הפוסט הזה נכתב על רקע ידיעות שהתחיל מו״מ בין ארה״ב לאיראן, שמסביבן יש חוסר ודאות גדול. טראמפ ניסה להציג את המו״מ שבכלל לא בטוח שהתחיל, כאילו אוטוטו חותמים על עסקה מצויינת, אבל מנגד כדאי לזכור כמה פעמים זה קרה במלחמה מול חמאס ובניסיונות שלו לסיים את מלחמת רוסיה-אוקראינה שבינתיים אורכים יותר מ-48 השעות שהבטיח.
אמנם, יכול להיות שנגלה בעוד יומיים שיש עסקה, אבל עד שזה יקרה ברצוני לתאר מדוע המו״מ שטראמפ לכאורה מדבר עליו צפוי להיתקל בקשיים מבניים שגורמים לי להעריך שהסיכוי שהוא ייארך זמן גבוהים יותר מאשר שהוא יסתיים בימים הקרובים.
ארה״ב וישראל פתחו במלחמה שלא יכולה להיתפס אחרת ע״י האיראנים מאשר מלחמה קיומית, להפלת המשטר, זה בשונה מעם כלביא שגם בעיני האיראנים יכול היה להיתפס כמלחמת מנע לפגיעה ביכולות הצבאיות שלה, ולא בשלטון. לעומת זאת, הפעם אפשר להיווכח שהתקיפות מכוונות במידה רבה גם לפגיעה במשטר וביכולותיו (מבלי להעריך האם באמת האמינו שזה יביא להפלת המשטר בזמן המלחמה). ועל מנת להסיר ספק – נתניהו וטראמפ דיברו על זה במפורש, שום טשטוש ומסך עשן לא ישנו את זה.
זה זמן טוב להזכיר את דבריו של קיסינג'ר ״המפתח למדיניות מוצלחת של מלחמה מוגבלת הוא להשאיר את האתגר ליריב, בין דיפלומטי בין צבאי, מתחת לסף העלול להביא למלחמה ללא סייג. ככל שהאתגר מתקרב לסיכונים הנשקפים ממלחמה ללא סייג, קשה יותר יהיה להגביל את המאבק״
אחרי המהפכה ב-1979 איראן הותקפה ע״י עיראק והסכימה לבלוע את כוס התרעלה ב-1988 על מנת להצליח לייצב את המשטר, אבל אז היה ברור שהמתקפה של עיראק לא יכולה להכריע או לכבוש את איראן, הבעיה של המשטר היתה להצליח לייצב את המהפכה נוכח המלחמה הממושכת ובפרט אחרי מתקפת הסקאדים על טהראן. מאז, המשטר האיראני נמצא בתחושה של איום קיומי, ומזה נגזרות רבות מפעולותיו, כולל ההשקעה בפרוקסי האזוריים וייצוא טרור. זאת הנחת העבודה שלאורה כתוב הפוסט הזה – על הקשיים הצפויים במו״מ.
אנחנו מכירים מקרים, שמדינות תחת איום קיומי בנו לעצמה ״נשק יום הדין״, זאת כנראה הסיבה שצפון קוריאה התגרענה. גם איראן בנתה כזה – חסימת מיצרי הורמוז ופגיעה כלכלית במדינות המפרץ, שתגרום לנזק גדול לכלכלה העולמית. גם פצצה גרעינית היא אפשרות כזאת, אבל היו לה בעיות בעולם הישן של לפני עשור, זה גבה מחירי לגיטימציה גבוהים, וזאת אחת הסיבות המרכזיות שבגללן איראן לא הלכה על פצצה, ספק אם כך יהיה בעתיד, לאור מה שטראמפ מחולל לסדר העולמי.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אחת הדרכים שבהן מלחמות מסתיימות, ולמעשה הדרך הכי נפוצה מאז מלחמה העולם השניה היא הסכם הפסקת אש שלרוב כולל גם סוגיות פוליטיות נוספות מלבד הפסקת אש לבדה, גם אם לא בהכרח.
לנוכח הנסיבות של המלחמה הנוכחית ברצוני לטעון שיש קשיים מבניים שיהיה צריך להתגבר עליהם על מנת להגיע להסכם הפסקת אש שיביא את המלחמה לסיום, אם זאת תהיה הדרך שבה ינסו הצדדים לסיים אותה.
הבעיה הראשונה היא שעצם קיומו של המו״מ מחייב את טראמפ להכיר בלגיטימיות של המשטר הנוכחי באיראן מעצם קיומו של המו"מ ובפרט במידה ויהיה הסכם, וזה למרות שלאורך כל הדרך הוא הסביר שלמעשה הוא רוצה להחליף את המשטר הזה. אז נכון שעכשיו הוא מנסה כל מיני טריקים ושטיקים ומספר לנו שבגלל שחיסלנו את חמינאי ועוד שורה של בכירים איראנים, מי שהחליף אותם זה משטר אחר לגמרי, אבל בפועל ברור שזה לא המצב. למרות זאת, עושה רושם שעל הקושי הזה טראמפ לפחות מצליח להתגבר, בסיפורים העצמיים שהוא מספר, כי ארה״ב העבירה לאיראן הצעה רשמית.
