התשה – ההיסטוריה חוזרת? פרק ב'

אם יש שיעור ללמוד על הרוסים הוא שלציניות הרוסית אין גבולות. עוד בטרם חלפו שבועיים מתבוסת ששת הימים, הסובייטים הציבו דרישות לנאצר, שנועדו למטרות האסטרטגיות שלהם. הדרישות כללו, מתקני חוף לדלק וציוד באלכסנדריה ופורט סעיד, גישה חופשית לנמלים ומעגן קבע לארבע ספינות תחזוקה, הצבת כוח אווירי במצרים לאיסוף מודיעין בים התיכון ועוד. בקשות אלו הועלו לנאצר כבר ב-1958, אבל נאצר סירב בתוקף כיוון שלא רצה כוח זר, שיגביל את עצמאותה של מצרים (הסובייטים נעזרו באלבניה כתוצאה מכך). עכשיו לנאצר לא היתה ברירה.

נאצר בפגישה עם ברז'נייב


ב-10 ביולי, פחות מחודש מסיום המלחמה, הסובייטים הגיעו בקול תרועה רמה לפורט סעיד ואלכסנדריה. המצרים הבינו היטב שמעצמה קולוניאלית התיישבה להם בבית. מספר פעמים זה הגיע לאלימות בין הצדדים כיוון שהסובייטים לא ביקשו אישורים לצאת ולהיכנס לנמל ועשו בו כרצונם.
כאשר שואלים מדוע חשוב לרוסים נמל טרטוס, כדאי לזכור שהנוכחות הקבועה והקרנת העוצמה הימית של הרוסים מתחילה בים התיכון.
במקביל, כדי לשמור על הנכס, הסובייטים שיקמו במהירות את הצבא המצרי. 3000 יועצים, שנכחו בכל מקום בצבא המצרי, והוצמדו לכל בעלי הדרגות מאלופים ועד רמת המג"ד, הביאו אמל"ח ותורות לחימה.

בדרך להתשה המצרים יזמו 2 הסלמות: הראשונה, בתחילת יולי 67, הסתיימה בהטבעת המשחתת אילת ע"י המצרים, ולאחריה הפגזה מאסיבית של צה"ל על בית הזיקוק של העיר סואץ שסיפק 80% מהנפט של סיני. הפגיעה בבית הזיקוק הזיקה קשות לכלכלה המצרית, והשיגה את מטרתה המיידית, שקט שהחזיק יותר משנה. השניה, נפתחה באוגוסט 1968, ואחרי מספר תקריות בהן נהרגו מספר עשרות של חיילי צה"ל, ישראל הגיבה שוב במבצע "הלם" – פיצוץ של 2 גשרים גדולים מעל הנילוס ותחנת כוח מרכזית בקרבת נג'ע חמאדי, שהובילה להחשכת חלק נרחב ממצרים. גם הפעם פעולת התגמול השיגה שקט לכמה חודשים. הרוסים לחצו על נאצר להרגיע, והסבירו לו שלפני שיוצאים לקרב צריך "חשיבה מפורטת, חישוב מדויק והכנה מדוקדקת של פרויקט מורכב של מדיניות חוץ כמו עימות צבאי".
למרות הפגיעות הקשות של ישראל במצרים, הרוסים לא נקפו אצבע, ההיפך ממה שניתן היה לצפות. ההתבססות שלהם נמשכה, בניית הצבא המצרי נמשכה, אבל בעיקר היעדים האסטרטגיים שלהם התקדמו. הם שייטו בים התיכון, והקימו שייטת חדשה באוקיינוס ההודי. הקרנת העוצמה הסובייטית גדלה.

