מלחמה משלו – מצופפים שורות
לפני כחודשיים כתבתי על מה למדתי מהספר של אורי בר-יוסף מלחמה משלו. אני מודה שהספר עוררת בי עניין מיוחד, כיוון שחלק מהסוגיות היו לי בגדר אקסיומות ללא בסיס עובדתי, עליהן גדלתי בחיל אוויר. כמי שעוסק שנים רבות בתכנון והפעלה צבאיים התפלאתי שאין ספרות היסטורית על מטה חיל אוויר במהלך המלחמה.
להדיוטות, ברצוני להסביר, שחיל האוויר הישראלי פועל בשליטה מרכזית. המשמעות היא שהיררכיית הפיקוד קצרה מאוד, ולמעשה כל טיסה מבצעית בשיגרה מתבצעת בפיקודו הישיר של מח"א (או בא כוחו) ובמלחמה יש עוד היררכיית פיקוד נוספת בתאי השליטה של חיל אוויר. מכאן, שכל היסטוריה צבאית שמנתחת את הקומה האסטרטגית ומהלכי המלחמה חייבת לעסוק במטה חיל אוויר. זאת גם הסיבה שברור שספר מסוג חייב לנתח את קבלת ההחלטות של מפקד חיל האוויר.
בחודשיים שחלפו גיליתי שהספר חולל רעש רב בקרב ותיקי חיל האוויר, בוגרי מלחמת יום הכיפורים ואפילו בקרב צעירים שכמותי. בעיני הדיונים הללו בעצמם מוכיחים עד כמה הספר היה חשוב ועד כמה ניתוח היסטורי של חיל האוויר במלחמת יום כיפור נפקד עד עכשיו מארון הספרים הישראלי. לראיה, לפני זמן מה התראיין דוד עברי (שהיה סגן מח"א במלחמה) לפורום ותיקים על הספר, ופרס את זווית הראיה שלו על המאורעות. הראיון מרתק, ובכוונתי להקדיש לו פוסט המשך. עד אז מוזמנים לצפות בראיון. לטעמי, הספר רק גירד שכבות ראשונות של הטיח, ויש מקום לספרות נוספת על חיל האוויר במלחמת יום כיפור, בפרט לאור העובדה שלא כל החומרים זמינים לחוקרים.
כטיבען של מהומות אחרי ספר שכזה, הן נחלקות למספר משפחות ואני רוצה לייחד פוסט על הטענות שעלו.
אני חושב שאחת מהסיבות שרבים מחיל האוויר דוחים את טענות הספר על הסף נובעת מכך שחיל האוויר הוא באמת ארגון מדהים ומיוחד (בעיני כמובן). יש בו חיבור קולקטיבי למען מטרה משותפת, למרות שמדובר במקצוע אינדיבידואלי. בחיל אוויר המונח "מח"א אמר" הוא בעל משמעות עמוקה, וכשזה קורה החיל מתיישר להנחיה באופן מדהים. ככל שעולים בסולם הדרגות, מידת ההזדהות עם הארגון הופכת להיות גדולה יותר. לתופעה הארגונית הזאת יש המון יתרונות ביכולת הוצאה לפועל של משימות והחלטות ארגוניות, אבל יש גם חסרונות. מהחוויה האישית שלי, היתרונות עולים בהרבה על החסרונות, ואני מבין עד כמה חשוב לאנשים רבים להגן על שמורת הטבע הזאת. אני גם לא יודע לומר מה האיזון הנכון בין שימור האתוס לבין קבלת ביקורת, בין שיווק מצויינות לבין נכונות להודות בטעויות וכשלונות, בין התיישרות להנחיות לויכוח ורצון לשפר אותן. אני לא בטוח שניתן לנתח איזון שכזה, אבל אני מעריך שהוא נמצא בתת מודע של חלק מאלה שדחו את הספר, וחלקם עשו זאת מבלי שקראו אותו.
אני מודה שאני שייך לזרם הביקורתי (מאוד), ומכאן שאני מתקשה לקבל את ההתגוננות וציפוף השורות במקרים כאלה, אבל זה לא הופך את גישתי לנכונה בראיה רחבה. יש דיסוננס גדול בין תרבות התחקיר בטייסות חיל האוויר, של תחקיר נוקב לא משנה מה דרגתך שמבחנו העליון הוא מבחן התוצאה של הביצוע באוויר, לבין חוסר הפתיחות לביקורת מספר כמו "מלחמה משלו". גם לסוגיה הזאת אייחד פוסט בהמשך.
