אם רוצים דיון שיטחי על הרתעה, אז מבצע שומר החומות נכשל. במקום זה עדיף לנתח אינטרסים ומדיניות. השאלה לפיתחה של ממשלת בנט היא מה המדיניות שלה בסוגיה הפלסטינית, כי תפוח האדמה הלוהט שעבר אליה מחייב אותה לדון האם היא מעדיפה את המשך חיזוק החמאס ואז למצוא את הדרך להעביר אליו כסף כדי לשמור על השקט.
חמש סוגיות לאומיות שעולות ביום שאחרי "שומר החומות". חיוני לעסוק בתמהיל הגנה-כוח אווירי-תמרון-עורף על חשבון המב"מ ואיום התקיפה באיראן.
על האינטרס של חמאס, הזירה הפנימית, ההערכה, האינטרס של ישראל, האסטרטגיות הצבאיות, יוזמה והרתעה
בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח
במקום לעסוק בשיפור הדיון באסטרטגיה ובטחון בוחר האלוף בריק לעסוק ברשימת האשמות שמרביתן פשוט רחוקות מהמציאות. דיון על מערך טילים חשוב ונדרש. לא ככה עושים אותו
"אני לא טוען ששלטתי באירועים, אבל אני מודה בגלוי שהאירועים שלטו בי" (לינקולן).
המחשבה שתר"ש תנופה יתממש למרות הקורונה והכיאוס הפוליטי היו הכחשת מציאות. השאלה מי יהיה הרמטכ"ל שיקצץ בצה"ל כשיעבור תקציב.
הדברים החדשים ששטייניץ אומר זה שהוא מבין שלא יהיה פירוק של איראן כמו בלוב. אבל מנגד הוא לא מצליח לצבוע מה ישראל באמת רוצה מלבד האמירה שאנחנו רוצים הסכם יותר טוב. יתכן שהניסיון לשכנע את ארה"ב להניח על השולחן אופצית תקיפה הוא ענף להיאחז בו. שני הצדדים יצאו משוכנעים בצדקתם.
הצורך בתמרון לא נובע מאקסיומה שהתקפיות תמיד נכונה, אלא כי צריך לבנות אסטרטגיה צבאית חדשה, לאור האיום המדוייק. הבעיה שעל זה אין דיון.
מה צריך לעשות – צה"ל מדבר רק על התקפה וקורא לה נצחון מובהק. המדינאים מוטרדים יותר מהנזק, כיוון שהוא משפיע על בחירתם. אין לי תשובה מה האיזון הנכון ואיני יכול לנתח אותה לבדי.
כדי לפתור בעיות, צריך להודות שהן קיימות ולא שיש פתרון קסם "מובהק ורב מימדי". אני משוכנע שנדרש לעסוק בסוגיה מחוץ לכתלי הצבא, כיוון שהצבא לא יכול לדון בה בראייה לאומית.
1. הפעלת הצבא חייבת להיות מחוברת למדינאים 2. זה לא ויכוח בין ימין לשמאל 3. הרתעה זאת עצלנות מחשבתית 4. צה"ל מתכונן למלחמות במנותק מהמציאות
