הרתעה כעצלנות מחשבתית – סידרה בהמשכים

נדמה לי שאין מילה שגורה יותר מ׳הרתעה׳ בז׳רגון של השיח הבטחוני במדינת ישראל. האם השימוש בה עוזר לנו להבין מה מצבנו בצורה טובה יותר או שמא זאת חלופה נוחה לעצלנות מחשבתית? מטרת הסידרה להראות עד כמה השיח הקלישאתי אודות ההרתעה, משרת טשטוש במקום חידוד ומונע יכולת לערוך ויכוח בנושאים בטחוניים. למען הסר ספק, אין המטרה להוכיח שאלימות אינה נדרשת, או שלעוצמה הישראלית אין חשיבות רבה, כי אם לעורר קצת מחשבה, ובעיקר להבין שכאשר אומרים לנו הרתעה, הרתעה, הרתעה בעצם מתכוונים שאין משהו אחר לומר.

הראשון שהגדיר את המשמעות של הרתעה היה תומאס שלינג (פרופסור למתמטיקה, מומחה בתורת המשחקים, זוכה פרס נובל) במאמרים שהובילו לספרו חימוש והשפעה. הספר פורסם ב-1966 והיה בסיס תיאורטי לאסטרטגיה האמריקאית במלחמת וייטנאם, שהסתיימה בכשלון. כמובן שמושג ההרתעה היה שם לפני כן, שלינג לא המציא אותו, אבל עשה סדר בפרוש המושגים.

מהי הרתעה – לגרום למישהו לחשוש במידה שתביא אותו להימנע מלעשות פעולה אותה הוא מעוניין לעשות. קרי, המונח הרתעה מתייחס רק למי שעוד לא עשה פעולה. שלינג הפריד בין הימנעות מנקיטת פעולה, לבין עצירת פעולה שהתחילה או לגרום למישהו לסגת מפעולה שכבר ביצע.

בישראל המונח הופיע כחלק מתפיסת הבטחון של בן-גוריון שתורגמה למשולש הקדוש הרתעה-התרעה-הכרעה. בראשית ימי המדינה, האיום המרכזי על קיומה של המדינה, היה מלחמה כוללת של ברית מדינות ערב. תחת המציאות הזאת המדינה היתה צריכה לצמוח. כדי לקצר, ההרתעה שיקפה רצון ישראלי לגרום למנהיגי מדינות ערב, להימנע מיציאה למלחמה נגדה, כדי לאפשר לישראל התבססות, לקלוט עולים כדי להבטיח את המאזן הדמוגרפי ולצמוח כלכלית. זה שיקף הנחה, שמנהיגי ערב מעוניינים בסיבוב שני, לאור הכשלון שלהם להשמיד את ישראל בסיבוב הראשון. בעשור הראשון, זה לא היה יותר מאשר משאלת לב. כך שאמנם מדינות ערב נמנעו ממלחמה עם ישראל, אבל קשה להעריך עד כמה ההרתעה של ישראל היתה גורם לכך, או שהרצון האמיתי מלכתחילה היה נמוך.

אבל כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, המונח הרתעה שירת צידוק לפעולות צבאיות שונות.
מראשיתה של המדינה, טרור היה בשפע. הטרור מרצועת עזה היה בעידודה של מצרים, זה מהגדה היה ספורדי יותר. את ישראל זה הוביל לביצוע פעולות תגמול, שמטרתן היתה יצירת הרתעה מפני ביצוע פעולות טרור. כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של דיין:

"הצבא והמשטרה אינם יכולים לגונן על כל מתיישב יהודי…..אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות, לשלמו. יכולים אנו להבטיח, כי מפקדי הצבא יבכרו הגשמה קפדנית של התחייבויותיהם בשמירת הגבול על-פני כשלונם בהתנגשות עם יחידותינו. בידינו לגרום לויתור הממשלות הערביות על 'מדיניות של כוח' כלפי ישראל"

