לסיכום, דיקטטורים חדשים שעלו בהפיכה צבאית ומתקשים להשתלט על הצבא ועל גורמי הכוח של המדינה, מנסים להקים מפלגה כדי ליצור שיווי משקל לגורמי הצבא והכוח. הקמתה של מפלגה כזאת משיגה תוצאות חיוביות בשרידות, במשילות ובאורך חיי המשטר.
ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.
בשורה התחתונה השנה הראשונה להיווצרות של דיקטטורה היא שנה של מאבקי כוחות וחוסר ודאות רבה. קשב רב מופנה ליצירת מערכת פוליטית חדשה ולמאבקי הכוחות בתוך האליטה החדשה.
דיקטטורות מקיימות בחירות כי זה גורם שמייצב את השלטון, ומקטין את סיכויי נפילתו. זה נכון גם לדיקטטורות בהן בבחירות אין אפשרות בחירה למעט בשליט. הבחירות מאפשרות לשלטון המרכזי ליישר את הדרגים הזוטרים של המפלגה עם מפלגת השלטון ולעקוב אחרי יעילות עבודתם.
במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי במפקדים רבים מדי, שקיבלו תפקיד מקצועי בדרך לתפקיד הפיקודי הבא שלהם, והחליטו שהם המציאו את הגלגל. אותם מפקדים היו מצויידים בשכנוע עצמי עמוק שעד אליהם לא היה כלום, ויום אחרי בואם יש פתרון לבעיה המורכבת.
מלחמת המפרץ מציפה 2 בעיות גדולות בסיום מלחמות – המעבר בין סיום המבצע הצבאי לשלום שאחרי והיעדר תמונת הכניעה כפי שהיתה על המיזורי.
עמדות פרוגרסיביות מקטינות את התמיכה במועמד, אבל מזיזות את העמדות שמאלה.
יש שלל דוגמאות בישראל בהן שולחים פוליטיקאי או מקורב להביע עמדה קיצונית, מתנערים מהאיש עצמו, אבל כך מכשירים את דעת הקהל. מסתבר שזאת פרקטיקה מועילה.
בישראל אין הערכת מצב אסטרטגית ראויה, כיוון שהכל נחלק לימין VS שמאל, גם כשאינו כזה. הנסיגה מלבנון אינה עניין של ימין או שמאל, ישראל מעולם לא התכוונה לספח את השטח. "שמאלנים" רבים האמינו בלב שלם שחייבים להישאר ברצועת הבטחון ואסור לסגת.
זה לא שאני סבור שניתן לתקן את זה בקלות, אבל אם יש לקח שכדאי לקחת מהנסיגה מלבנון הוא שויכוח פוליטי גם על סוגיות רגישות, צריך להישאר מתוך אמונה ששני הצדדים רוצים במצב עתידי טוב יותר ולא שבכוונת אחד מהם להרוס את המדינה.
