דמוקרטיה מתגוננת

ארמון הנשיאות המופצץ / ויקיפדיה

ה-11 בספטמבר 1973 היה דרמטי בסנטייאגו צ׳ילה. הנשיא סלבדור איינדה, נבחר כשלוש שנים קודם לנשיא ועמד בראש קואליציית שמאל סוציאלית. במהלך כהונתו צ׳ילה נקלעה למשבר כלכלי חריף, מחאות חברתיות פרצו ברחובות והפוליטיקה היתה משותקת.
ביום הגורלי בזמן שארמון הנשיאות מופצץ ע״י מטוסים נשא איינדה נאום ברדיו וקרא לתומכיו לצאת לרחובות להגן על הדמוקרטיה. אוגוסטו פינושה הוביל את הצבא להשתלטות על המדינה, המשטרה הצבאית שהגנה על הארמון עזבה את הנשיא. בסופו של היום איינדה מת, ואיתו גם הדמוקרטיה הצ׳יליאנית. (לימים, כאשר הותרו לפרסום מסמכים מסווגים, התברר שה-CIA עמד מאחורי ההפיכה בצ'ילה).


עד סיום המלחמה הקרה, זאת היתה הדרך בה נפלו דמוקרטיות ברוב המקרים. ארגנטיה, ברזיל, גאנה, ניגריה, פקיסטן, יוון, גווטמאלה, הרפ׳ הדומיניקנית, ועוד. גם מצרים עברה הפיכה צבאית ב-2013 אחרי בחירות דמוקרטיות.

אבל לא תמיד הדמוקרטיה מסתיימת באבחת רובה או טנק. הדרך השניה בה זה מתרחש היא מתוך המערכת הפוליטית הדמוקרטית ע״י נשיא או ראש ממשלה שנבחרו ועושים שימוש במנגנון שהביא אותם לשלטון כדי לנטרל את הדמוקרטיה. במקרים נדירים, זה קורה במהירות כמו שהיטלר עשה ב-1933, לרוב זה קורה בהדרגה, בצעדים קטנטנים ובלתי נראים. במרבית המקרים זה נובע ממשבר במערכת הפוליטית, ואז למהלך יש לזה שותפים מתוך המערכת שמזהים הזדמנות לקידום אינטרס אישי, כפי שהיה בונצואלה.

ונצואלה

ונצואלה היתה הדמוקרטיה היציבה והמפותחת באמריקה הלטינית, בשנות ה-80 היא נקלעה למשבר כלכלי חריף, בגלל התלות הכלכלית בייצוא נפט. כתוצאה מהמשבר העוני הוכפל וזה הוביל למחאות ענק. ב-1992 ניסתה קבוצת אנשי צבא בראשותו של הוגו צ'אבס לעשות הפיכה צבאית. הם כינו את עצמם בוליווארים על שם גיבור העצמאות של ונצואלה. ההפיכה נכשלה, גם הניסיון השני בסוף אותה שנה. צ'אבס החליט לשנות כיוון ולזכות בכוח דרך הבחירות.

בליל ההפיכה, רפאל קלדרה, נשיא בעבר (1969-1974) וסנטור מכהן שהיה בשלהי הקריירה הפוליטית שלו זיהה את ההזדמנות. בנאום שנשא בישיבת החירום של הקונגרס המשותף אמר: "קשה לבקש מהאנשים להקריב את עצמם עבור חופש ודמוקרטיה, כאשר הדמוקרטיה לא מסוגלת לתת להם אוכל … ולא מצליחה לשים סוף לשחיתות, שבעיני העולם מכרסמת במוסדות של ונצואלה בכל יום שחולף". הנאום החזיר את הקריירה של קלדרה בן ה-76 לחיים. שנה לאחר מכן הוא זכה בבחירות לנשיאות. הפלרטוט של קלדרה עם צ'אבס עשה יותר מזה, הוא נתן לצ'אבס לגיטימציה מחודשת. במקום להוקיע את האיש שניסה לחסל את הדמוקרטיה בת ה-34 של ונצואלה, קלדרה העניק לו אמפטיה, וכרטיס כניסה לפוליטיקה.
מיד אחרי השבעתו כנשיא, העניק קלדרה חנינה מכל ההאשמות נגד צ'אבס, שהמתין בכלא למשפטו. כאשר יצא מהכלא נשאל ע"י כתב לאן פניו, והשיב "To Power". צ'אבס זכה בבחירות הבאות לנשיאות ב-6 בדצמבר 1998.


