הלקחים ההיסטוריים והסכם הגרעין

ב-21 באוקטובר 1994 הסתיימו שנה וחצי של משבר בין ארה"ב לצפון קוריאה, אחרי שהאחרונה איימה לפרוש מאמנת ה-NPT ומההתחייבות שלה לא לפתח נשק גרעיני. ההסכם היה מוגבל, הוא לא כיסה את פיתוח וייצוא הטילים של צפון קוריאה וגם לא את את יתר הסוגיות שבה התנהגותה היתה סוררת. אבל ההסכם כן טיפל בבעיה העיקרית – תכנית הגרעין של צפון קוריאה. ארה"ב וצפון קוריאה הסכימו על הקפאת מצב של תכנית הגרעין הצפון קוריאנית ונטרול עתידי שלה, ב-3 אתרים: כור גרעיני פעיל של 5 MW, ושני כורים בתהליך שיפוץ של של 50MW ו-200MW, הוצאת פלוטוניום מועשר שהיה ברשותה למדינה שלישית והכנסה של פקחים של סבא"א. בתמורה ארה"ב היתה אמורה לבנות 2 כורים של מים קלים לייצור חשמל בצפון קוריאה עד 2003, ועד אז לספק לצפון קוריאה חלופת אנרגיה של דלק כבד, להסיר סנקציות שהטילה על צפון קוריאה בגלל תכנית הטילים שלה, ולהוציא אותה מרשימת המדינות תומכות הטרור, ולנרמל באופן מלא את היחסים בין המדינות שנותרו תחת הסכם הפסקת אש של מלחמת קוריאה. שגריר ארה"ב בדרום קוריאה העריך שללא ההסכם, לצפון קוריאה היתה יכולת לבנות 100 פצצות עד 2003.

הכורים מעולם לא נבנו. התאגיד בהובלת ארה"ב נקלע לחובות גדולים. סנאטורים תקפו את קלינטון על הערכת חסר של העלות הצפויה, והערכת יתר של תרומת בעלות הברית למהלך. הניצים תקפו את קלינטון על כך שההסכם נותן פרס לתוקפנות. משלוחי הדלק הכבד איחרו בכל פעם, והיה מי שהזהיר שאם ארה"ב לא תמלא את חלקה יפרוץ משבר נוסף. לבסוף מחלקת המדינה לא הוציאה את צפון קוריאה מרשימת המדינות תומכות הטרור עד 2008 למרות שזו עמדה בקריטריונים לכך. גם הסכם שלום לסיום מלחמת קוריאה לא קודם ע"י ארה"ב וגם לא ההבטחה מצד ארה"ב שהיא לא תתקוף את צפון קוריאה.

באוגוסט 1998 ערכה צפון קוריאה ניסוי בטיל בליסטי לטווח בינוני, מה שהוביל את ממשל קלינטון להערכת מצב שנדרש לבנות הסכם נוסף על מעטפת ההסכם הקודם, שלא קודם בכהונתו של קלינטון. הסוגיה הועברה לממשל בוש, שהחל לבחון אותה, אבל עם תחילת הבחינה קיבל דו"ח מודיעין שצפון קוריאה מקדמת ערוץ נוסף של העשרת אורניום. ממשל בוש קפץ על ההזדמנות והחליט לצאת מההסכם. ג'ון בולטון, תת מזכיר המדינה לבקרת נשק ובטחון בינ"ל כתב בספר שפרסם ש"זה היה הפטיש שהוא חיפש".

בינואר 2002 דלף דו"ח סודי שממשל בוש הגיש לקונגרס שבו כתוב שצפון קוריאה היא אחת המדינות שארה"ב צריכה להיות מוכנה להשתמש בנשק גרעיני כנגדה, ובספטמבר פרסם ממשל בוש דו"ח שמדבר על אסטרטגיה של תקיפה מקדימה כנגד מדינות שמפתחות נשק להשמדה המונית. בתגובה לזה הודיעה צפון קוריאה לסבא"א שבכוונתה לחדש את פעולת הכורים הגרעיניים שלה, גירשה את הפקחים של סבא"א וכעבור חודש נוסף, בינואר 2003 היא הכריזה על עזיבתה את אמנת ה-NPT. חודשיים לאחר מכן פלשה ארה"ב לעיראק בטענה שעיראק ממשיכה לפתח נשק להשמדה המונית, ומתוך הנחה שיתכן שגם נשק גרעיני. תזכורת, לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 הסתבר שתכנית הגרעין של עיראק היתה מתקדמת ואלמלא הפלישה לכווית סביר שהיתה מצליחה לבנות פצצה. התקדמות התכנית היתה בחשאי וללא ידיעת גורמי המודיעין, אחרי תקיפת הכור ע"י ישראל ב-1981. בסיפרו "No Exit" מסביר ג'ונתן פולאק שצפון קוריאה ראתה בפלישה לעיראק איום לכך שארה"ב עלולה לפלוש גם אליה, גם אם היא תוותר לחלוטין על יכולת הגרעין שלה.

הסכם המסגרת שנחתם בין ארה"ב לצפון קוריאה קרס. בקיץ 2003 הסכימה צפון קוריאה לחדש את שיחות המו"מ רק במסגרת שיחות השש (סין, יפן, דרום קוריאה, רוסיה, ארה"ב). השיחות התנהלו במספר סבבים, באוקטובר 2006 ביצעה צפון קוריאה ניסוי גרעיני.