בשבועיים הראשונים של המלחמה, ארה"ב וישראל שחוו הצלחה הרגישו שהן על הסוס, והנה עוד רגע זה מסתיים בהצלחה חסרת תקדים. תחושת ההצלחה הזאת מביאה לציפיות גבוהות שנוצרו ובמקביל כאשר זה לא מתממש בפועל לתחושות הפסד, כי פתאום לא מגיעים לנצחון המוחלט. מנגד, לנוכח ההצלחות המבצעיות הרחבות של ישראל וארה״ב, איראן לא יכלה לחשוב על נכונות לפתוח במו״מ מנקודת חולשה. נכונות לפתוח במו״מ שנתפסת כחולשה יכולה להביא את ארה״ב להעלות את הדרישות שלה, תוך כדי המו"מ. זאת הדאגה של צדדים חלשים במלחמות, שהנכונות לפתוח במו״מ תיתפס כחולשה. במלחמת סין-הודו שנפתחה ב-1962, ההודים כל כך הופתעו מההפסד בשדה הקרב, שסירבו לכל ניסיון סיני לפתוח במו״מ על סכסוכי הגבול, מה שהיווה את הסיבה היחידה בגללה סין החליטה לצאת למלחמה מול הודו. במאמר מוסגר – מסמך 15 הנקודות של טראמפ הוא לא באמת הצעה רצינית, הוא הצעת כניעה. טראמפ דורש מהם לוותר על כל הנכסים האסטרטגיים שלהם שיכולים להבטיח את שרידות המשטר בעתיד, בתמורה לכך שהוא יהיה נחמד.
האפשרות הזאת מתאפשרת עכשיו רק בגלל שהיא הצליחה למנף את הפגיעה בכלכלה העולמית למה שנראה כמו נקודת לחץ על ארה״ב וטראמפ, ומאפשר לה להגיע לשולחן המו״מ עם דרישות ולא רק כמי שדורשים ממנה. לתפיסתי, ב-2013 היא הסכימה להגיע לשולחן המו״מ רק אחרי שהאופציה הצבאית ירדה מהשולחן, עד אז נכונות שכזאת היתה מסמנת חולשה שמאפשרת את העלאת הדרישות במו״מ.
אבל, העובדה שאיראן מגיעה לשולחן המו״מ מנקודת כוח, יוצרת אצל טראמפ תחושת הפסד, ומחייבת אותו להסלים את המלחמה על מנת לנטרל את עמדות הכוח האיראניות. בארגז הכלים האמריקאי יש עוד אפשרויות, כמו פעולה קרקעית רחבה, בין אם לפתוח את מיצרי הורמוז, או לכבוש את חארג׳, אך אלה עתירות סיכון ומרובות משאבים ומחויבות להמשך. יכול להיות שיש לארה״ב אפשרות לעשות פעולה קרקעית כלשהי להוצאת האורניום המועשר שיכולה להוות תמונת נצחון שאפשר לשווק עם הפסקת אש נטולת הישגים אחרים. הלואי.
הבעיה השלישית במו״מ היא שקשה לראות את שני הצדדים מאמינים לכך שהצד השני יקיים את ההסכם, וזה מבלי שציינתי שישראל בצדק תהיה שם כדי ללחוץ על טראמפ שאסור להאמין לאיראנים. מבחינת האיראנים – ברור שאין גורם בינ״ל שיוכל לתת לה ערבות שטראמפ יקיים את ההסכם איתה, שהרי טראמפ הוא זה שיצא מההסכם ב-2018, אפשר לישראל לפתוח במלחמת מנע ביוני 2025, בזמן המו״מ בעומאן (ששימש חלק מההונאה האסטרטגית) וגם עכשיו פתח במלחמת מנע נוספת להפלת המשטר. בנוסף, לא ניתן לכפות על ארה"ב לקיים הסכם באמצעות מועצת הבטחון, שהרי היא ושאר המעצמות לא יכולות לסכל כל הצעה נגדן.
מבחינת טראמפ (וישראל) – לא משנה על מה האיראנים יסכימו ברור שאחרי הפסקת האש הם יצטרכו לעשות משהו על מנת להבטיח את קיומם לפני הסיבוב, בין אם ריצה לפצצה ובין אם חלופה אחרת.
בשורה התחתונה, אני מעריך שכרגע יש קשיים מבניים, שמביאים לכך שהסיכוי להסכם בקרוב, נמוכים
לדעתי (האדיוט) מבחינת האירנים המצב קשה אבל פשוט – לאורך השנים הם ראו שמדינות שויתרו על הגרעין (עירק, לוב..) גמרו בזבל ומי שבנה איום גרעיני ממשי (צפון קוריאה) שורד בגדול ואפילו הטראמפים לא מעיזים לגעת בהם והופכים אותם ל"חבר שלי". האירניים השקיעו בגרעין ושילמו על זה הרבה מאד ברם חמינאי ההססן פחד מריצה גלויה ליעד הפצצה מחשש להעיר את הדוב והעולם כולו למרות הדחיפה של משמרות המהפכה. עכשו משחצו את הרוביקון אין להם ברירה ואין מי שיעצור אותם מריצה לפצצה – זה הביטוח האמין היחידי מפני טראמפ ושאר הקיצוניים.
דבר נוסף – שאגת הארי לימדה אותם לא מעט בדגש על הפגיעות שלהם מהאויר וכיצד מגינים על המשגרים וכיצד פותחים במהירות את חסימת המינהרות