קונספירציות

מקריות שכזאת. השבוע כתבתי על קונספירצית תפירת התיקים של הפרקליטות ובמקרה שמתי עיני על סיפרו של אבירם ברקאי "מעשה שלא היה" אותו רכשתי בדוכן ספרים פגומים בעזריאלי.
ברקאי, שוחט בספר, את הקונספירציה מטעמו של ד"ר אורי מילשטיין וחבריו אודות מלחמת יום הכיפורים, שיש לה מספר לא מבוטל של חסידים. עיקרה: שקיסינג'ר, סאדאת ודיין רקחו מזימה סודית לקירוב השלום בין ישראל למצרים. הרעיון שישראל תאפשר לסאדאת להחזיר את כבודו ע"י נצחון קטן. הרעיון העיקרי הוא שמשה דיין יעכב את גיוס המילואים וימנע מכה מקדימה, וכך יחליש את צה"ל ויאפשר למצרים את ההישג. 
"אם ימותו 500 לוחמי צה"ל לא נורא. זה הקורבן הנדרש בדרך להשגת המטרה" (ד"ר מילשטיין בהסבר להיגיון הפנימי של דיין).

ברקאי יוצא מגידרו כדי להפריך כל פרט בהסברים של הקונספירציה, בצורה מוגזמת. אבל מה שחשוב הוא העקרון, הדימיון בין השיטות כיצד קונספירציות עובדות ומשמרות את עצמן גם כאשר מפריכים את אבני היסוד שלהן.
היתרון של מפיצי קונספירציה הוא שהתוצאה כבר לפניהם. עכשיו צריך להשתמש בלוגיקה ורסיסי עובדות. 
מה אין בהן, הוכחות. הן נשענות על שמועות (מישהו שאמר למישהו), על הצבת סימני שאלה כיצד אנשים יכלו לטעות בצורה כזאת, ועל כך שהיו מזימות בעולם (קו 300, עסק הביש).
אין מסמכים, אין עדויות כתובות, הכל בע"פ. דוגמאות: הפרוטוקולים של זקני ציון, רצח קנדי, פרל הארבור, רצח רבין.

יש כמה עקרונות כיצד מבססים קונספירציה:
השערה הינה עובדה – מפיצי קונספירציה לא מנסים להוכיח את ההשערה, אלא מניחים שהיא עובדה ברורה מאליה.
חיפוש ממצאים תומכים בלבד בלי קשר לאמינותם, כל אמירה או שמועה מאומצת כלשונה כדי לתמוך את המזימה.
הממסד הוא נטול מצפון, כל יכול ואחיד. כל חבריו משתפים פעולה כדי לשמור על הקונספירציה.
שיטת הפלסטלינה – הקונספירטורים משנים את הגירסה כל הזמן, כדי להתאים למציאות, כאשר מפריכים חלקים מהתיאוריה.
תוספת של טענות תוך התעלמות מכך שטענות רבות קודמות הופרכו.
בספר ברקאי מראה שבהתחלה דיין הואשם בסוגיות רבות, אח"כ גם גולדה היתה שותפה לקנוניה, ואז גם זעירא, בכל פעם היה צריך להפריך משהו קטן חדש.

הקונספירציה של מילשטיין ושות' מבוססת על לא מעט פרטים קטנים בהם נוגע ברקאי, בהיקף שקשה להתמודד איתו למי שלא חוקר את פרטי הפרטים. אחת הדוגמאות הפיקנטיות נוגעת לסופרת נעמי פרנקל שלדבריה "שמעה" שיחה בין דדו לדיין בבוקר יום הכיפורים בה דדו התחנן בדמעות בעיניים לדיין שיאפשר לו פעולת מנע אווירית ודיין אמר לו שיש הסכם עם האמריקאים שזאת מלחמת הגנה. כדי שלמצרים יהיה סיפוק ודיין הסכים למרות שהיה ברור שזה יגרום לאסון.
פרנקל אמרה זאת ל'הארץ' בשנת 98 ושוב ל'בשבע' ב-2004. אבל מה הבעיה? שהפרוטוקול לא תומך בעובדות האלו, וגם אין הקלטה כך שלאמירה שדדו היה עם דמעות בעיניים אין שחר, וגם לבקשה של דדו לא.

למה ברקאי החליט להלבין את פניו של מילשטיין? למרות שהוא לא אומר במפורש, מהכתוב עולה ש"נשבר לו" וצריך להילחם על האמת. ברבות מהרצאותיו הוא נשאל בסופן על הקונספירציה, ולכן הרגיש שאינו יכול עוד. לא כדי לשכנע את מפיצי הקונספירציה ואת חסידיהם הנלהבים, אלא להדיוטות כמוני.

איך זה קשור לקונספירציית תפירת התיקים של הפרקליטות? הטענות והדוגמאות הולכות 25 שנים לאחור. כדי שתיקים ייתפרו, צריך שיהיו לה שותפים רבים, בכירים במשטרה, עשרות פרקליטים שהעבירו את הסוד מדור לדור.
על מה נשענים: דוגמאות של זיכויים. נניח כתב האישום נגד רפול שהיה מטופש באמת (אבל כאילו שאין טעויות בעולם), ציטוטים מיד שלישית ועוד.
מה אין: אין הוכחה. אין מישהו מכל עשרות אולי מאות האנשים לאורך השנים שהסגיר דבר. אין בדל של נייר שמראה את זה. אין עדות שחקירה התחילה בצורה "מומצאת" – פשוט אין. 
מה עוד יש – הוכחה תמידית שאין תפירת תיקים. עולם הפוך. זאת השיטה של קונספירטורים, להעביר את חובת ההוכחה לצד השני. ההשערה שלהם נכונה מאליה, עד שיוכח אחרת.

לחיי האמת