“Westy, the American people don't care about the ten; they care about the one.”
כשהסנטור פריץ הולינגס ביקר בוייטנאם בשנת 1966 את ויליאם ווסטמורלנד (מפקד פיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם 64-68), האחרון הציג לו את אסטרטגיית ההתשה ״אנחנו הורגים אותם ביחס של עשר לאחד״. הולינגס ענה לו: "וסטיי, לעם האמריקאי לא אכפת מהעשרה; אכפת להם מהאחד."
יומיים לפני בחירות 1964 תקפו הקומוניסטים בסיס אמריקאי בדרום, השמידו מטוסים והרגו חיילים. מיד אחרי הבחירות ג'ונסון הנחה על הפצצה מאסיבית כתגובה לארוע. בשיחות סגורות הוא הטיל ספק בזה שיש סיכוי שתקיפות אוויריות יביאו לנצחון, ושלשם כך יהיה צריך לשלוח כוח קרקעי. את זה הוא לא היה מוכן לומר את לציבור. בהערכת מצב, מקנמרה אמר לג'ונסון שיש לו שתי אפשרויות: להמשיך בהפצצות ולשאת ולתת עם הצפון על הסכם יציאה, שספק אם ממשלת הדרום תוכל לשרוד כתוצאה ממנו או להגדיל את הכוח הצבאי במטרה לגרום לצפון לזנוח את התקווה לאחד את המדינה תחתיו (תחשבו רגע על החלופות של טראמפ בשביל הדמיון). ווסטמורלנד אמר ש-"אנחנו נמצאים על קו 5 היארדים, וזקוקים לפוש אחרון בשביל להביא טאצ'דאון."
בינואר ופברואר 65 היו תקיפות דומות של הקומוניסטים שהביאו את ג'ונסון להגיב בתקיפות אוויריות מאסיביות. אנשי מפלגתו ומדינות המערב קראו לו לריסון. במרץ ג'ונסון החליט על מבצע "רעם מתגלגל" שהיה החותמת להרחבת המלחמה. ג'ונסון הסתיר את ההחלטה להרחיב את המלחמה ולשנות את יעדיה מהציבור.
ווסטמורלנד ביקש כוחות צבא כדי לשמור על בסיסי המטוסים. השגריר טיילור, שתמך בעבר בשליחת כוח קרקעי, התנגד וכתב לג'ונסון "מרגע שתשלח את החייל הראשון, אי אפשר לדעת כמה יבואו אחריו". הנשיא הרגיש שהוא חייב לספק לווסטמורלנד את כל מה שהוא רוצה אחרת הוא יהיה אשם במות אמריקאיים, ואמר: I FEEL LIKE A JACK ASS CAUGHT IN A TEXAS HAIL STORM – I CANT RUN, I CANT HIDE AND I CANT MAKE IT STOP. באופן אירוני, הגעת צבא ארה"ב לוייטנאם סייעה לקומוניסטים לגייס לוחמים נגד הפולש הזר.
ווסטמורלנד דרש יותר ויותר חיילים, ובאמצע 1965 הממשל ערך התייעצויות על פני 3 שבועות על כמה לשלוח ובאיזה קצב. תת מזכיר המדינה ג'ורג' בול אמר לנשיא לא לשלוח חיילים כי את המלחמה הזאת לא ניתן לנצח: "זה יקרע את המדינה מבפנים בזמן שהחיילים שלנו יתפוצצו בג'ונגלים". ג'ונסון החליט לשלוח 50000 חיילים ועד סוף 1965 שלח 50000 נוספים. באמצע 1966, אחרי שהבטיח לנצח תוך 3 שנים ביקש ווסטמורלנד עוד 200000 חיילים. הממשל היה המום. הצבא הבטיח לנשיא ששחרור הרסן על פעולות הצבא – הפצצת בתי זיקוק ומטרות אסטרטגיות של הצפון – יכריחו את הוייטקונג לבוא לשולחן המו"מ. זה לא עבד. מקנמרה כתב מזכר לנשיא ש"התמונה של מעצמה שהורגת 1000 בלתי מעורבים בשבוע ומפציצה בלי הכרה אינה יפה" והמליץ לו לצמצם את הסד"כ ולא לתגבר אותו. ג'ונסון לא קיבל את ההמלצה.
