למה קשה לסיים מלחמות – מלחמת המפרץ

מלחמת המפרץ נתפסת בעיני רבים כמלחמת השיקום של צבא ארה"ב. 16 שנים אחרי נפילת סייגון, שסימלה את ההספד האמריקאי במלחמה והביאה לסיום את מלחמת האזרחים הוייטנאמית, ארה"ב זכתה בנצחון צבאי מזהיר. בתוך שבועות ספורים מרגע שנפתחה האש נסוג צבא עיראק מכוויית והסטטוס קוו אנטה חזר לחצי האי ערב. מלחמה נדירה עם יעדים מוגבלים, שנעצרה בדיוק עם השגתם, כמו בעלי חיים שמבינים את מאזן הכוחות ולא כמו בני אנוש.
אז מה ניתן ללמוד ממלחמה שהסתיימה בצורה כל כך מוצלחת, או שאולי לא הכל היה גן עדן?

מיד עם פרוץ המשבר, כאשר סדאם חוסיין פלש לכוויית ב-2 באוגוסט 1990, ממשל בוש פעל בתכליתיות. עוד באותו ערב הובא הנושא להחלטת מועצת הבטחון. במשך 5 חודשים פעל הממשל להשגת לגיטימציה פנימית מימין ומשמאל ובינלאומית. בוש הבטיח לציבור שזאת לא תהיה מלחמת וייטנאם במפרץ הפרסי, ועמד בהבטחתו. אבל דווקא כאשר נראה היה שארה"ב הצליחה לעקוץ ולצאת, עיראק משכה אותה פנימה בחזרה אחרי שהתותחים נדמו והוחמצה ההזדמנות לעצב את בכוח את המציאות האסטרטגית ליום שאחרי. בסופו של דבר כעבור 12 שנה, האירוניה חייכה לה, והופיעה אצל בנו של בוש.

John A. Warden III / Wikipedia

התכנון הצבאי הראשוני בשבוע הראשון של המשבר היה של קצין בשם ג'ון וורדן, שהאמין שהטכנולוגיה הבשילה כדי להכריע מלחמות מהאוויר. הוא טען שהליכה למרכז המסה של המשטר ביחד עם ניתוק התקשורת תביא להכרעת צבא עיראק, מבלי לתקוף אותו ישירות בכוויית ו/או בגבול עיראק-כוויית.
בפועל, ההפצצה האסטרטגיה לא עשתה את שלה, אבל לעומת זאת החלק שבו בעזרת הפצצה מדוייקת פגעה ארה"ב פגיעה קשה ומכרעת בצבא עיראק הצליח הרבה מעל המשוער. אחרי חודש של הפצצות שהחל ב-16 בינואר בוש מצא את עצמו באותה נקודה שהיה באוקטובר בין אלה שקראו להמשך הפצצות אוויריות בלבד לבין אלה שדחפו להוציא מתקפה קרקעית. מחשש שהקואליציה תתפרק לפני שהמטרה תושג הציב בוש אולטימטום נוסף לנסיגת סדאם עד ה-24 בפברואר. צבא עיראק נערך במגננה לקראת מתקפה על הכוח העיקרי בכוויית סיטי, אבל המתקפה איגפה את כוויית ממזרח ומצפון על מנת לקטוע את האספקה. זה הביא לקריסת החזית העיראקית ולנסיגה מבוהלת תוך 3 ימים. ב-27 בפברואר פאוול (ראש המטות המשולבים) אמר לבוש בבית הלבן, שיעדי המלחמה הושגו והציע לו לסיים את המלחמה למחרת. בוש שאל למה לא לסיים את הלילה, ואיש לא התנגד.

הוצאת צבא עיראק מכוויית היתה המטרה המרכזית של ממשל בוש, אבל לא היחידה. הממשל חיפש דרך כיצד להבטיח את היציבות במפרץ הפרסי ובחצי האי ערב, והישנות של כיבוש כזה. 3 חלופות היו מול סדאם חוסיין: להרתיע אותו לאורך זמן; שזאת תהיה העדפה של סדאם חוסיין לא לפלוש שוב; למנוע את יכולתו לעשות. תפיסת העולם הריאליסטית של הממשל הביאה אותו למסקנה שהאפשרות הראשונה היתה בלתי אפשרית והשניה לא אמינה ולכן התרכז בחלופה השלישית. כתוצאה מכך התכנית הצבאית היתה. לפגוע בצבא עיראק במידה שתמנע ממנו לצאת למתקפה אבל תאפשר לו להגן על עיראק. לאור לקחי וייטנאם, הלגיטימציה הפנימית והקואליציה הבינ"ל הסרת סדאם חוסיין לא הוגדרה כיעד אבל כל שדרת הממשל קיוותה שההשפלה הצבאית שיספוג תביא לנפילת משטרו של סדאם חוסיין. משאלת הלב הזאת ליוותה את הממשל לכל דרך קבלת ההחלטות.

The problem was, apart from targeting him personally, we did not know how this might be achieved. We could not make it a formal goal of the coalition, since it was well beyond the bounds of the UN resolutions guiding us, it might also split the coalition. If the United States made it an objective unilaterally, and declared as such, we would be in a difficult bind politicly and operationally. We would be committing ourselves – alone – to removing one regime and installing another, and if the Iraqis themselves did not take matters into their own hands, we would be facing an indefinite occupation of a hostile state and some dubious "nation building". Realistically, if Saddam fell, it would not be a democracy emerging but another, perhaps less problematic, strongman.