לפעולות התגמול היו למעשה מספר מטרות הרתעתיות:
לחזק את ההרתעה האסטרטגית של ישראל ובכך למנוע משליטי ערב לצאת למלחמה, על-ידי הפגנת העליונות הצבאית שלה (ואולי לחזק את הבטחון העצמי שלנו כמי שיכולים לשרוד).
בנוסף, להרתיע את השליטים שלא לעודד את פעולות טרור נגד ישראל; רצון להשפיע על האוכלוסיה המקומית ומנהיגים מקומיים (מוכתרים וכו') לפעול כנגד טרור שיוצא מהכפרים; עידוד של מפקדים בצבאות ערב למנוע פעולות שכאלו. שלינג מגדיר את זה אכיפה. קרי, ע"י ענישה קולקטיבית נניע אנשים לפעול כנגד פעולות שמביאות לענישה קולקטיבית. אבל יותר מכל זה אפשר להסביר את הגישה הציונית האקטיבית, התקפיות ולא מגננה גלותית:

"פעולות התגמול הן השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה, לא כמוצדקת ומוסרית, אלא כיעילה. כאשר ערבים מניחים מוקשים אצלנו, אם אנחנו מנסים לחפש את אותו ערבי, הרי אין לזה ערך. אך אם מרגיזים את הכפר הקרוב על הנשים והטף, הרי מתעורר הציבור שם, ועל-ידי זה מתעוררת גם הממשלה המצרית והעבר-ירדנית למנוע מקרים כאלה….שיטת העונשים הקולקטיבית הוכיחה את עצמה לפי שעה כיעילה…אין שיטות אחרות יעילות" (דיין 1950)

בפועל פעולות התגמול לא הוכיחו את עצמן כיעילות, הטרור לא פסק, וזה הביא לכך שפעולות התגמול הפכו להיות רחבות היקף. כאשר חלפו השנים וחוסר היעילות נראה לעיני כל, נדרש הממסד הצבאי לטיעון חדש: אלמלא פעולות התגמול המצב היה גרוע בהרבה. סביר להניח שיש בזה משהו, אך כמובן שלא ניתן להוכיח כך או אחרת. הנה דוגמאות:

"בהעדר פשיטות התגמול היה המצב גרוע פי כמה ומגיע לתוהו ובוהו ממש. סביבתנו הערבית אכולת שנאה במידה כזו….שרק מעשי תגמול נמרצים, הציבו תריסים בפני נחשולי התפרעות שהיו מציפים את אזורי הספר ומביאים את בטחון המדינה לידי מפולת גמורה" (דיין 1954)
"גם עונשים לרוצחים, אינם מפסיקים מעשי רצח, אבל אילו לא נענש שום רוצח, היתה הרצועה מותרת והמוני אנשים היו נרצחים. אין תגמול מפסיק התקפות לחלוטין, אבל הוא מרתיע רבים, ככל עונש. ומי יודע כמה חיים הוצלו הודות למעשי תגמול אלו" (בן-גוריון 1954)

אנחנו יכולים לראות את הטיעונים הללו גם בגירסה המודרנית שלהם, לגבי הריסת בתי מחבלים, החמרת ענישה על זריקות אבנים וכדומה. למרות שהספק לגבי תקפות הטיעונים הללו רב יותר משהיה, כיוון שקיימים מחקרים בתחום הענישה הפלילית ועבודה שנערכה בצה"ל על יעילות הריסת בתים. עדיין, קשה להתמודד בצורה רציונלית, עם הרגשות שעומדים מאחורי הטיעונים הללו, בפרט שפעמים רבות יש תחושה שחייבים לעשות משהו, וזה הדבר היחיד שניתן לעשותו.

הרתעה ועצלנות מחשבתית – חלק ב'

הרתעה כעצלנות מחשבתית – חלק ג': מהלכה (לאי) מעשה

הרתעה ועצלנות מחשבתית – שומר החומות (פרק ד׳)