בזמן הכתיבה של הפוסט הזה ראיתי ציוץ של חברי דניאל בכמט (ממליץ לעקוב אחריו בטוויטר), שהיה הראשון שראיתי שכתב על כך שהיו גם חסרונות לכך שישראל יצאה למלחמה במשותף עם ארה״ב. המטרה של הפוסט הזה היא לנסות לנתח את המשמעויות והסיבות לכך שישראל בחרה לצאת למלחמה בקואליציה משותפת עם ארה״ב, ולא האם זה היה טוב או רע, כדי להרחיב את זווית ההסתכלות על המלחמה.
פעמיים ישראל יצאה למלחמות שמטרתן עיצוב המשטר במדינה אחרת: בפעם הראשונה בקואליציה ביחד עם צרפת ובריטניה למלחמה שאחת ממטרותיה היו הפלת שלטון נאצר, שבדיוק הלאים את תעלת סואץ (אני יודע שלא כולם מסכימים שזאת היתה מטרת מלחמה). ישראל השיגה הישג צבאי מזהיר בשדה הקרב, כבשה את כל סיני בתוך ימים ספורים, אבל בריטניה וצרפת לא התייצבו למערכה כפי שתוכנן (למרות שצרפת הציבה מטוסים בישראל להגן על שמי המדינה). נאצר לא נפל ולמרות ההפסד מעמדו בעולם הערבי התחזק, ולפרק זמן קצר הוקם איחוד ביחד עם סוריה שהתפרק במהרה, עד מלחמת ששת הימים. גם מעמדה של ישראל נסק אחרי המלחמה, וזה למרות שאייזנהאואר כפה על ישראל נסיגה מלאה מסיני, בתמורה לערבות אמריקאית לחופש השיט במצרי טיראן. ערבות שלימים שלא נמצאה כאשר פרץ המשבר במאי 1967 לפני מלחמת ששת הימים. ההצלחה הצבאית של ישראל הביאה לפריצה במעמדה ולבטחון ביכולתה של המדינה הצעירה לשרוד.
בפעם השניה שישראל יצאה לעצב מדינה אחרת זה היה ב-1982 בלבנון. הניסיון הזה נכשל, ישראל התבוססה בבוץ הלבנוני, נקלעה למשבר כלכלי חריף (שראשיתו בעשור שנות ה-70 אחרי מלחמת יום הכיפורים), ולבסוף נסוגה מלבנון אחרי שבמקום איום פלסטיני התפתח וגדל בלבנון איום משמעותי בהרבה של חזבאללה. גירוש אש״ף מלבנון, שתכליתו היה לגדוע את השאיפות הפלסטיניות למדינה, התפוצץ כעבור חמש שנים מתוך השטחים עצמם באינתיפאדה הראשונה.
המלחמה הנוכחית שמטרתה עיצוב מחדש של משטר במדינה אחרת, היא הפעם השלישית שישראל יוצאת למלחמת מנע שזאת התכלית שלה, השניה שבה ישראל פועלת בקואליציה שגובשה לפני המלחמה, והראשונה שבה ישראל ממש נלחמת במשותף עם מדינה אחרת (בסיני לא נלחמנו עם הצרפתים והבריטים).
כאשר המטרה היא החלפת המשטר באיראן חייבים את ארה״ב כיוון שמלחמה להחלפת המשטר האיראני היא מחולל זעזועים לכלכלה העולמית ולמדינות המפרץ שהותקפו במלחמה הנוכחית, וישראל לא יכולה לקחת את זה על עצמה לבד. בשונה מ׳עם כלביא׳ שם גם האיראנים הבינו שהמטרה היא לפגוע ביכולות שלהם, ולכן בחרו שלא לתקוף את מדינות המפרץ, כשהולכים על השלטון, והמלחמה הזאת התחילה בחיסול של חמינאי, לאיראנים אין ברירה מלבד הפעלת נשק יום הדין כפי שעשו. מתקפה רחבה על מטרות אמריקאיות ועל מדינות האזור. זה מחייב יותר מאור ירוק אמריקאי לפעולה, זה מחייב גיוס של ארה״ב להוביל את המלחמה, כפי שאכן ישראל הצליחה לעשות. אני לא טוען שישראל היא זאת שגררה את ארה״ב למלחמה, אני חושב שטראמפ רצה במלחמה הזאת כי האמין שהמשטר באיראן ייפול בקלות. הטענה היא שאם יוצאים למלחמה על מנת להפיל את המשטר האיראני היינו חייבים לגייס את ארה״ב כשותפה למלחמה.