אד הומינם – משפחה גדולה של טענות כנגד הספר עוסקת בסופר עצמו. החל מכך שהוא חבר במועצת הקרן החדשה לישראל, המשך בכך שהוא שונא את בני פלד וכלה בכך שהוא "חסר ידע והבנה בהפעלת הכוח האווירי". אד הומינם זאת נטיה טבעית של אנשים, כאשר הם נקלעים למצוקה ומצב שגורם להם חוסר נוחות. בנוגע לטענה שהוא חסר הבנה בהפעלת הכוח האווירי, אזי זוהי טענה נכונה, רק שהיסטוריה צבאית היא מקצוע כבד משקל, והספר הוא כזה. מקס הייסטינגס שהוא היסטוריון צבאי שפרסם ספרים מצויינים על מלחמת העולם השניה לא היה איש צבא, הוא עיתונאי. אני מניח שזה לא מפריע לקרוא את ספריו. אין בכוונתי להגן על אורי, איני הסנגור שלו, יש לו רזומה ראוי בלעדי, אני ממליץ לנסות להתמודד עם התוכן והטענות עצמן. אגב, כיוון שסיפרתי לכם על כך שחיל האוויר מופעל בשליטה מרכזית, אז כדאי לדעת שמרבית אנשי החיל מבינים מעט מאוד בהפעלת כוח אווירי באופן הרחב של המילה, קרי כיצד נראה תכנון של מבצעים ושליטה בהם. מרביתם טייסים במקצועם, ולא מתכנני מבצעים אוויריים.
"הספר מוטה בצורה קיצונית ומכאן שעלולים להסיק מסקנות לא נכונות" – ככלל אני מסכים שהתמונה שהספר מציג היא ביקורתית מאוד, ונוגעת באופן אישי במפקד חיל אוויר, נטיית ליבי להעריך שיש בספר הטייה מוגזמת לביקורת על בני פלד. ועדיין, השאלה היא האם התמונה הזאת נכונה או לא, איזה חלקים ממנה נכונים, והאם נכון להסתפק בכך שהספר ביקורתי מדי, כדי לפסול את העיסוק בתוכן של הספר. הנה לדוגמא, בראיון עם עיברי כחלק מהדיפת הטענות כנגד ההשתתפות על חיל אוויר בבלימה הוא טוען שלדוגמן 5 היתה השפעה על הבלימה למרות שלא תוכנן לכך, כיוון שבכל זאת 100 מטוסי קרב הטילו פצצות בחזית, ומכאן שברור שזה משפיע על הצד השני. קבוצה גדולה של אנשים ישבה והקשיבה לדבריו, ואיש לא אמר, שלטעון שתקיפה שהתבצעה כ-30 ק"מ מהחזית תרמה לבלימה זה כמו לטעון שלהפצצות כלליות בעזה, היתה תרומה בצמצום ירי הרקטות לישראל ע"י חמאס. כיוון שאני פוסל את העקרון שאם נמצאו פגמים נכון לפסול את כל טענותיו של הטוען, אני ממליץ להקשיב רוב קשב להרצאתו של עברי, כיוון שמדובר באיש משכמו ומעלה, ולא לפסול את דבריו על הסף. אגב, חשוב לי לציין, אני משוכנע שעברי מבחינתו הציג את האמת כפי שהוא זוכר את המלחמה בחלוף 48 שנה, זה לא הופך את כל דבריו לנכונים. היסטוריונים יעידו על כך שעדויות הן המקור הכי פחות אמין להיסטוריה, והן באות להשלים אחרי שיש בידי החוקר מסד נתונים רחב.
בנוגע למסקנות שגויות העלולות לעלות מן הספר. ראשית, אני סבור שההשפעה של מסקנות כאלה מוגבלת מאוד. בישראל בכלל ובצה"ל בפרט, קוראים מעט, מעמיקים עוד פחות ולא מקיימים דיונים על ספרים מסוג זהה. שנית, אני מסכים לחלוטין שצריך להיזהר בכלל בהסקת מסקנות ממלחמות עבר, בנוגע לעתיד. בפרט, מטעויות אישיות לרוב לא ניתן ללמוד דבר, הרי לא תהיה סיטואציה דומה בעתיד. למשל, גם עברי מסכים שהזנקת המטוסים לאוויר בצהרי יום כיפור היתה טעות של בני פלד. קל להבין שטעות כזאת נובעת מהערכת מצב שגויה שלו, בזמן נתון. גם זה לא מעניין, כי הערכות שגויות הן חלק טיבעי במצבים של חוסר ודאות. השאלה המעניינת היא כיצד אפשר לצמצם אותן, וזאת סוגיה ארגונית, כיצד מייצרים תהליכים בארגון שמאזנים הערכות שגויות של מפקדים ומאפשרים ביקורת. כמדומני, שזאת נקודת חולשה גדולה גם בחיל האוויר של היום. שלישית, אני חושב שהרבה יותר קל לספר מה לא טוב, ולא מה אפשר ללמוד מהספר. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה דברים שרלבנטיים גם לימינו אנו, אבל בשלב זה נראה לי שבגלל הביקורת המוגזמת שבו, מי שיכול ללמוד ממנו מעדיף לדחות אותו על הסף.