הפלישה לעיראק הביאה לשני מהלכים נוספים שקשורים לנשק גרעיני בלוב ובאיראן. דצמבר 2003 הסכים מועמר קדאפי להתפרק מנשק להשמדה המונית (חל"כ וגרעין) ותכנית הטילים שלו, בתמורה לנורמליזציה, הסרת הסנקציות והבטחה לא פורמלית לבטחון. לאורך זמן זה נחשב מודל כיצד ניתן ע"י לחץ להשיג כניעה ממדינה סוררת, ואכן ההסכם עם לוב הוא הסכם חלומי מבחינת הפירוק של מדינה מנשק גרעיני. מבלי להמעיט בחשיבות העניין כדאי לשים לב, שהסנקציות על לוב החלו בסוף שנות ה-80 והיו קונצנזוס בינ"ל אחרי מעורבותה בפיצוץ 2 מטוסים (טיסת פאן אם מלונדון לניו יורק, וטיסת צרפת איירליינס בפאריס). קדאפי ויתר על הנשק הגרעיני כאשר ממשל בוש היה בשיא תפארת השוטר העולמי, כאשר עוד היה נראה שהפלישה לעיראק עשויה להיות הצלחה. רק לימים ניתן יהיה להבין שזה היה אחד המהלכים האסטרטגיים האיומים בהיסטוריה של ארה"ב. אבל, הלקח האמיתי של קדאפי הגיע ב-2011 כאשר פרצה מלחמת אזרחים שבה נאטו וממשל אובמה תמכו במורדים, הביאו לנפילתו של קדאפי והפכו את לוב למדינה כושלת עד היום. את הלקח של המהלך המטומטם (גם אם תוותר על נשק גרעיני בטחונך לא מובטח) הזה לא ניתן יהיה להחזיר לאחור.

חוץ מקדאפי גם איראן ראתה את הפלישה לעיראק ונבהלה. היא עצרה והפסיקה את פעולותה של קבוצת הנשק בראשותו של פחריזאדה עליו השלום. מאז 2003 איראן הרחיבה את פעילות הגרעין האזרחי שלה, אבל אין ראיה שאיראן פעלה לקידום הפרויקט הצבאי. במהלך השנים איראן צברה ידע ואין לי ספק שיש לה את הידע הדרוש כדי לבנות פצצה, אם תחליט לעשות זאת. סביר שבדרך יהיו קשיים ותקלות אבל איראן תצליח להתגבר עליהם כיוון שהידע הגרעיני שברשותה הוא פנימי. היא לא תלויה בגורם חיצוני שבונה לה את היכולת הגרעינית. כדי שלא אשאל שאלות, הויתור של דרום אפריקה על נשק גרעיני היה במסגרת סיום האפרטהייד, והיא עשתה זאת מרצונה הטוב. (על סיום האפרטהייד כתבתי כאן)

ביחסים הבינ"ל יש "דילמת מחוייבות", מדינות לא יכולות לדעת שהיריב שלהן יקיים הסכמים, כי אין משטרה עולמית שאוכפת אותם. זאת הדילמה של כל מדינה כאשר היא שואלת בנוגע למו"מ – האם כאשר אפגין נכונות לקיים מו"מ זה יסמן חולשה ויגרום ליריב שלי להעלות את הדרישות.
הסכם הגרעין היה אכן חלש, הוא לא טיפל בהשפעה האזורית, בתמיכה בטרור וביכולת הטילים של איראן. אבל הוא כן מנע את התגרענותה של איראן. הוא עצר את בנית כור הפלוטוניום באראק, שזה המסלול המהיר לפצצה. הוא הוציא אורניום מועשר מאיראן, והשית עליה פיקוח בינ"ל. איראן עמדה בתנאי ההסכם, אבל בדיוק כמו בסיפור הצפ"קי, ארה"ב פחות (אפילו אובמה לא הסיר את הסנקציות כמו שהובטח בהסכם). לבסוף, ארה"ב החליטה לצאת לחלוטין מההסכם, מבלי שאיראן הפרה אותו. זאת מדיניות של: בלי קשר לאיך שאתה תתנהג, אני אדרוש עוד, בדיוק כמו דילמת המחויבות. איראן לא "אמנית" בניהול מו"מ, היא פשוט מבינה ביחסים בינ"ל ולמדה את הלקחים של התנהלות ארה"ב.

המציאות האסטרטגית היום שונה מזאת של 2003. ארה"ב לא מוכנה לצאת לעוד מלחמה הזויה במזרח התיכון שתנפץ מדינה ותפיץ טרור לכל עבר, כפי שעשתה בהצלחה באפגניסטן, עיראק ולוב. המדיניות האמריקאית של 4 ממשלים (קלינטון, בוש, אובמה, טראמפ) הוכיחה שאסור להפגין חולשה מול ארה"ב, בגלל דילמת המחוייבות. אין קונצנזוס בינ"ל בנוגע לאיראן בשונה מזה שהיה מול צפון קוריאה ולוב. אפילו חילופי משטר באיראן לא יבטיחו שינוי בשאיפות הגרעיניות של איראן, שהחלו בתקופת השאה. בראייתי, הלקח ההיסטורי מראה שבזמן הנוכחי, החלופה הריאלית היחידה למניעת התגרענות של איראן היא ע"י הסכם רזה, לא הסכם טוב, אבל הסכם שמשאיר את איראן תחת ה-NPT, וגורם לה להעדיף שלא לבנות פצצה.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.