ח"י שנים לנסיגה מלבנון – מיתוסים, מציאות וקבלת החלטות

התנגדתי לנסיגה מלבנון. פעלתי בלבנון פעמים רבות, הייתי שותף לתכנון והוצאה לפועל של פעילויות צבאיות רבות של צה"ל בלבנון וברצועת הבטחון, וחשבתי שאני מבין בנושא (אכן היה לי ידע טקטי למכביר). ראיתי בהכרזה של ברק לסגת מלבנון חולשה של ישראל. אבל היום אני חושב אחרת.

כמו כל החלטה אסטרטגית גם הנסיגה מלבנון מלווה במספר מיתוסים. כמו מיתוסים רבים הם מתבססים על תזמון ארועים, שני ארועים שמתרחשים זה אחרי זה בזמן. המיתוס העיקרי, שהנסיגה הובילה את עראפת ליזום את האינתיפאדה ה-2. כל גופי המודיעין של ישראל לא תומכים במיתוס הזה. מיתוס נוסף, הוא שבזכות הנסיגה כוחו של חזבאללה התחזק. על ציר הזמן זה נכון, אבל לנסיגה אין קשר לכך. חזבאללה פיתח יכולות גם בזמן שישראל שהתה בלבנון. שיפור היכולות הרקטיות שלו והנוספות נבעו מהתפתחויות טכנולוגיות שלא היו זמינות קודם לכן. לדוגמא: רקטות ארוכות טווח פותחו באיראן רק בסוף שנות ה-90 והיו זמינות רק בשנת 2000, בסוריה הן יוצרו רק החל מ-2003.

הנסיגה היא מקרה בוחן מעניין לתהליכי קבלת החלטות. אהוד ברק קיבל את ההחלטה ללא התייעצות עם אמ"ן. מסמך ההערכה הראשון של אמ"ן לגבי נסיגה ללא הסכם, התפרסם אחרי החלטת הממשלה במרץ 2000. גם הרמטכ"ל, לא היה בתהליך ומופז התנגד לנסיגה. ברק לא היה זקוק לצבא כדי להעריך את הסיכונים של התהליך, ובזה הוא צדק בהחלט, כי בישראל יש נטיה לראות באזהרות מערכת הבטחון חזות הכל. גם בסוגיה זאת, התפתח מיתוס לפיו הצבא הילך איימים על הדרג המדיני. נכון אמנם שצה"ל העריך שתהיה בעיה חמורה לישובי הצפון, לאור ההתקרבות של חזבאללה על הגבול, אבל אני רואה בזה את המשך סימפטום מלחמת יום כיפור, שממנה ואילך הערכת המודיעין תאיר את כלל הסיכונים האפשריים, כדי שלא ניתן יהיה להאשים אותו בכך שלא התריע (לדוגמא, סוגית המנהרות ב'צוק איתן').

קונספציה – קונספציה הפכה למילת גנאי בישראל, אבל למעשה בכל דבר יש לנו קונספציה (אחד המחוללים של הטיות תפיסה). גם הערכת צה"ל היתה כזאת, היא הניחה שהרסנים על חזבאללה אחרי הנסיגה יהיו ללא שינוי. זאת טעות עליה אנחנו חוזרים פעמים רבות, כאשר אנחנו מעריכים מה יקרה אנחנו מתקשים להביא בחשבון את תגובות המשנה למהלך ולכן מניחים שלא יחול שינוי ביתר הגורמים חוץ מזה אותו אנחנו בוחנים. הנסיגה שינתה את הלגיטימציה של חזבאללה לפעול נגד ישראל. לכן היא ריסנה מאוד את פעולות הארגון עד 2006, ואת שני הצדדים מאז המלחמה (כמו גם החשש ממחירי המלחמה, המעורבות במלחמה בסוריה ועוד).

הנסיגה היתה בתיאום בינ"ל, האו"ם הכיר בה ככזאת שממלאת במלואה אחרי החלטת מועצת הבטחון 425 מ-1978 (אחרי מבצע ליטני). ליבת התכנית של ברק היתה סנכרון בין המהלך המדיני לקבלת ההכרה מהאו"ם ליכולת להמשיך להחזיק את רצועת הבטחון בחוסר הודאות שנוצר. כמו במרבית המקרים בישראל, גם כאן לא היה מי שיתמוך את הדרג המדיני בהחלטותיו. המל"ל מתקשה לבצע את המשימה, בפרט שמרבית ראשי הממשלה ממדרים אותו מהתהליך מחשש להדלפות (מדובר באזרחים), וצה"ל שתומך את מרבית ההחלטות ממודר מכאלו שמחייבות נטילת סיכון לטובת סיכויים. בגין מידר את הצבא ממגעיו עם סאדאת, והצבא אכן העריך שהגעת סאדאת לארץ עלולה להיות תרגיל וביקש להגביר כוננות. רבין מידר את הצבא מהסכם אוסלו. ניתן ללמוד מזה עד כמה אין בישראל מערכת קבלת החלטות שמסייעת לקברניטים. הצבא והשב"כ תמיד יזהירו, המדינאים לא רוצים לקחת אחריות, ואנחנו לא מוכנים לקבל שסיכונים לפעמים גם מתממשים. כתבתי לא מעט שכך אנחנו מתנהלים מול חמאס בעזה, מעדיפים שלא לעשות דבר, כי הוא כרוך במחירים. בלי קשר עם מסכימים עם דעתי, הסיבה להתנהלות הזאת נובעת בראייתי מחוסר יכולתנו לקבל את העובדה שסיכונים אכן מתממשים לפעמים.

בראייתי, בראיה לאחור הנסיגה מלבנון היתה מהלך הכרחי, שתרם לבטחונה של ישראל. רצועת הבטחון, לא העניקה בטחון לישובי הצפון אלא ההיפך, היא יצרה חיכוך רב יותר. לי זה נתן שיעור בפרספקטיבה, עד כמה אנחנו מתקשים לנתח שינויים ומאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. תהליכי קבלת ההחלטות בישראל נותרו פגומים כשהיו.