הממשל התקשה למצוא פתרון להתנגשות שני היעדים האסטרטגיים שלו. פאוול אמר את זה במפורש: הרעיון שקיימת נקודה בה מדינה של 20 מיליון אנשים לא תהווה איום למדינה של 1.5 מיליון תלוי רק בסידורי הבטחון שיבטיחו מדינות האזור וארצות הברית, ולא בפגיעה בכוחה של עיראק. זאת מציאות אסטרטגית (ולא משאלת הלב).
הממשל לא הצליח לפתור את החידה ולכן עבר לקוות שאחרי המהלומה הצבאית, הבעיה תסתדר מאליה, בעזרת העם או הצבא העיראקי. קרי, הם יחליפו את סדאם בלי צורך בהתערבות של ארה"ב. בוש כתב ביומנו ב-31 בינואר:

"I just keep thinking the Iraqi people ought to take care of [Saddam] with the Iraqi military. Seeing their troops equipment getting destroyed, they've got to do something about it. I wish like hell that we could… This is a war and if he gets hit with a bomb in his headquarters, too bad. But it seems to me that the more suffering the people of Iraq got through, the more likely it is that somebody will stand up and do that which should have been done a long time ago – take the guy out of there – either kick him out of the country or do something where he is no longer running things"

https://www.c-span.org/video/?16819-1/cease-fire-persian-gulf-war הודעת בוש על סיום המלחמה

בהודעת הנשיא על כך שהורה להפסיק את הקרבות הוא הכריז שכל יעדיה של הקואליציה הושגו במלואם. תחושת הנצחון המהיר היתה באוויר והתמיכה בבוש היתה בשחקים, 89% תמיכה בשבוע שאחרי הפסקת האש. אבל הבעיה לא נעלמה. באותו ערב בוש כתב מחשבות נוגות ביומן שלו:

"Still no feeling of euphoria. I think I know why it is. After my speech last night, Baghdad radio started broadcasting that we have been forced to capitulate. I see on the TV that public opinion in Jordan and in the streets of Baghdad is that they have won. It is such a canard, so little, but it's concern me. It hasn't been a clean end – there is no battleship Missouri surrender. That is what's missing to make this akin to WWII, to separate Kuwait from Korea and Vietnam… The headlines are great – "We won". the television accurately reflect the humiliation of Saddam Hussein and it drives the point home to the american people. But internationally. it's not there yet, at least in the Arab world that has been line up with Saddam. He's got to go, and i hope those two airplanes that reported to the Baghdad airport carry him away. Obviously when the troops straggle home with no armor, beaten up, 50,000 casualties and maybe more dead, the people of Iraq will know"

ימים אחרי סיום המלחמה החלה מרידה שיעית בדרום, וכעבור כמה ימים נוספים הכורדים הלכו באותה דרך. סדאם דיכא את המרידות באכזריות, בעוד ממשל בוש צופה מתוסכל. הממשל המשיך לקוות שסדאם יחלוף מהעולם, אבל כעבור חודש בתחילת אפריל הוא כבר השתלט על צפון המדינה מחדש. התסכול של ממשל בוש הרקיע שחקים ובמאי הוא הכריז שהמדיניות הרשמית של ארה"ב היא החלפת סדאם חוסיין, בניגוד להחלטת מועצת הבטחון שהתקבלה חודש בלבד לפני כן. עד סוף שנת 1991 צנחה התמיכה בבוש מתחת ל-50%.

התמיכה בבוש לאורך הקדנציה – גאלופ

מלחמת המפרץ משקפת את הקושי הגדול של סיום המלחמות המעבר בין הקרבות לשלום שאחריהם. הקלאץ' הדרוש כדי לתרגם את המציאות הצבאית להסדר שיאפשר את מימוש הרצונות המדיניים, כל עוד המטרה אינה כיבוש והחלפת המשטר. כמו שהורנר מפקד הכוח האווירי במלחמה אמר: "בכנות, היינו כל כך עסוקים בתכנון המלחמה, והרגשנו כאילו יש מישהו אחר שמתכנן את השלום… אני חושב שכולנו היינו מופתעים שלא היה מישהו שיקפוץ על המטוס לקיום מו"מ עם העיראקים בסיום המלחמה". בומר מפקד המארינס אמר: "אני לא יודע למה אנשי מחלקת המדינה לא היו על המטוסים, בדרך לקחת אחריות על החלק הזה של הקמפיין, של המעבר בין הפעילות הצבאית לשלב הבא. איש לא הסביר את זה, ומעולם לא שמעתי התנצלות, על כך שזה לא קרה".
מפקדי הצבא היו משוכנעים שהאזרחים מתכננים את החלק של סיום המלחמה. אבל אלו מתקשים להבין שזה תפקידם, מעדיפים שלא לקחת אחריות פן ייתפסו אשמים פוליטית. סיום המלחמה הגיע מהר מהצפוי לכולם, כאשר איש לא חשב על המשמעויות מה נדרש לטובת המו"מ עם סדאם, כיוון שהתקווה היתה שהבעיה תיפתר מאליה.

יש קושי נוסף שעולה בסיום מלחמות, אם התמונה אינה כניעה על המיזורי, והיא כמעט לעולם אינה כזאת, צריך לתווך בין גודל הציפיות ביום היציאה לדרך ("תנו לצה"ל לנצח", "הפעם נחסל את הבעיה פעם אחת ולתמיד"), לגודל האכזבה כאשר זה לא מה שקרה.

על כן זיכרו אסטרטגיה אינה משאלת לב.

לפרקים הקודמים בסדרה:

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.