בנאום לאומה בינואר 1968 אמר ג'ונסון ש"האויב מפסיד קרב אחרי קרב. הם חשבו שכוח הרצון של אמריקה יישבר, אבל הם טעו. הנצחון בהישג יד מובטח". ב-30 בינואר נפתחה מתקפת הטט. המתקפה נכשלה לחלוטין, ארה"ב הגיבה במהירות והצליחה למנוע הישגים מהוייטקונג. הממשל והצבא ראו בזה הישג צבאי מזהיר שמעיד על הנצחון הקרוב. הציבור בארה"ב ראה בזה כשלון מוחלט – אחרי שהבטיחו לו שהנצחון בהישג יד, והאויב מפסיד בכל הקרבות, כיצד זה יתכן שהוא מוציא לפועל מתקפה בהיקף כזה. 80% מתושבי סייגון איבדו את בתיהם בקרבות. אחרי המתקפה ווסטמורלנד ביקש 200000 חיילים נוספים וזה הגדיל את התסיסה של הציבור בנוגע לשאלה: אם מנצחים למה צריך כל כך הרבה חיילים נוספים.
סיפרתי את זה בגלל שאשליית הכוח וההישגים הצבאיים שהיו במלחמת וייטנאם מלמדת על כמה כשלי תפיסה שאפשר לראות בישראל מאז ה-7/10:
אני חושב שה-7/10 גרם למדינת ישראל לתפיסה שנוכל להשיג בטחון רק אם נפעל כל הזמן למול כל איום, תפיסה שנכון לעכשיו לא עומדת במבחן המציאות. בחלוף שנתיים וחצי רצופות של הפעלת כוח צבאי הבטחון לא חזר. יכול להיות שבסוף המלחמה נדע תקופה ארוכה של שקט יחסי (כמו אחרי 2006), אבל את זה נדע רק בעוד שנים. כרגע אני חושב שאזרחי ישראל לא נהנים מבטחון בכלל, ובצפון הארץ לא ניתן לקיים חיים נסבלים.
ההצלחות הצבאיות המרשימות מול חזבאללה בסתיו 2024, השמדת צבא סוריה, ושני המבצעים מול איראן, העצימו את התחושה שזה מעניק בטחון, אפשרו לצבא להשיג הישגים (אמיתיים) אחרי כשלון ה-7/10 והצורך לשקם את האמון בצה"ל. ההצלחות המבצעיות יוצרות תחושה שאנחנו על קו ה-5 יארד, אם רק נמשיך עוד קצת זה בטוח יתגשם. חבל להפסיק עכשיו, רגע לפני שהצלחנו לממש את ההצלחה.
אחרי ה-7/10 והאופן שבו הדרג המדיני מנסה להפיל על צה"ל את האחריות, הצבא כבר לא מסוגל להיות שותף להערכת מצב שבה צריך לשקול מתי נכון להיות מרוסנים, אין כזאת יותר בישראל.
לבסוף, מה שהצבא והממשלה לא מבינים, זה שלרבים מאזרחי ישראל יותר מעניין האחד שלנו מאשר העובדה שצה"ל מראה להם מה זה ומחסל עוד מישהו חשוב (והרבה פעמים גם מישהו לא ממש חשוב).
זאת תמצית הדברים וכעת בהרחבה.
דמוקרטיות יוצאות למלחמות על מנת לשפר את המציאות האסטרטגית. הערכה של מהי מציאות אסטרטגית טובה יותר נתונה לוויכוח פוליטי, הכי קל להראות את המחלוקת זה בשאלה האם תוספת התנחלויות משפרת את המציאות האסטרטגית של ישראל, כן או לא. מציאות אסטרטגית טובה יותר היא אמצעי לשיפור הבטחון ורמת החיים של אזרחי הדמוקרטיה – קרי, כאשר יוצאים למלחמה זה על מנת לשפר את מצב האזרחים. אם תוקפים כור גרעיני בעיראק או בסוריה, ואם מרחיקים את איראן מפצצה זה נועד כדי למנוע פגיעה בבטחון אזרחי המדינה, פגיעה שנראית לי ברורה לחלוטין (גם אם היא עתידית וקשה לכימות). גם על זה אפשר להתווכח, חלק ממרגלי תכנית הגרעין של ארה"ב שהעבירו מידע לברה"מ האמינו שאסור שרק לארה"ב יהיה נשק גרעיני. ב-7/10 כפו עלינו מלחמה, אבל אחרי מספר חודשים (לדעתי שלושה) המשך המלחמה היה בחירה מודעת שלנו, לא מלחמת אין ברירה.