עיצוב משטר חדש באיראן – אני לא בקיא ביכולות המוסד באיראן, אבל עיצוב שלטון חדש במדינה כמו איראן זה משהו שלישראל אין ניסיון וכפי הנראה גם לא יכולת מספיקה לעשות לבד, בשונה מארה״ב שעשתה או ניסתה לעשות את זה פעמים רבות בעבר. כדאי לזכור שהניסיון האזורי של ארה״ב הוא שכל הניסיונות האלה הביאו לתוצאה אסטרטגית שלילית, בין אם מייד ובין אם בטווח ארוך. תיאור רחב של הניסיון האמריקאי פורסם ע״י פיליפ גורדון ב- Foreign Affairs – The False Promise of Regime Change.
מלחמה משותפת עם ארה״ב הביאה לכך שאיראן הפכה לבעיה של ארה״ב. כשנתניהו נבחר ב-2009, הוא בחר להפוך את הבעיה האיראנית לבעיה של ישראל ולא של העולם, כולל האיום לתקוף ולשלם את מחיר התקיפה. היו מי שטענו (כולל אני) שזאת טעות אסטרטגית של ישראל, כי הרי גם העולם מעדיף שאיראן לא תהיה גרעינית. הסכם הגרעין נועד לכך שאיראן לא תהפוך לבעיה עולמית. מה שנתניהו השיג מטראמפ זה שאיראן הפכה לבעיה של ארה״ב. לאורך כל שנות אובמה, נתניהו ניסה לגרום לכך שארה״ב תילחם באיראן עבור ישראל, ואובמה לא נפל בזה. אחרי ה-7/10 לנתניהו היה קל יותר לקחת את הסיכון של מלחמה ישראלית עם איראן (באמצע קרו עוד כמה דברים ששינו את המצב האסטרטגי, בעיקר הפגיעה בחזבאללה ונפילת אסד), ההצלחה של ישראל שכנעה את טראמפ לקפוץ על העגלה ב׳עם כלביא׳. טראמפ שראה כי טוב, לקח על עצמו את העניין, המחאות בינואר כמעט וגרמו לו לתקוף מיידית, גם ללא מוכנות מספקת, אבל אין ספק עכשיו שהבעיה האיראנית היא של טראמפ.
תקיפה בקואליציה עם ארה״ב מפצלת את יכולות ההגנה האיראניות ומקטינה את היכולת שלהם לרכז מאמץ בהגנה מול ישראל. אפשר לטעון שאנחנו לא זקוקים לזה, כי יש לנו יכולת מספקת להשיג חופש פעולה גם בלי פיצול ההגנה האיראנית, אני מעדיף להימנע מהדיון הזה, ולהישאר עם הטיעון הכללי.
תדמית של עוצמה והפגנת היכולת הישראלית – מלחמה בקואליציה עם ארה״ב שבה ישראל מפגינה את היכולות שלה (בהשגת עליונות אווירית, בחיסול בכירים ומפקדים ועוד), היא המחשה לעוצמה ולתדמית של ישראל כמעצמה אזורית. בסעיף החסרונות אטען שזה עלול לעלות לנו ביוקר, אבל עוד רגע.
לבסוף מלחמה ביחד עם ארה״ב בקואליציה מעניקה לישראל את ההנאה מהסיוע הלוגיסטי האמריקאי במתדלקים, מיירטים, תיאום התווך בדרך לאיראן. זאת אמירה כללית מפאת מגבלות הפורמט, ולא ניתוח פרטני של המשמעויות הנובעות מכך.
