מלחמת 7 באוקטובר

המלחמה בעזה לא תרפא את הטראומה של ה-7/10, כמו שמלחמת שלום הגליל לא ריפאה את טראומת יום הכיפורים. היא יצרה טראומה אחרת.

האם ניתן להשוות?

תפיסת הבטחון של ישראל כבר לא מתאימה יותר מ-30 שנה, אבל המכה שספגנו ב-7/10 הביאה אותנו לפעול הפוך מכל העקרונות שנותרו בתוקף

המציאות אליה נקלעה ישראל מחייבת הערכת מצב והתמודדות עם לפחות שישה אתגרים אסטרטגיים, שלא ניתנים ל"פתרון"

פרדוקס הבטחון של מלחמת 'חרבות ברזל' הוא שכל עוד המלחמה תימשך תחושות חוסר הבטחון של האזרחים ימשיכו להיות ברמה גבוהה של "איום קיומי", מה שיקשה להביא את המלחמה לסיום. רק בסיום המלחמה אפשר יהיה להחזיר את תחושות הבטחון

הויכוח על רפיח ועסקת החטופים, מסתיר את הדיון האמיתי על מה המלחמה הזאת: עתיד מפעל ההתנחלויות למול מגמת הסדר עם פלסטינים, או חוסר הרצון להחליט

הכרזת מלחמה וגיוס מילואים; הימנעות מתקיפה בצפון; פינוי ישובים; פלישה קרקעית; רק לצפון הרצועה; עסקת חטופים; פיצוץ וחידוש המלחמה; פלישה לחאן יונס; התעלמות מהסוגיה ההומניטרית; לחימה מוגבלת בצפון; עימות עם ארה"ב;
היעדר החלטה: על המשך הפעולה בינואר; מי ישלוט ברצועה; בין השמדת חמאס לחטופים;
סירוב לתהליך מדיני

4 הערכות שגויות (לצד הרבה נכונות): שחשוב לקצר את משך המלחמה; שממשל ביידן יתן לישראל חבל קצר ממה שניתן; יחס החברה לחטופים; קושי בפלישה לחאן יונס

המלחמה תקועה בסוגיית רפיח ומה רוצים ברצועת עזה, בזירה הצפונית, בשילוב בין הזירות ועשרות אלפי אזרחים עקורים מבתיהם.
הפלונטר האסטרטגי הוא תולדה של מדיניות "אנחנו לא מוכנים ל…", וחוסר נכונות לדון ב-"מה רוצים להשיג/ מוכנים להסתפק ביום שאחרי"

השקעה שקועה ושנאת הפסד הם שני מכשולים מבניים בדרך לסיום מלחמות. ״נצחון מוחלט״ ו״מיטוט חמאס״ הם מושגים ערטילאיים שלא ברורה משמעותם, ספק אם ניתן להשיגם וספק רב אם נוכל לדעת שזה קרה. החזרת החטופים נתקלת במכשולים המבניים הללו ביתר שאת.

מלחמת האין ברירה של ישראל בעזה הסתיימה. השאלות העתידיות במלחמה הן לא שאלות קיומיות, מציגים אותן ככאלה מתוך נוחיות פוליטית.