קטגוריה: בטחון לאומי

לקח מספר 2 – גישת "הענשה: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח", לא עובדת בטווח הארוך.
לקח מספר 3 – כאשר הרוסים מגיעים לאזור הם עושים זאת לטובת האינטרסים של מוסקבה.

לקח מספר 1 – ישראל מתקשה לנתח את האינטרסים של אחרים שאינם נוגעים לה ישירות. כמו אז, גם היום, אנחנו מדלגים על ההסבר "למה קורים דברים" ועוברים ישירות לדיון על "מה זה אומר עלינו"

השורה התחתונה היא שאסור לשחק את משחק הכאילו הזה. לא ניתן למנוע התחמשות של אויבים, אפשר להגביל ולדחות במידה מסויימת אבל אסור לחשוב שניתן למנוע.
ישראל צריכה להיערך לכך שבמלחמה עתידית עם חיזבאללה יהיו ברשותו רקטות מדוייקות. התקיפה האיראנית של אתרי הנפט בסעודיה מוכיחה שצריך להיערך גם לאיום של טילי שיוט. בעוד עשור בלבנון ובסוריה (וגם בעזה) יהיו האיומים האלו בשפע. נקווה שסיכום העשור לא יהיה שהיינו צריכים למנוע את זה, אלא שנערכנו נכון.

קבלת החלטות אסטרטגיות מונעת יותר מתחושת ההפסד מאשר מסיכויים. כאשר נמנעים מעבודת מטה רצינית ותהליכי קבלת החלטות ראויים, החלופה שנראית בעלת סיכונים ומחירים נמוכים יותר היא זאת שתיבחר (לעיתים זאת החלופה הנכונה). מחירים לטווח קצר כואבים יותר, וגם מחירים וודאיים כואבים יותר מסיכונים, גם כאשר אלו עלולים להיות גבוהים יותר.

הסכם ברית הגנה שמאושר בקונגרס צריך לכלול גבולות, התחייבויות הדדיות ועוד. הסכם כזה צריך להיות מאושר בסנאט ברוב של 2/3, ובכנסת ישראל (כמו הסכם שלום, לאור העובדה שהוא מהווה התחייבות עתידית). פעמים רבות בעבר היו דיונים הקשורים לברית הגנה אבל זה ירד מהפרק. עד מלחמת ששת הימים, ישראל היתה זו שרצתה ברית כזאת להבטחת בטחונה. לאחריה, גם כאשר הסוגיה עלתה על הפרק העדפנו בסופו של דבר שלא "ללכת" על הסכם מלא מסיבות רבות. הסכמים של שדרוג נוסף במערכת היחסים האסטרטגית כתחליף לברית הגנה היו מספר פעמים מאז הסכם השלום עם מצרים.

הסוגיה המרכזית היא מהי תכלית התמרון, וכיוון שממשלת ישראל לא מוצאת תכלית ראויה שמצדיקה את מחירו של התמרון היא נמנעת מהפעלתו, ואם עושה זאת, זה לא בלב שלם, אלא ככורח
במלחמה הצפונית הבאה הפגיעה בישראל תהיה קשה ומשמעותית הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין. זה יחייב את ישראל להחליט לתמרן במהירות (בשונה מהאופן בו קברניטים אוהבים להחליט). הבעיה שהתמרון לא מסיר את האיום הרקטי, בצורה שתאפשר חופש פעולה לממשלה. כך שלמעשה גם עפר שלח וגם ידלין צודקים באבחנה שלהם, ושניהם מציעים פתרון שאינו שלם מספיק. אם הדיון התפיסתי הזה לא יתקיים בישראל בהקדם, אנחנו ניתפס לא מוכנים למלחמה כואבת ויקרה, לא חשוב מי תהיה הממשלה שתכהן.

חוק היסוד שלומדים לפני שלב הטיסות הראשוני בקורס טייס, הוא שצריך שלא חוזרים על טעויות פעמיים. לכן, בסוף כל טיסה צריך להגדיר 3 טעויות שעשית שיתוקנו בפעם הבאה.
איך זה קשור ללקחי מלחמת יום כיפור? זה לא, אבל חיפשתי התחלה טובה לפוסט שתמשוך את העין. טוב, האמת שזה כן קשור, אבל מהסיבה שזאת בדיוק הדרך הלא נכונה לדון בשאלות אסטרטגיות, וללמוד לקחים ממלחמות.

מלחמה בעזה – במחשבה תחילה
=======
כדאי להודות, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת מול חמאס שתביא לכיבוש הרצועה ושליטה של צה"ל עליה למשך שנים. זה יביא לצהלות שמחה בטהראן שיישמעו עד ירושלים. במקום להתרברב לשווא, עדיף שממשלת ישראל תעסוק בדיונים אסטרטגיים על בחירת חלופה רעה מתוך אלו שניתן, ולא על חלופה נוראה מאלו שעל העץ.

מערכת היחסים החמה עם חמאס מנפקת הבטחות שאנחנו נקבע את פתיחת העימות ומנגד נהי על כך שחמאס הוא שמכתיב את האירועים. אבל האם זה באמת חשוב?

לסיכום, הסוגיה העיקרית היא היעדר דיון על חלופות מדיניות. אפילו בתוך ממשלת נתניהו ניסה ישראל כ"ץ להציע הצעות כלשהן אבל דיון אמיתי בנושא לא התקיים.
'צוק איתן' לא היה הצלחה או כשלון, המדיניות של ישראל היתה קפאון מוחלט. 10 שנים מספיקות כדי להתרשם מזה.