ביציאה למלחמה יזומה נוספת מול איראן בין תומכי הקואליציה לאופוזיציה, 61% מול 27%, לדעתי בעיקר בגלל הבחירות, אבל עדיין תחושת האיום מאיראן מביאה ישראלים רבים לתמוך ביציאה למלחמה יזומה, למרות הספקנות הרבה באשר לתוצאה האסטרטגית שהיא צפויה להביא אחרי 2 מלחמות יזומות בשנה וחצי האחרונות.
הנכונות להמשיך במלחמה השתקפה גם בתפיסות לגבי המצב בצפון, בינואר 55% סברו שצריך לחזור למלחמה בצפון על מנת לאפשר בטחון לתושבי הצפון וזה למרות שבמשך 14 חודשים מהפסקת האש עם חזבאללה ישראל חיסלה כ-450 מאנשיו מבלי שהארגון ירה ירייה אחת לשטחנו. גם כאן ההבדלים בין קואליציה לאופוזיציה לא דרמטיים הגם שקיימים.
טוב, הגזמתי בכמות הנתונים של סקרי ה-INSS שהבאתי, ותודה לחברתי עידית שפרן גיטלמן על העזרה בזה, אני לא מנסה להחליף אותה במה שהיא עושה טוב מכולם, ניתוח יחסי צבא-חברה.
המטרה של הפוסט הזה היתה להראות שבחלוף שלוש שנים מצב של מלחמה הפך בעיני רבים מאזרחי ישראל לרצוי. אני סבור שזה נובע מכמה סיבות (זאת כמובן השערה שלא ביססתי בפוסט):
הראשונה, ה-7/10 היה כל כך טראומטי שיש לנו תגובה יתר לכל מה שנתפס כאיום. העובדה שהמלחמה נמשכת והידיעות היומיות על כך שצה"ל מחסל מחבלים זה הטריגר שמקפיץ אותנו לנכונות להמשיך במלחמה עד שלא יהיו יותר מחבלים. בזה אני כמובן מאושש את הטענה של עצמי בת שנתיים וחצי על פרדוקס הבטחון של המלחמה, ולכן לא אסתפק בזה כי אין רק הסבר יחיד לתופעות מורכבות.
השניה, התמיכה בהמשך מצב המלחמה הפכה להיות חלק מהמאבק כן/לא ביבי. המסגור של כל "כניעה" לכל הצעה לסיים את המלחמה מוקדם יותר עזרו לנרטיב הזה בשנים הקודמות, ועכשיו זה ממסגר את הוויכוח על מי נחוש יותר, ומונע את הוויכוח על מה רוצים להשיג באיזה מחיר.
השלישית, עוצמתו הפוליטית של הזרם המשיחי (סמוטריץ') שתפיסת עולמו היא שאנחנו בתקופה של נס, הגאולה של ארץ ישראל קרובה ומימוש תכנית ההכרעה היא בהישג יד.
לפני כמה חודשים התראיינתי לאקונומיסט לגבי הבחירות הצפויות והערכתי שמפלגות האופוזיציה לא ידברו על התכניות לסיים את המלחמה, אבל אם לא תהיה להם כזאת שניתן לממש במהירות המלחמה במהרה תהפוך לשלהם והם יתקשו להביא אותה לסיום כפי שהצליחה לעשות ממשלת האחדות ב-1985 בנסיגה מלבנון. היום אני מטיל ספק רב האם יש להן תכנית כזאת, לא מפאת חוסר יכולת תכנון, אלא כיוון שרובם לא סבורים שזה מה שישראל צריכה. לגבי השאלה האם המצב הזה בר קיימא, אני כידוע מטיל ספק רב ביכולתה של ישראל לעמוד בנטל הכלכלי העומס על הצבא והיכולת לאפשר חינוך איכותי שהוא הבסיס לצמיחה עתידית, אבל השאלה הזאת מחייבת דיון רציני וניתוח רציני, כזה שלא נעשה עד היום.