לצערי, אני מזהה התגייסות לציפוף שורות (Rally Round the Flag) כדי לדחות את הספר בכלל, ובעיני זה מצער. ניחא מיד אחרי המלחמה, צריך להתארגן מחדש ולא ללקק פצעים, אבל 48 שנים לאחור, אפשר לפשפש קצת בפצעים. אם תרומתו של הספר תהיה בהרחבת הדיבור על חיל האוויר במלחמת יום כיפור, זאת תרומה נכבדה. אהה, איני מקבל אחוזים על מכירות הספר.
שלום עמר
אתה כותב כי מחקר על חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ניפקד מארון הספרים הישראלי. ספרו של של אל״מ בדימוס ד״ר שמואל גורדון ״30 שעות באוקטובר״ הוא ספר כזה.
לגבי פרופ׳ בר יוסף. יש לי הערכה גדולה מאוד אליו. קראתי את ספריו ( ״הצופה שנרדם״ ״המלאך״ ו״מתקפת פתע״ וכן מאמרים שונים שלו) . הספר הוא מרתק וקריא. השם שלו מקומם , פרובקטיבי מאוד, אבל הוא גם אינו נכון. עברי נגע בכמה ארועים שסותרים את השם . עצירת״תגר״ ויציאה ל״דוגמן 5״ היא מלחמה משלו? ועוד לא מעט מבצעים שהם חלק מהמאמץ המלחמתי הכולל.
אין ספק שנעשו טעויות חמורות ( החלפת החימוש לפני המלחמה והזנקה חפוזה של כל חיל האויר עם פתיחת המלחמה, יציאה חפוזה ל״דוגמן 5״, תו״ל לקוי לנושא ההשתתפות בקרב היבשה), אבל הספר מקנה את התחושה כאילו תרומתו של חיל האוויר למאמץ המלחמתי היתה זניחה ( עד ל22.10 , לאחר ניקוי חלק גדול של הטילים ממערב לתעלה, כותב בר יוסף ואז הוא החל להשפיע).
למרות שחיל האוויר איכזב ולמרות שהוא ״ לא סיפק את הסחורה״ עדין הוא פעל ונכח.
בר יוסף צייר תמונה מעוותת ולא משקפת את המציאות. כאשר בר יוסף ראיין את ספקור על ספריו של האחרון, הוא אמר לספקטור כי תרומתו של חיל האוויר בימים הראשונים היה זניחה. ספקטור מתקן אותו ומצביע על הפלת המסוקים המצריים . אבל הארוע הזה הוא אחד מארועים נוספים משמעותיים שבהם חיל האוויר השפיע.
צריך לזכור, ועברי דיבר על זה. יש מושג ״שרות מותנה לקוח״
בכנס של עמותת למלחמת יום הכיפורים בר יוסף אמר שאין הוא מכוון אישית לבני פלד.. אבל כל מי שקורא את הספר, כן מתרשם כך , כמוך גם אורי משגב שסקר את הספר בהארץ גם התרשם כך.
בקריאת הספר היתה לי את תחושה של עברי. בר יוסף ירה את החץ אח״כ הוסיף את העיגולים מסביב.
נראה כי היתה לבר יוסף כותרת והוא התבונן בחיל האוויר דרך הפריזמה הזאת.
הספר של גורדון רחוק מלהיות מספק לצערי, וגם עכשיו יש עוד המון שאלות פתוחות.
השאלה האם חיל אוויר סיפק את הסחורה או לא היא בעיני סובייקטיבית ותלויה במתבונן וככזאת פחות מעניינת לימינו אנו. אסטרטגית ההשפעה של חיל אוויר על מלחמת יום כיפור היתה קטנה, אפשר ליפות את זה בהמון אנקדוטות, אבל בעיני זאת הונאה עצמית לחשוב אחרת.
מה שחשוב זה למה זה קרה ומה המשמעות של זה לימינו אנו. אני מנסה לכתוב על השאלות האלה ולא לדון בהיסטוריה, על אף הרגישות הידועה של אנשים לאיך הם נזכרים בתולדות האומה.
אין בכוונתי לשנות את הספר, אני מנסה לתרום ידע מהניסיון שלי כדי להעשיר את קוראי