לסיכום החלק הזה – אני סבור שמלחמה שהתכלית שלה היא החלפת המשטר צריכה להיות מובלת ע״י ארה״ב, כפי שאכן קרה. זה לא קשור לכך שאני סבור שהתכלית הזאת היתה משאלת לב.
כעת לחסרונות ולסיכונים
כפי שאנחנו רואים ארה״ב נלחמת בקבועי זמן שונים מישראל (וזה למרות שאנחנו כבר שנתיים וחצי במלחמה הארוכה בתולדות המדינה – על זה כתבתי במקומות אחרים). בזמן שארה״ב נלחמת בעולם לא נופלים טילים על ערים בארה״ב ולכן חופש הפעולה שיש לנשיאים לנהל מלחמות ואורך הנשימה שלה רחבים הרבה יותר מאשר של ישראל. ארה״ב יכלה להרשות לעצמה להיות 20 שנה באפגניסטן ולהוציא יותר משני טריליון דולר על המלחמה, ואלמלא משבר 2008 שנסיבותיו לא קשורות ישירות למלחמות באפגניסטן ועיראק, האזרח האמריקאי לא הושפע מהן בצורה שהביאה אותן להיות מהגורמים העיקריים שחשובים בעיניו. גם כשהמלחמות מסתבכות לארה״ב יש יכולת לשמור על המתיחות זמן ממושך. אורך הנשימה האסטרטגי שאיתו ארה״ב מנהלת מלחמות שונה מהיסוד מישראל, היערכות נכונה למלחמה היתה חייבת להביא את זה בחשבון, אלא אם מקווים שהמשטר באיראן יפול במהרה.
עמדת כוח במו״מ – כאשר נלחמים עם ארה״ב היא מנהלת את המו״מ. זה היה נכון גם בקוריאה, עיראק ואפגניסטן כאשר היא הובילה קואליציה בינ״ל בשתי הראשונות, ואת כוחות נאטו באחרונה. זה מביא לכך שהשיקולים הם של ארה״ב ומתנהלים לאור האינטרסים של ארה״ב. ההשפעה של ישראל על המו״מ קטנה יותר באופן הזה מאשר כאשר רק אנחנו נלחמים ואז ארה״ב צריכה לתאם איתנו דברים. דוגמא בולטת היא סיום המלחמה בעזה, ישראל מנעה כל אפשרות לסיים את המלחמה, לאורך כמעט שנתיים, יש שטראמפ כפה עלינו (ועל חמאס) את ההסכם, וכדי שנסכים לקבל את הגלולה המרה, ההסכם כלל הרבה סעיפים שיאפשרו את זה. ההישארות על הקו הצהוב זאת דוגמא מובהקת. לעומת זה כאשר האינטרס האמריקאי הוא המוביל, טראמפ כופה עלינו הפסקת אש מאוד מאוד לא נוחה בלבנון, ואחר מודיע שהיא מוארכת בעוד 45 יום.
המלחמה באיראן היא המלחמה הכי לא פופולרית בציבור האמריקאי מאז מלחמת העולם. טראמפ התחייב להימנע ממלחמות כאלה, יותר מזה הוא טען שבחירה בדמוקרטים תביא את ארה״ב למלחמה מול איראן. עליית מחירי הדלק פוגעת בטראמפ והוא מודע לזה, כפי שבא לביטוי בראיונות שלו. את זה שהתמיכה במלחמה תהיה נמוכה אפשר היה להעריך מראש, לאור הניסיון האמריקאי באזור, ולאור ההתחייבויות של טראמפ, שנבחר גם על רקע התנגדותו לכאורה למלחמות באפגניסטן ועיראק. מכאן, ועד להאשים את ישראל שגררה את ארה״ב למלחמה המרחק קצר יחסית. גם אם סבורים שטראמפ בחר במלחמה הזאת כי סבר שהיא תהיה קצרה ומוצלחת כמו בונצואלה, גם בלי מחשבה רצינית על איך זה באמת יקרה, אי אפשר להימנע מהעובדה שראש ממשלת ישראל פעל לשכנע את נשיא ארה״ב לצאת למלחמה. המחיר הפוליטי שישראל תשלם בארה״ב על זה עלול להיות גבוה וחלקו משתקף בירידה באהדה בישראל בקרב הציבור האמריקאי, ירידה שתבוא לביטוי גם בתמיכה של המערכת הפוליטית, גם אם זה יהיה מאוחר יותר. בראייתי, תדמיתה של ישראל בארה״ב היא סכנה אסטרטגית.
