"שלום אפגאני"

יש הרבה מלחמות שנמנעות לפני פתיחתן, אבל כל המלחמות שמתחילות מגיעות לסיום. מדינות מכינות תכניות רבות כיצד לפתוח את המלחמה, אבל לא כיצד לסיים אותה.

ארה"ב והטאליבן הגיעו להסכם שלום לקראת סיום המלחמה באפגניסטן. המלחמה עלתה לארה"ב ב-2,400 הרוגים, כ-20,000 פצועים, וקרוב לטריליון דולר. יותר מחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. הסכם שכולו הפסד לטובת חיתוך הפסדים עתידיים.

במבחן התוצאה ארה"ב נכשלה במלחמה באפגניסטן. ההסכם הנוכחי עם הטאליבן שיוביל למו"מ בין הטאליבן לממשלה האפגנית ולעזיבה מותנית של כוחות ארה"ב משקפים את זה.
הנסיגה המלאה תתרחש בעוד 14 חודשים כדי לאפשר לטראמפ להגיש את ההישג לציבור האמריקאי מבלי לשלם את תמונת ההפסד, שתגיע להערכתי אחרי הנסיגה. מבחינה זו זה ההסכם משרת את טראמפ נהדר ומראה את יכולתו לחתוך הפסדים בלי רגשנות יתר.

על הלקחים של ארה"ב מהמלחמה נכתבו מילים רבות וייכתבו עוד יותר. שני לקחים משמעותיים לישראל:
בסוגיה האיראנית לטראמפ (וגם לנשיא דמוקרטי אם ייבחר כזה) אין כוונה לצאת למלחמה. ארה"ב בדלנית יותר ומוכנה פחות ללכת למלחמה, בודאי כאלו עם מטרות מעורפלות למדי (גם אם קוראים להן נצחון על הטרור). יש לזה משמעות רבה בנוגע להתפתחות הדברים בהמשך הדרך. להערכתי זה אחד השיקולים שלקחו האיראנים כאשר בחרו להסלים ולתקוף במפרץ הפרסי. הרגיעה שיש מאז חיסול סולימני לא תהיה יציבה לאורך זמן.
לכל אלו שמציעים להיכנס לסדר את עזה (כמו רון בן-ישי בידיעות אתמול) זה מראה שוב כמה קל להיכנס וכמה קשה לצאת אח"כ. אחת הסיבות שארה"ב התקשתה לעזוב היתה החשש ממתקפת טרור מחודשת אחרי העזיבה. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מנסיגה במלחמה שלאחריה תגיע פעולה שבגללה יצאת למלחמה. ובאנלוגיה לעזה, מי יוכל לעזוב אחרי תשלום מחיר כבד של מלחמה, כאשר הוא יודע שעם עזיבתו יתחדשו פעולות טרור מעזה לעבר ישראל.
לא ניתן יהיה לעסוק בזירה הפלסטינית בלי כל מרכיבי הכוח שלה. גם אם נצליח לבדל בין חמאס לרשות לצרכי התחמקות ממו"מ בסופו של דבר הסוגיות תתחברנה בצורה זו או אחרת.

קארזאי וראמספלד / Jim Young / Reuters

תזכורת קצרה – ב-7 באוקטובר 2001 פתחה ארה"ב במתקפה נגד ארגון אל-קעידא ומשטר הטאליבן באפגניסטן. אוסמה בן-לאדן ברח לפקיסטן, מולה עומר מנהיג הטאליבן ברח להרים, וחייליו ברחו לבתיהם או לפקיסטן. ארה"ב כוננה באפגניסטן ממשלה חדשה בראשות חאמיד קארזאי. במהלך 4 שנים שרר שקט יחסי, ארה"ב השאירה כוח קטן יחסית (8000-20000) שמטרתו היתה להשלים את תבוסת אל-קעידה והטאליבן. הרעיון הכללי היה לסגת, אבל לא היה ברור כיצד, פרט לחיסול אל-קעידא ומנהיגי הטאליבן. ב-2003 הכריז ראמספלד:

“We clearly have moved from major combat activity to a period of stability and stabilization and reconstruction activities. . . . The bulk of the country today is permissive; it’s secure.”

ב-2004 האפגנים אישרו חוקה חדשה ודמוקרטית ולאחריה נערכו בחירות. התקווה היתה שדמוקרטיה תמנע חזרתם של ארגוני טרור לאפגניסטן וכך ימנעו פיגועים נגד ארה"ב. הטאליבן הושארו מחוץ למערכת הפוליטית המתחדשת, כיוון שהיו גורם שמעודד טרור.

זה הוביל לכך שבטאליבן להתארגן מחדש בהובלה מחודשת שנקראת QUETTA SHURA ע"ש עיר בפקיסטן שנקראת קוואטה. בארה"ב שידרו נרטיב של הצלחה, לקראת בחירות 2004. האלימות גברה בהדרגה, עד המתקפה המשמעותית שהחלה בפברואר 2006. המתקפה הובילה לכך שהטאליבן תפסו חלקים ניכרים מדרומה ומזרחה של אפגניסטן מחדש. כוחות ארה"ב ונאטו נקלעו ללחימה קשה והיקף הכוחות גדל ל-30000. ממשל בוש התעקש על המשך הלחימה עד שהטאליבן יובס במה שכינה “a victory for the forces of liberty.”

אובמה נכנס לבית הלבן בראשית 2009, כעבור זמן מה הוא שלח כוחות חדשים לטובת "מבצע" להפיכת המצב. היקפם עלה ל-100000. אובמה צמצם את המטרות מנצחון מוחלט להסרת איום הטרור מאפגניסטן על ארה"ב ובניה של צבא ומשטרה אפגנים שיוכלו לאכוף ריבונות מטעם השלטון על המדינה. ב-3 שנות הלחימה הבאות איבדה ארה"ב יותר ממחצית ממה שאיבדה בכל 18 השנים, 1500 הרוגים ו-15000 פצועים. זה הביא אותו למסקנה שצריך לסיים את המלחמה ובסדרת הצהרות התחייב לנסיגה הדרגתית שתסתיים ב-2016.

ב-2015 נותרו לארה"ב פחות מ-10000 חיילים שעסקו בעיקר בייעוץ ואימון הכוחות האפגנים ומעט לחימה בטרור. בנקודה הזו פתחו הטאליבן במתקפה רחבה ובמקומות רבים הכריעו את כוחות הממשלה במהירות מפתיעה. ב-2016 הטאליבן החזיק הכי הרבה שטח מאז 2001 וממשלת אפגניסטן היתה על סף קריסה.
טראמפ נכנס ב-2017 לבית הלבן ותגבר כ-5000 חיילים למרות ההבטחות שלו בקמפיין לסיים את המלחמה, ב-2018 החל מו"מ עם הטאליבן. עכשיו הגיע המו"מ אל סופו,

Image
Image

Image

Image
close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.