הסיפוח – אשליית ההזדמנות האסטרטגית
איני חושב שניתן להשפיע על דיעה של מישהו בנוגע לסיפוח, בראייתי הוא טעות כיוון שהוא מגדיל את החיכוך הישראלי פלסטיני ולא תומך בהפרדה שאני מאמין שהיא הכיוון הנכון. זה דיסקליימר כדי להסיר את טענת הפוזיציה, אני מניח שמקרב התומכים איש לא ישנה דעתו והמתנגדים לסיפוח יראו בדברי חיזוק לטענתם. אחרי שהסרתי את נטל השכנוע אתם מוזמנים לקרוא בנחת.
אחת מטענות השכנוע המרכזיות בעד סיפוח עכשיו הוא שזאת הזדמנות אסטרטגית חד פעמית לאור העובדה שבוושינגטון יש ממשל אוהד שלא היה כמותו, ברצוני לטעון שזוהי אשליית ההזדמנות האסטרטגית.
אני מניח שאין חולק על כך שסיפוח הוא מהלך שיגבה מחירים אסטרטגיים מישראל. אני לא מצטרף לאלו שטוענים שזה יביא לסנקציות אירופיות, לא כי זה לא ייתכן, פשוט כי איני יודע ואיני סבור שאפשר להפחיד בזה מאותה סיבה שציינתי בהתחלה, איש לא מתרשם מזה. ועדיין ברור שסיפוח הוא מהלך שמחיר אסטרטגי בצידו, גם לתומכים הנלהבים ביותר מימין. אז האם האור הירוק שיש לישראל מהבית הלבן לעשות כרצוננו הוא אכן הזדמנות אסטרטגית?
בבית הלבן יושב הנשיא החלש ביותר שהיה בארה"ב מאז מלחמת העולם השניה. מדיניות החוץ של טראמפ אינה של מעצמה עולמית אלא של הילד הכי חזק בכיתה, שעוד לא הבין שהכוח הזה לא מקנה חברים. הכוח המרכזי שהוא מפעיל אלו סנקציות כלכליות, שמופעלות על יריבים ובעלות ברית באותה מידה. כתוצאה מכך, ארה"ב לא מובילה מהלכים בינלאומיים, ואפילו בעלות בריתה לא מצטרפות אליה למהלכים טריוויאליים. במועצת הבטחון לא הושג רוב לגינוי המתקפה של איראן על מתקני הנפט של סעודיה. זאת תעודת עניות לדיפלומטיה האמריקאית. לבריטניה הוצב אולטימטום פומבי שעליה לנתק את קשריה עם סין, זאת אינה הדרך לנהל דיאלוג עם בעלת הברית החשובה. אנג'לה מרקל הודיעה לטראמפ שזאת לא העת לכנס את ועידת ה-7-G והחברות סירבו לבקשתו לצרף את רוסיה בחזרה. הצהלות בישראל על הסנקציות שהטילה ארה"ב על גורמים בבית הדין הפלילי בהאג, זאת שמחת עניים. בשונה מהנרטיב הישראלי, בית הדין בהאג הוא גוף רציני ולא המועצה לזכויות האדם של האו"ם. לכן, התמיכה שיש לנו מטראמפ היא בעת שבה מעמדה של ארה"ב הוא החלש ביותר מאז מלחמת העולם. זה לא תהליך שהחל בתקופתו של טראמפ, הוא פשוט האיץ אותו במידה בלתי נתפסת. בבית, ארה"ב סובלת מפיצול שלא היה כדוגמתו, גם זה לא תהליך שהחל אצל טראמפ, הוא פשוט הקצין אותו בקצב בלתי נתפס.