אליושין IL-28 מצרי בתקיפה / ויקיפדיה

ב-8 במרץ 1969 נפתחה מלחמת ההתשה. ביום למחרת ישראל הרגה את הרמטכ"ל המצרי (באקראי או שלא) בטיל שנורה לעמדה ממנה צפה מעבר לתעלה. במקביל, ישראל החריבה לחלוטין את בית הזיקוק בסואץ. כמו אז, כך היום ישראל האמינה שתקיפות הענשה יפתרו את הבעיה שנוצרה, מה גם שבפעמיים הקודמות זה עבד. דיין: "הדרך היחידה להשקיט את המצרים ולמנוע את העמקת המלחמה אינה דווקא בלטיפות אלא ביד חזקה, עלינו להראות להם כי אינם יכולים לנו" (סוף אפריל, חודש וחצי מתחילת הקרבות).
ישראל פעלה בעומק מצרים והביכה את נאצר ומשטרו, במידה שגרמה לרוסים דאגה. ביוני התפרסם ב'פראבדה' מאמר ביקורת על מלחמת ההתשה המצרית (!), כמובן מבלי לתקוף את נאצר ישירות ואישית. המלחמה הוגדרה "כמדיניות הרפתקנית".

Image result for ‫מלחמת ההתשה‬‎


ישראל המשיכה במבצעי עומק מיוחדים להביך את נאצר, בום על קולי מעל מצרים ואחד השיאים של הפרק הזה היה הפשיטה על האי גרין ב-19 ביולי. בשלב הזה ישראל החליטה שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח, הוחלט להפעיל את חיל האוויר במלוא העוצמה – 'להפציץ כדי לנצח'. וייצמן היה מהדוחפים הגדולים להסלמה:

"הפעולות של צה"ל מדגדגות את הצבא המצרי הגדול, מוציאות לצה"ל מוניטין טובים בעולם, נותנות איזו סוכרייה נעימה לציבור הישראלי, אבל אין בהן הכרעה של המלחמה, ואין בהן פתרון למלחמת ההתשה… הניסיונות שלי לשכנע את חברי במטכ"ל לזנוח את דקירות ודגדוגי הקומנדו ולהפעיל את צה"ל באופן רציני לחיסול מלחמת ההתשה לא הנחילו לי שום הצלחה. עוד דקירה ועוד דגדוג, ולמחרת אלף פגזים מצריים, אלפיים, חמש אלפים, עשרת אלפים ובחורים נופלים… יש להפעיל את חיל האוויר מיד ובמלוא עוצמתו, כי לא ייתכן שהחבר'ה יוסיפו להיהרג…" (לך שמים לך ארץ / עזר ויצמן)

ב-20 ביולי ישראל הסלימה בגדול, 171 גיחות קרב במבצע 'בוקסר 1' – לראשונה הושמדו סוללות טק"א (2-SA), מוצבים, בסיסים ועוד. כעבור ארבעה ימים חיל אוויר הלך להפציץ את מערך הסוללות שחסם את דרכו לעומק מצרים, כעבור מספר ימים זה הצליח. שבוע של תקיפות ישראליות מאסיביות שכתשו את הצבא המצרי העירו את הסובייטים.

זה הוביל את מוסקבה לנסות לעצור את ההסלמה, גם בגלל הפגיעות הקשות בניסיונות השיקום שלהם את הצבא המצרי (כאמור, היו להם נציגים בכל מקום בצבא), אבל בעיקר בגלל הפגיעה באינטרס הסובייטי. השמדת מערך הטק"א וחשיפת מצרים לתקיפות עומק, סיכנה בצורה ישירה את הנוכחות הצבאית הסובייטית. פגיעה בהיערכות הסובייטית תגביל את פעולת השייטת החמישית ואת יכולתה למנוע מתקפה גרעינית מהים התיכון נגד ברית המועצות. מבחינת מוסקבה זה היה שקול לסיכון ישיר לבטחון הלאומי.
מוסקבה פעלה בדחיפות, חלק מהמטוסים הועברו לאלג'יר כדי להרחיק אותם מהסכנה. השגריר בקהיר דרש מנאצר להפסיק את ההסלמה, אבל כאשר נאצר סירב והלהיט את הרוח יותר מוסקבה הפנתה את הדרישות לישראל. ב-27 ביולי העבירו הסובייטים דרך השגרירות הפינית בישראל את האיגרת הבאה:
"ממשלת ברית המועצות רואה במתקפה זו מעשה פרובוקטיבי, אשר עלול להביא להשלכות רציניות מאוד. פעולות אגרסיביות מעין אלה מצביעות על כך שממשלת ישראל ממשיכה על נתיב מסוכן מאוד, ככל הנראה מבלי להבין לאן המעשים ההרפתקניים שלה עלולים להוביל. כל האחריות על ההשלכות של מעשים אלה – במידה ולא תינקט שום פעולה על מנת להימנע מהם בעתיד – תיפול על ממשלת ישראל".
יום למחרת ישראל הפסיקה את מבצעי 'בוקסר', מחשש להתערבות ישירה של הסובייטים במלחמה. המלחמה תתחדש בהמשך, אבל על כך בפרק הבא.