כאשר בונים רצועת בטחון בלבנון בכלל לא בטוח שזה משפר את הבטחון של תושבי הצפון. ראשית, כבר ראינו שזה לא הוסיף לבטחון תושבי הצפון במשך 15 שנה בין 1985-2000. שנית, עובדתית מספר לנו שר החוץ שחזבאללה שיגר בתוך חודש ושבוע 6500 רקטות וכטב"מים, אז איך רצועת בטחון מנ"ט משפרת את היכולת של תושבי הצפון לחיות בבטחה כלשהי, כשברור שהיא לא יכולה למנוע ירי, ועצם הנוכחות של צה"ל נותנת צידוק לירי עצמו, ממש כמו ששליחת חיילים לוייטנאם סייעה לקומוניסטים לגייס חיילים למלחמה. היום כבר יש רחפנים ואפשר לדלג על משוכת הנ"ט. המלחמה שהתפתחה בצפון, לא שיפרה עד עכשיו את חייהם של תושבי הצפון. אז אולי צה"ל מחסל הרבה מחבלי חזבאללה אבל נראה לי שהוא קצת מפספס שיותר חשוב זה מה שיורים עלינו (זוכרים? האחד ולא העשרה). במאמר מוסגר, המלחמה של טראמפ באיראן הרעה את מצבם של אזרחי ארה"ב, הם משלמים יותר על דלק, ובקרוב גם תהיה אינפלציה והריבית שהיתה צפויה לרדת לא תרד.
אחת הסיבות שהובילו את בן גוריון לתובנה שישראל צריכה להילחם מלחמות קצרות נבעה מהבנתו שעל מנת לשרוד באזור ישראל צריכה צמיחה כלכלית, וכאשר המדינה היתה קטנה והגיוס היה רחב, מלחמה שיתקה את המשק. מאז חלו שינויים, ישראל כבר לא מדינה קטנה וענייה, אנחנו מדינה די "עשירה". שיעור המשרתים במלחמה נמוך הרבה יותר, ולכן המשק יכול לתפקד גם כשיש גיוס מילואים משמעותי (גם אם יש פגיעה בתוצר, מצבה הכלכלי של ישראל מאפשר למתוח את הפגיעה עד שתורגש על פני שנים). לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להיות מאז ה-7/10 ישראל במלחמה ארוכה מאוד. במקומות אחרים כתבתי למה נתניהו מוכן להעלות את ההימור כדי להחזיר הפסדים, איני רוצה לעסוק בזה. כיוון שלא הסרנו אף איום במהלך המלחמה, אנחנו חוששים לסיים את המלחמה כי אז ניאלץ להתמודד עם החשש שה-7/10 יכול לחזור, וכיוון שאנחנו מסוגלים לעמוד בזה כלכלית לאורך זמן רב אין לחץ פוליטי לסיים את המלחמה (הפגיעה העתידית לא מורגשת עדיין, גם אחרי יום כיפור זה לקח עשור). באופן מפתיע הלחץ על טראמפ שנבע מעליית מחירי הדלק ומשבר האנרגיה העולמי היה גדול יותר מהלחץ בישראל. לכן, בהיעדר לחץ אמיתי על הממשלה לסיים את המלחמה אפשר להצדיק את הימשכות המלחמה בכך שקיימים איומים שם בחוץ. זה גם משרת נרטיב שאחת הסיבות ל-7/10 היא "חוסר התקפיות" (וככה אפשר להאשים את הצבא) ולא כשלים במדיניות ובהערכת המצב. כדאי לזכור שישראל מעולם לא הסירה איומים באמצעות כוח צבאי, אפילו כשגירשנו את אש"ף מלבנון ב-82 זה הוביל בסופו של דבר לפריצה של אינתיפאדה בשטחים. ה-7/10 עלול לחזור, במיוחד אם לא נפיק לקחים מדוע זה קרה לנו.
