לפני שלושה ימים העיז נדב איל לפרסם ציוץ שבחירתו של נשיא פולין המכהן, דודא, היא מכה אנושה לדמוקרטיה. מיד קמו כנגדו כיצד ייתכן שבחירות דמוקרטיות יכולות להיות מכה אנושה לדמוקרטיה.
בישראל סוכני הבורות של הדמוקרטיה מנסים לטשטש תהליכים ולצורך כך הם מקדמים בורות, לפיה בחירות מוכיחות שיש דמוקרטיה.
דמוקרטיות לא מסתיימות ברגע ברור, למעט בהפיכה צבאית. זה תהליך הדרגתי ואיטי, לאוטוקרט הנבחר בדרך דמוקרטית יש אינטרס להפעיל את מינימום הדיכוי הנדרש על מנת להבטיח את המשך שלטונו.
בדיקטטורות יציבות רוב האזרחים תומכים במשטר, אחרי שהן נופלות מסתבר שכמעט כולם רצו שהמשטר יוחלף.
השלטון בדיקטטורות מבסס את אחיזתו במדינה (ובציבור) ע"י מנגנונים של דיכוי והרתעה ומשחק עדין בין כמות הדיכוי הנדרשת להבטחת שרידותו למול החשש שאם לא יופעל כוח מספק, אח"כ יהיה צריך להפעיל יותר כוח
לסיכום, דיקטטורים חדשים שעלו בהפיכה צבאית ומתקשים להשתלט על הצבא ועל גורמי הכוח של המדינה, מנסים להקים מפלגה כדי ליצור שיווי משקל לגורמי הצבא והכוח. הקמתה של מפלגה כזאת משיגה תוצאות חיוביות בשרידות, במשילות ובאורך חיי המשטר.
בשורה התחתונה השנה הראשונה להיווצרות של דיקטטורה היא שנה של מאבקי כוחות וחוסר ודאות רבה. קשב רב מופנה ליצירת מערכת פוליטית חדשה ולמאבקי הכוחות בתוך האליטה החדשה.
דיקטטורות מקיימות בחירות כי זה גורם שמייצב את השלטון, ומקטין את סיכויי נפילתו. זה נכון גם לדיקטטורות בהן בבחירות אין אפשרות בחירה למעט בשליט. הבחירות מאפשרות לשלטון המרכזי ליישר את הדרגים הזוטרים של המפלגה עם מפלגת השלטון ולעקוב אחרי יעילות עבודתם.
אמצעי "דיכוי דיגיטליים" מביאים לתוצאות. בין השנים 1946-2000 משטר דיקטטורי שרד 10 שנים בממוצע. מאז שנת 2000, הם שורדים 25 שנים בממוצע.
בין השנים 2000-2017 נפלו 37 מתוך 91 משטרים דיקטטוריים. שיעורי הדיכוי הדיגיטלי בהם היה נמוך משמעותית מהדיכוי במשטרים המכהנים.