המשמעות היא שישראל לוקחת את הקרדיט שטראמפ מעניק לנו, והריבית היא הגדלת התלות בארה"ב כמשענת בפוליטיקה העולמית, סוגית בית הדין הבינלאומי היא רק דוגמא לכך. את גודל התלות בממשל טראמפ ניתן היה לראות במדיניות הכניסה לישראל כאשר פרצה הקורונה. החשש מהממשל הביא לכך שישראל ייבאה מארה"ב הרבה חולים שלא נכנסו לבידוד.
התלות הגוברת הזאת תבוא לידי ביטוי בשני מישורים: האחד, ניתן יהיה לתקוף את ממשל טראמפ דרך ישראל ולא ישירות את ארה"ב. זה נכון גם ליריבים כמו רוסיה וסין, וגם לידידות באירופה (כן, אירופה המערבית אינה עוינת את ישראל). השניה, הכמיהה הישראלית שטראמפ ייבחר שנית תהיה כל כך גדולה, כיוון שהחרדה שתגיע אם ביידן ייבחר כנשיא תהיה גדולה מהנרטיב השקרי שהוטמע כאן, שאובמה היה אנטישמי. מי שמתכחש לכך, שמצבו של טראמפ כל כך גרוע שאפילו לביידן הבינוני יש סיכוי מסויים להיבחר, בבחירות שהיו אמורות להיות מובהקות עבור טראמפ, לא מביט במראה נכוחה.
גם בביצה המקומית המציאות האסטרטגית אינה רגע הזהב. ישראל לא הכינה את הרגע הזה במישור האסטרטגי בעשור האחרון. הבעיות האסטרטגיות הגדולות שלה נותרו בעינן והן במגמת החרפה. את השנים הטובות שהיו לנו עם קריסת האביב הערבי וההתחזקות של איראן ניצלנו לפיתוח מערכות יחסים עם המדינות בחצי האי ערב. הסוגיה הפלסטינית אמנם לא מעניינת אותן כמעט בכלל, ולכן ההתקרבות לישראל התאפשרה, אבל יש לה תקרת זכוכית, לאור הלגיטימציה שזקוקים המשטרים בבית. הסוגיה האיראנית צפויה להחריף בשנים הבאות, טראמפ, בתמיכת ישראל, מרסק את הסכם הגרעין, בלי קשר לדיון האם זה טוב או לא, המשמעות היא שהמתח עם איראן יגבר וישראל תשאל את עצמה האם היא צריכה לחדש את יכולתה לאיים צבאית לתקוף באיראן, בהינתן שלא טראמפ ולא ביידן יהיו מוכנים לעשות זאת.
בזירה הצפונית, ישראל נכשלה לקדם מציאות שמגבילה את הנוכחות האיראנית בסוריה, או להגיע להסכם ביניים כלשהו בנושא. לראיה, בכל פעם שמספרים לנו שהאיראנים התחילו לעזוב, יש גל תקיפות מחודש שמוכיח שהם לא. אבל הרבה יותר חשוב מזה הוא שאת פרויקט הדיוק של חיזבאללה, שיגיע בעתיד גם לחמאס, ישראל לא תצליח לעצור, ולכן את העשור הקרוב היא צריכה להקדיש לפיתוח דרכי התמודדות תחת הנחה שזה האיום העתידי המרכזי על הבטחון הלאומי. מעולם מאז הקמתה לא נערכה ישראל לכך שניתן לפגוע במתקנים האסטרטגיים שלה בצורה מדוייקת.
גם הבעיה של חמאס נותרה בעינה והאיום הצבאי מהרצועה יגבר, ישראל לא בחרה במדיניות הרצויה אלא העדיפה ללכת עם ולהרגיש בלי.
בתוספת לכל המגמות האסטרטגיות הללו (שיכולת ההשפעה של ישראל על מרביתן מוגבלת) הגיע משבר הקורונה שנחת על ישראל בזמן המשבר הפוליטי הגדול ביותר מאז הקמתה. גם מי שתומך בנתניהו צריך להכיר בכך שהפיצול בישראל בשיאו.
בשורה התחתונה, ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.