צה"ל, שלאורך שנים רבות היה שותף מרכזי בעיצוב מדיניות, הפסיק להיות כזה בשנים האחרונות (אני לא טוען שזה טוב או רע), בפרט אחרי ה-7/10. הכשלון הצבאי העצום, והוא אכן כשלון ענק, הוביל לכך שהצבא לא מוכן לקחת על עצמו את הסיכונים שהמדינאים רוצים שהוא יקח. בראייתי, התקיפה בקטאר משקפת את זה יותר מכל (יכולים לקרוא בפוסט קודם – נכונות הצבא לתקוף מבלי שזה אושר בקבינט ותוך הבנת הסיכון לחטופים מעידה על זה). הפוליטיקאים, שהיו רגילים בעבר שהצבא יכול להרגיע אותם שאפשר להתמודד עם סיכונים, ולשווק את לציבור "בהמלצת מערכת הבטחון" כגלולת הרגעה, לא פיתחו את היכולת המקבילה לנהל, לנתח ולהסביר לציבור סיכונים שהם מוכנים לקחת. ישראל לא יכולה לנהל מדיניות בטחון נטולת סיכון, אין לנו את המשאבים לכך לאורך זמן. כרגע יש ואקום ביכולת שלנו לנהל סיכונים.
לבסוף, במהלך השנתיים וחצי האחרונות היו הצלחות צבאיות אדירות – חיסול כל צמרת חמאס, מבצע הביפרים, חיסול כל צמרת חזבאללה, פגיעה דרמטית ביכולת של חזבאללה לירות רקטות בסתיו 2024, כפיית הפסקת אש על חזבאללה, השמדת צבא סוריה, מבצע עליונות אווירית מרהיב ביוני 25 ובהמשכו מבצע צבאי מוצלח, חיסול מדעני הגרעין של איראן, וגם עכשיו מבצע עליונות אווירית נוסף, חיסול מנהיג איראן, ובהמשך כתישה מאסיבית מהאוויר ועוד. כל אלה נותנים תחושת מסוגלות אדירה, שהנה עוד רגע אם רק נתקוף עוד קצת תהיה איזו נקודה שבה נצליח לשבור את הצד השני. יכול להיות שזה יקרה, אבל העובדה היא שגם חזבאללה וגם איראן שקרסו בסיבוב הראשון (חזבאללה בספטמבר 24, איראן ביוני 25), התכוננו והפיקו לקחים לסיבוב השני, על מנת לא לקרוס שוב, למרות היתרון הצבאי הברור של ישראל. אנחנו לא על קו 5 היארדים, אנחנו דופקים עם הפטיש והמסמר כבר בכלל יצא בצד השני. צה"ל משוכנע שכל דפיקה בפטיש היא חשובה וקריטית והצופים מהצד לא מבינים למה. למען הסר ספק ונזיפות – זה לא זלזול בצה"ל, מזווית הראייה שלו זה מובן לחלוטין, ככה מתנהל צבא, בטח אחרי כשלון גדול.
גם ככה הפוסט הזה ארוך יחסית אחזור על תמצית אשליית הכוח וההצלחה הצבאית – ה-7/10 גרם למדינת ישראל לתפיסה שנוכל להשיג בטחון רק אם נפעל כל הזמן למול כל איום; ההצלחות הצבאיות המרשימות יוצרות תחושה שאנחנו על קו ה-5 יארד, אם רק נמשיך עוד קצת יהיה טאץ' דאון; צה"ל מתקשה להיות שותף להערכת מצב שבה צריך לנהל סיכונים והדרג המדיני לא מקיים אותה בעצמו; ולבסוף, שמטרת המלחמה היא להקטין את כמות ההרוגים אצלנו ולא שלאויב יהיו הרבה הרוגים.