לקח מספר 2 – גישת "הענשה: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח", לא עובדת בטווח הארוך. לפעולות תגמול וענישה יש תוקף מוגבל בזמן, והן לא פותרות את בעיית השורש. במלחמת ההתשה יעילותן הלכה והתקצרה לאורך ההסלמה. כך היה בפעולות התגמול של שנות ה-50, כך היה מול אש"ף בלבנון, מול חיזבאללה בצפון, ומול חמאס בעזה.
כל עוד ישראל משחקת במגרש המשחקים הקטן מסביב לגבול ולא מזעזעת את האינטרסים של שחקנים רבי עוצמה אחרים, פעולות תגמול עוברות במחיר נמוך. למשל, אפילו מלחמת שלום הגליל עברה בהצלחה ואש"ף עזב את לבנון, אבל כאשר המלכנו את באשיר ג'ומייל לנשיא, זה היה יותר מדי עבור סוריה והיא חיסלה אותו.
אגב, זה לא אומר שיש פתרון אחר טוב יותר.

כאשר נחתו הרוסים בחמימים ובטרטוס בסתיו 2015, ממשלת ישראל היתה במתיחות גבוהה מול ממשל אובמה על הסכם הגרעין שנחתם חודשיים קודם לכן ועל סוגיות רבות נוספות. בזמן מלחמת ההתשה ישראל היתה במתיחות גבוהה מול ממשל ניקסון, הגישה בממשל התחלפה רק אחרי ספטמבר השחור בירדן, כאשר ישראל איימה להתערב למען המלך כנגד סוריה.
היעדר הגב האמריקאי השפיע על קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל בזמן ההתשה, אז ישראל קיוותה לגייס את ארה"ב לטובתה כנגד ברה"מ. ב-2015 ישראל בחרה ללכת בלי ארה"ב ביוזמתה.
ב-1969 ישראל ניסתה להימנע מעימות ישיר עם מוסקבה, אבל ניתחה את מלחמת ההתשה כעימות ישיר עם מצרים בלבד. למרות זאת, הסוגיה העסיקה את מקבלי ההחלטות לאורך כל הדרך, כולל אמירות פומביות לציבור.
ב-2015 ישראל יזמה מנגנון למניעת חיכוך צבאי ישיר מול הרוסים, העריכה שהתקיפות בסוריה לא פוגעות באינטרסים של פוטין, ואפילו במידת מה משרתות אותם. הפעם, מקבלי ההחלטות בישראל הסבירו את זה בתוקף לציבור הישראלי לאורך כל השנים, כולל אחרי משבר האליושין.

לקח מספר 3 – כאשר הרוסים מגיעים לאזור הם עושים זאת לטובת האינטרסים של מוסקבה. כל עוד לא פוגעים באינטרס הישיר שלהם, הם מנהלים דיאלוג דיפלומטי וסבלני. כאשר הפעולות של ישראל יוצרות איום ישיר על אינטרס רוסי (חשיפת המערך בהתשה, נפילת האליושין ב-2018) הרוסים נושכים. אמנם מאזן הכוחות בין ישראל לרוסיה היום אינו דומה למה שהיה במלחמת ההתשה, אבל גם היום כדאי שתהיה פרופורציה. הרוסים הם מעצמה עולמית, ישראל לא.
בראייתי, כשלון המדיניות של ישראל היה בכך שלא הצלחנו לגייס את ארה"ב לסוגיה הסורית, זה נכון לא רק לאובמה אלא גם לטראמפ.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.