דיעה

מקריות שכזאת. השבוע כתבתי על קונספירצית תפירת התיקים של הפרקליטות ובמקרה שמתי עיני על סיפרו של אבירם ברקאי "מעשה שלא היה" אותו […]

לקחי ארועי המרמרה צריכים להזכיר לנו שכדי לשמור על חיילי צה"ל באמת צריך ליווי משפטי ומערכת משפט עצמאית.

כמה פעמים שאלתי את עצמי איך מבדילים ומה זה בדיוק, והנה לאור הטרנד העולמי של מנהיגים פופוליסטים הקדיש ה- Foreign

בחודש האחרון ישראל שינתה את מדיניות ה"עמימות" שלה בנוגע לפעולות בזירה הצפונית. קצת על מה זאת עמימות, האם לדעתי היא

בשורה התחתונה, אייזנקוט משקף את מה שהפוליטיקה הישראלית איבדה – ראיה ממלכתית ומפוכחת, הכרה במגבלות הכוח ופער קטן בין המילים למציאות. לכן, למרות שכיהן בתקופה נפיצה פוליטית, ולמרות העובדה שלא זכה לגיבוי בסוגיות קריטיות שארעו בקדנציה שלו, הוא מסיים קדנציה נפיצה בהצלחה רבה, הרבה בזכות היושרה והענווה שלו. ההצלחה שלו היא דווקא אנטי תיזה למערכת הפוליטית בישראל, גם הנכונות שלו לשלם מחיר על קביעת נורמות ערכיות.

אפשר להתייחס לכל סבב מול חמאס כאילו אין שום דבר אחר שחשוב, וחייבים "לנצח" בכל מחיר. אבל, קיומה של ישראל מובטח בטווח הנראה לעין, ומדינה חייבת לבחון את המציאות בעיניים של יעדים ומחירים.

ה-24 באפריל הוא היום בו נוהגים לציין את שואת הארמנים. ביום זה בשנת 1915 נעצרו 250 מנהיגים ואישי ציבור ארמנים

ממליץ מאוד על צפיה. פעם ראשונה ששמעתי את מרדכי בר-און מציין במפורש שבסוור בן-גוריון דיבר על תקיעת כף בנוגע לדימונה.