ב-1999 הוא ערך בחירות חופשיות לאסיפה מכוננת, שתכונן חוקה חדשה (במקום החוקה מ-1961), בהן זכו שותפיו לרוב מוחץ. החוקה אושרה בסוף באותה שנה, זאת היתה חוקה דמוקרטית וכדי לקבל לגיטימציה הוא הקדים את הבחירות לנשיאות ולשני בתי הפרלמנט בשנת 2000, בהן ניצח בגדול. רק ב-2003 החל בצעדים ראשונים של דיכוי. הוא עצר לשנה מנהיג אופוזיציה עד שמחירי הנפט חזרו לעלות. ב-2004 הממשלה "סימנה" אנשים שחתמו על עצומה נגד פעולותיה ל"הרחבת" בית המשפט העליון מ-20 ל-32 ומינוי 12 שופטים חדשים מטעמו. (גם בפולין היתה "רפורמה" בבית המשפט, לרוב זה כדי לשפר את היעילות ולמען "המשילות" ו"רצון העם").
אחרי נצחונו המוחץ בבחירות לנשיאות ב-2006 צ'אבס המשיך בצעדים האנטי דמוקרטיים. השלטון סגר תחנת טלוויזיה מרכזית בטענה של רפורמה בתקשורת. (החלשת התקשורת, שליטה ומעורבות בוטה למען האיזון גם הם מאפיינים במהפיכות הללו).
מנהיגי אופוזיציה (שחשודים בבגידה, חתירה נגד המדינה וחבירה לאויבים), שופטים ודמויות מובילות בתקשרות נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. הגבלת 2 קדנציות לנשיא הוסרה מהחוקה, כדי שצ'אבס יוכל לכהן לנצח.
צ'אבס, גוסס מסרטן ניצח גם בבחירות 2012, שהיו חופשיות אבל לא הוגנות. מפלגתו שלטה ברוב כלי התקשורת והציבה בה דמויות "אובייקטיביות" מטעמה. שנה לאחר מכן צ'אבס נפטר, וניקולס מאדורו ניצח את הבחירות לנשיאות. ב-2014 ממשלתו עצרה את מנהיג האופוזיציה הבכיר, אבל הנצחון של האופוזיציה בבחירות לפרלמנט ב-2015 השתיקה במעט את הטענות שונצואלה אינה דמוקרטיה יותר. הבחירות לאסיפה המכוננת ב-2017 בהן הורשתה להתמודד מפלגה אחת בלבד, ונלקח כוחו של הפרלמנט, היו הפעם הראשונה בהן ונצואלה הוכרה כאוטוקרטיה, 20 שנה אחרי עלייתו של צ'אבס לשלטון.
ב-2011 התבקשו אזרחי ונצואלה לדרג מ-1 עד 10 את הדמוקרטיה במדינתם – 51% נתנו ציון 8-10. כאשר אין רגע אחד מכונן בו נשלף הרובה או מגיע הטנק, ואין החלטה מובהקת (אפילו לא שינוי מהותי בבית המשפט) בהם השלטון "חוצה את הקו", הפעמונים לא מצלצלים. אלו שזועקים נגד חיסול הדמוקרטיה, מואשמים בקריאות "זאב, זאב".

מאז סיום המלחמה הקרה רוב הדמוקרטיות שנשברו, לא נפלו ע"י גנרלים או חיילים אלא ע"י ממשלות נבחרות כמו צ'אבס. מנהיגים נבחרים פגעו במוסדות הדמוקרטיים של מדינותיהם בגיאורגיה, הונגריה, ניקרגוואה, פרו, פיליפינים, פולין, רוסיה, סרי לנקה, טורקיה ואוקראינה. בכל המדינות הללו הפגיעה בדמוקרטיה התחילה בקלפיות.

בשנות ה-20 של המאה שעברה מרבית מדינות אירופה חוו משברים פוליטיים חריפים. באיטליה המשבר גרם למלך עמנואל ה-3 להזמין את מוסליני לכהן כראש ממשלה, מתוך תקווה שזה ירסן את הגל האלים והפשיסטי, שמפלגתו (לה היו 35 חברי פרלמנט מתוך 535) חוללה. ורסיות שונות של אותו סיפור היו אצל היטלר בגרמניה, גטוליו ורגאס בברזיל, אלברטו פוג'ימורי בפרו וצ'אבס. הכוח הפוליטי הוענק לאנשים שהיו מוכנים לפעול כדי להשתלט על הדמוקרטיה בדרכים דמוקרטיות. הגל הפשיסטי באירופה הוליד גם שני סיפורים שונים, בהם הפוליטיקאים נלחמו על ערכי הדמוקרטיה למרות הפיתוי. הדמוקרטיה התגוננה ועמדה בפרץ האנטי דמוקרטי הפנימי.

