ארה"ב צריכה לגבש אסטרטגית הכלה מול פוטין. אסטרטגית הכלה מהווה הזדמנות לחידוש שיתוף הפעולה עם בעלות הברית באירופה, ולקבלת תמיכה דו מפלגתית, בפרט לאור העובדה שאני מעריך שמול איראן יהיה עימות פוליטי בתוך ארה"ב. לרוסיה יש בעיות כלכליות אמיתיות וכוחה הצבאי קטן מכפי שנוטים לייחס לה בישראל.
מוקדי החיכוך יהיו בסוגית הסייבר והמאמצים הרוסיים לפגוע בסדר הדמוקרטי של מדינות המערב ומזרח אירופה, והיערכות לעימות עתידי באוקינוס הארקטי. המזרח התיכון יהיה סוגית משנה.
להבנתי, הרוסים לא מתכוונים להחליף את אסאד וגם לא יכולים לעשות זאת, והאיראנים לא בדרך החוצה מסוריה למרות הדיבורים החוזרים ונשנים
לקח מספר 2 – גישת "הענשה: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח", לא עובדת בטווח הארוך.
לקח מספר 3 – כאשר הרוסים מגיעים לאזור הם עושים זאת לטובת האינטרסים של מוסקבה.
פוטין לא הופך להיות השליט של המזרח התיכון, איראן לא משמידה אותנו עוד מעט וצרחות ההיסטריה על התקיפה של בסעודיה
הסכם שיתוף הפעולה החדש בין רוסיה לאיראן הוא עדות נוספת (בעקיפין) לכך שהאסטרטגיה של ישראל בסוריה לא עולה יפה.
הרוסים מחזקים אל הלפיתה סביב ישראל בשלל התבטאויות ומהלכים בזירה המדינית בימים האחרונים. כל אלו מהווים תפאורה לנסיעה של נתניהו לפגישה עם פוטין. פוטין מחזיק בקלפים ובמנופים ואחרי שהכין את הקדירה הוא יכול לשוב ולהיפגש עם ראש ממשלת ישראל אחרי חצי שנה, למרבה הצער, הקלפים שבידינו חלשים.
האינטרס הרוסי הוא שיקום מעמדה של סוריה כעוגן להשפעתה במזרח התיכון. לישראל אין גב אסטרטגי להתעמת עם האינטרס הזה, ולכן התקיפות של ישראל תיפסקנה. השאלה היחידה היא כמה הרוסים יצטרכו להסביר.
הניסיון הישראלי להשיב את היחסים עם פוטין לסידרם, בין היתר ע"י ניסיון למנף את מבצע 'מגן לצפון' הוא טעות אסטרטגית.אמנם
חודשיים וחצי אחרי נפילת האליושין וניתן להודות שהתמונה מתבהרת מצד אחד (מה היה עד עכשיו), ומתקדרת מצד שני (אסטרטגיית ישראל
