קטגוריה: עזה

אם רוצים דיון שיטחי על הרתעה, אז מבצע שומר החומות נכשל. במקום זה עדיף לנתח אינטרסים ומדיניות. השאלה לפיתחה של ממשלת בנט היא מה המדיניות שלה בסוגיה הפלסטינית, כי תפוח האדמה הלוהט שעבר אליה מחייב אותה לדון האם היא מעדיפה את המשך חיזוק החמאס ואז למצוא את הדרך להעביר אליו כסף כדי לשמור על השקט.

הדיון בשאלה האם חמאס מורתע ולכמה זמן לא תורם להבנת המצב ולקבלת החלטות.
חמאס קידמה יעדים ארוכי טווח, במחיר נסבל מבחינתה.
השאלה מתי תתחדש האש לא קשורה למחיר שחמאס שילם, היא קשורה לניתוח רציונלי של מאזן האינטרסים. השאלה היא האם ישראל תהיה שותפה לדיון או שהיא תהיה הצד השלישי שעל גבו מקדמים את האינטרס.

על האינטרס של חמאס, הזירה הפנימית, ההערכה, האינטרס של ישראל, האסטרטגיות הצבאיות, יוזמה והרתעה

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח

הצבת יעדים כמותיים חדשים, וחזרה על אותה אסטרטגיה שוב ושוב, לא תביא לתוצאות שונות. בעיות לא נפתרות בפקודה.

ההסכם החדש הקפיא את המצב לפרק זמן לא ידוע, שתלוי בחמאס בלבד. מבחינת ישראל, אפשר לטמון את הראש חזרה בחול, עד שמישהו יוציא אותו החוצה.

ממשלת האחדות היתה הזדמנות לנסות להגיע להסדרה עם חמאס. גישת נתניהו וגנץ לבעיה דומה, וכך ניתן היה לצמצם את המחיר הפוליטי. בדרך לסיבוב בחירות רביעי יכולים חסרי האחריות לעשות מעשה אחד ראוי ולנסות לעשות את הנסיון.

הפרדיגמה של תיקו אסטרטגי, התאפשרה כיוון שהאיום היה מוגבל. הנזק מרקטות לא עלה על יכולתה של ישראל לצמוח כלכלית.
ישראל חייבת לחזור לשולחן התכנון ולחשוב על המשמעויות לקראת העשור הקרוב. זה מהלך לאומי שמחייב את ממשלת ישראל לעסוק בו.

ישראל צריכה להיערך להתפרצות קורונה ברצועה, כיוון יהיה צורך בסיוע לוגיסטי מורכב, האחריות תיפול על כתפיה.
יחד עם זאת משבר כזה יכול להיות גם הזמנות לעיצוב אסטרטגי של הרצועה.

סבב ההסלמה האחרון מלמד ששינוי מדיני שלא מטפל בבעיות אסטרטגיות מוקדם וללא מדיניות ברורה, מוצא את עצמו במציאות אסטרטגית מורכבת יותר בו לפרוקסי האיראני ברצועה יש מעמד חשוב, גם בעינינו וגם עבור חמאס.
חוסר הטיפול בבעיות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, תוך שחופש הפעולה שלנו מוגבל מאוד.