בלגיה

Léon Degrelle, leader of Rex, pictured at a pre-war rally

בבחירות 1936, כאשר הפשיזם התפשט ברחבי אירופה (מאיטליה וגרמניה) זכו 2 מפלגות ימין קיצוני – Rexist Party & the Flemish Nationalist Union – אנטי דמוקרטיות ביותר מ-18% מקולות הבוחרים. התוצאה הרעידה את המערכת הפוליטית הבלגית, שלושת המפלגות המייסדות – הלייבור, המפלגה הקתולית, המפלגה הליברלית – לא יכלו להקים קואליציה ביניהן. במידה מסויימת, בדומה למה שארע בגרמניה ואיטליה, בהן מתוך המבוי הסתום הפוליטי הובאו מוסוליני והיטלר לשררה והשתלטו על הדמוקרטיה.
הדילמה היתה גדולה יותר בעבור המפלגה הקתולית, מהצד הימני של המפה, כיוון שחלקה אידיאולוגיה משותפת עם מפלגות הימין הקיצוני, למעט הדחיה שלהן את הערכיות של הדמוקרטיה.
בשונה מחברותיה הימניות בגרמניה ואיטליה, המפלגה הקתולית החליטה להיאבק בטרנד הפשיסטי בבלגיה. בתוך הבית, הם זרקו מועמדים שהביעו עמדות קיצוניות. במקביל, הם הקימו תנועת נוער כדי לנסות להשאיר בבית, בני נוער שהיו מרכז התמיכה של ה-REXIST.
המהלך העיקרי התרחש אחרי בחירות 1936, כאשר המועמד של המפלגה הקתולית, Paul van Zeeland, קיבל את המינוי להרכיב ממשלה. האפשרות הראשונה היתה ממשלת אחדות עם הלייבור והליברלים. האפשרות השניה היתה ממשלת ימין קיצוני, אפשרות זו נתמכה ע"י ברית מסורתית שניסתה לארגן "מצעד לבריסל" בדומה ל"מצעד לרומא". אבל מנהיגי המפלגה הקתולית עמדו בפרץ, ובחרו באפשרות הראשונה.
גורם מכריע נוסף להצלת הדמוקרטיה היה המלך ליאופולד ה-3. אחרי שמפלגת הלייבור, שזכתה במירב הקולות נכשלה בהקמת קואליציה, הוא אסף את ראשי 3 המפלגות הגדולות, במקום להכריז על בחירות חדשות, שסביר היה שיביאו להגדלת כוחם של המפלגות הפופוליסטיות, ושכנע אותם לשתף פעולה ולהסכים למתן המנדט להרכבת ממשלה למנהיג הקתולים.
המערכת הפוליטית בבלגיה הצליחה להתרומם מעל האינטרסים הרגעיים, על סף התהום.

פינלנד

דינמיקה דומה התרחשה בפינלנד. ב-1929 פרצה לבמה הפוליטית תנועה ימנית קיצונית "Lapua Movement". התנועה שאפה לחסל את הקומוניזם בפינלנד, בכל אמצעי אפשרי. התנועה איימה באלימות אם דרישותיה לא ייענו, ותקפה פוליטיקאים ששיתפו פעולה עם סוציאליסטים.
בהתחלה, פוליטיקאים ממפלגת המרכז-ימין (AGRARIAN) פלרטטו עם הלאפוואה, כיוון שהאנטי קומוניזם שלה היה מועיל. הם קיבלו את הרעיון למנוע פעילות פוליטית קומוניסטית, אבל לא את האלימות הימנית קיצונית שלה.

Lapua Movement supporters battering the "red officer" Eino Nieminen in front of the Vaasa courthouse during the 4 June 1930 riot


ב-1930, Pehr Evind Svinhufvud, הפך לראש ממשלת פינלנד, שהלאפוואה החשיבו אותו "משלהם". הוא הציע להם שני מושבים בקבינט. שנה לאחר מכן, הוא הפך לנשיא, אבל הלאפוואה המשיכו בקידום מטרותיהם. עכשיו כאשר הקומוניסטים היו בחוץ, הם החלו לרדוף מתונים יותר, ממפלגת הסוציאל-דמוקרט הפינית. ביריוני לאופוואה חטפו יותר מ-1000 חברי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, כולל מנהיגי ארגונים וחברי פרלמנט. יותר מ-12000 השתתפו "בצעדה להלסינקי" וב-1932 הם ניסו לעשות פוטש להחלפת הממשלה באחת שהיא "לא פוליטית" אלא "פטריוטית".
אבל גם בפינלנד הפוליטיקאים גילו אחריות. ככל שהלאפוואה נהייתה יותר קיצונית, מפלגת הימין-מרכז ניתקה מהם מגע. בשלהי 1930 הם חברו ליריב הפוליטי שלהם המפלגה הסוציאל דמוקרטית, לברית להגנת הדמוקרטיה שנקראה "החזית לשמירת החוק והגנת הדמוקרטיה מפני אלימות קיצונית".
פינלנד ניצלה מהמשב הפשיסטי שחלף בה.

רפורמה בבית המשפט העליון, השתלטות על התקשורת, סימון האופוזיציה כבוגדים וחקיקת חוקים להגבלתה, הגדלת המשילות כדי לממש את רצון העם אלו הסימנים המשותפים.
בני פלד ביקש שאחרי מותו יצאו לרחוב ויצלצלו בפעמון גדול ויקראו "מת משוגע שחשב שהיהודים יכולים להקים מדינה". הפעמונים מצלצלים בישראל זה מכבר.

הרעיון לפוסט בא מהספר How Democracies Die / Levitsky & Ziblatt

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.

1 מחשבה על “דמוקרטיה מתגוננת”

  1. פינגבאק: עמר דנק: סנקציות - האם זה עובד? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top