אחד מהעקרונות של תפיסת הבטחון של ישראל היתה שאנחנו מגינים על עצמנו בכוחות עצמנו, העקרון הזה נשבר במלחמה הזאת. זה לא שמדובר בתורה מסיני, אפשר לחרוג מהעקרונות האלה, רק צריך לזכור שהם לא נכתבו סתם – אחת הסיבות שישראל נתפסה לאורך שנים רבות כנכס עבור ארה״ב זה שהם לא היו צריכים להילחם עבורנו כמו שעשו בהרבה מקומות אחרים בעולם. זה כבר לא ישחק לטובתנו בפוליטיקה הפנימית בארה״ב.
ישראל כפרוקסי אמריקאי – למרות מה שכתבתי שזה מפגן עוצמה ישראל, שמראה גם כמה אנחנו טובים בהפעלת כוח אווירי, ומזה כנראה שגם האמריקאים מתרשמים, הלחימה הזאת יכולה להציג את ישראל כפרוקסי אמריקאי. ארה״ב יצאה למלחמה להחלפת המשטר באיראן, ויש לה פרוקסי במזרח התיכון שהיא עושה בו שימוש כדי להכפיל את עוצמתה הצבאית במלחמה הזאת. צריך לחסל מנהיג של מדינה זרה? ישראל תעשה את זה. צריך לנסות לפגוע במתקן אנרגיה? ישראל תתקוף וטראמפ יספר שהוא לא ידע שאנחנו הולכים על זה. לארה״ב נוח לשים בנתב״ג כמות גדולה של מתדלקים, ישראל תתיישר ולא משנה מה היקף הפגיעה בתעופה האזרחית לישראל וממנה.
קושי ביכולת הסגירה של המלחמה – כאשר ארה״ב היא זאת שמעורבת במלחמה, ולא כמו התקיפה שסיימה את עם כלביא, היכולת שלה לכפות את סיום המלחמה על הצדדים שנלחמים קטנה יותר. כתבתי פוסטים רבים על הקשיים שיש בסיום מלחמות, כשנלחמים עם ארה״ב זה הקשיים שלה, כשנלחמים לבד זה הקשיים שלנו וארה״ב יכולה להוציא אותנו מזה כשאנחנו לא רוצים לסיים את המלחמה, ולפעמים כדאי שמישהו יוציא אותנו, כי פוליטית אנחנו מתקשים לעשות את זה.
פגיעה במעמד האזורי – המלחמה היזומה גרמה לנזקים חמורים למדינות ערב, שהמלחמה נכפתה עליהן. יש ידיעות סותרות לגבי עמדתן על המלחמה הזאת, אבל אני סבור שרובן אם לא כולן לא רצו בה, כי הן העריכו את הנזק הצפוי להן, ממש כמו שסעודיה העריכה את הנזק מכיבוש עיראק לפני 2003. מדינות אלה גם לא רוצות שישראל תהפוך למעצמה אזורית שמפעילה כוח בצורה פרועה ולא מרוסנת. אני חושב שכבר היום רואים שמדינות המפרץ מבינות שהן יצטרכו להמשיך לחיות לצידה של איראן גם אחרי המלחמה, ולכן הן מגדרות סיכונים (זאת אחת הסיבות שהן לא הצטרפו למלחמה בפומבי ותקפו את איראן). היום שאחרי המלחמה יביא להסתכלות אחרת של מדינות המפרץ על ארה״ב שהיא האחראית לנזק שנגרם להן, וגם על הנכסיות של ישראל לטובת הקשר עם ארה״ב. אני חושב שהסיכוי לכך שהמלחמה פגעה בעתיד מערכת היחסים של ישראל עם מדינות האזור, גדול יותר מהסיכוי שהיחסים יתחזקו. כמובן שזה תלוי בגורמים נוספים וזה לא מובן מאליו.
