סבבי הג'יהאד הבאים עלינו לטובה

הג'יהאד האיסלאמי –
החיסול של אבו אל-טאהה (או כל חיבור אחר של אותיות אהו"י) ואחריו העובדה שישראל התמקדה רק בפגיעה בג'יהאד האיסלאמי, היה חריגה מהקו של שחמאס אחראי לנעשה ברצועה. במו ידינו עזרנו לחמאס ליצור לעצמו פרוקסי להמשיך ללחוץ על ישראל בלי להיות אחראי. שלא יובן לא נכון, הג'יהאד ירה על ישראל גם לפני כן. אבל סבבים בעצימות כמו שהיתה לא היו יכולים לקרות בלי חמאס.
התקדים שקבענו אפשר לחמאס לשחרר לג'יהאד את החבל ובכך לשחרר את זעם ההמון על "איסוף" הגופה ע"י דחפור צה"לי.

טמטום הגופה –
לאסוף גופות זה אולי מפגין עשייה, בודאי שבוע לפני בחירות, אבל בראייתי התוצאה הסופית של האירוע הזה היא שזה היה מעשה מטומטם. לא, זאת לא חוכמת בדיעבד, כי אמרתי את זה שניה לפני שנורתה הרקטה הראשונה. היממה החולפת רק הראתה את זה.
יותר מכך, "הליקוט" וההסלמה בעקבותיו רק פתחו הזדמנות למאבקים דומים על הגופות העתידיות. שיהיו לנו לחיים.

עזה תחילה

הסדרה –
למעשה פתחנו לחמאס חלופה נוחה, כיצד להמשיך לדון בהסדרה ולקבל הקלות במקביל להמשך לחץ באש, והוצאת קיטור של האוכלוסיה. לפני שלושה שבועות כתבתי על כך שאולי חמאס רוצה להמשיך את המצב של "כמעט ההסדרה":
" הנחה זו מתבססת על הנחה נוספת, לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן. מחד, שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי.
מכאן שמדיניות ישראל מניחה שניתן יהיה להגיע עם חמאס להסדרה שתוכל להיות יציבה לשנים. ההנחה הזאת עומדת למבחן המציאות מזה שנתיים. בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים. לדעתי, זה מטיל בספק את ההנחה הישראלית שחמאס באמת מעוניין בהסדרה. אולי חמאס מעוניין בכמעט הסדרה יציבה? אם כן, האם המדיניות הישראלית הנוכחית יכולה להימשך?"

מלחמה מול חמאס – במחשבה תחילה

המלחמה הבאה בעזה –
גם היום אין לישראל יעדים מדיניים למלחמה כוללת ברצועה. כיבוש שלה אינו למספר שבועות עריכת סדר ויציאה. כי אף אחד לא יוצא אחרי שהוא שילם מחיר של עשרות רבות של הרוגים (מאות אבל מי סופר), בידיעה שעם יציאתו הכל יחזור לנקודת המוצא. בלבנון זה לקח לנו 18 שנה וזה היה הרבה יותר פשוט, ועם הרבה פחות אמוציות פוליטיות ואידיאולוגיות.
אין פתרון צבאי לרצועה, ואולי אין פתרון כלל, אבל 11 שנה מאז שהבטיח שהוא יפתור את בעית עזה, נתניהו לא קידם שום מהלך שיכול להקל על הבעיה. קוראים לזה שיתוק אסטרטגי. תזכרו את דו"ח המבקר על 'צוק איתן' – נתניהו אמר במפורש שלא עשה דיון בקבינט כיוון שלא חשב שיש אפשרויות מדיניות. בפועל, מאז שחמאס התחיל להפעיל את לחץ הבלונים לפני שנתיים, נתניהו מקדם חלופות מדיניות תחת לחץ, בגלל שלא העיז לקדם אותן כאשר לא היה לחץ.
התחנונים בקטאר להמשך התשלום לחמאס, יפגעו בתדמיתה של ישראל, ורק מעצימים את הטענה.

האסטרטגיה של ישראל הגיעה במבוי סתום מזה שנתיים, גם בגלל שהבעיה מסובכת ואין לה פתרונות פשוטים. אבל גם בגלל שמדיניות ממשלת ישראל כושלת ביצירת חלופות וחופש פעולה, ולמעשה עושה ההיפך, מרחיבה את מרחב התמרון של חמאס.